מרתון תל אביב, המרתון של אילת

יום המרוץ הגיע, אבל קודם כל עדכון בריאותי. לפני שבועיים קיבלתי מכה חזקה בצלעות, וכמו השיר של פוליקר, זה "פחות, אבל עוד כואב". ביום רביעי האחרון נפגשנו לריצה אחרונה לפני המרוץ. הלך מעולה, והרגשתי מוכן. אני עדיין מרגיש את הכאב בצלעות כשאני רץ, אבל אם אני לא חושב על זה, זה לא שם ולא מפריע.

חמש וארבעים בבוקר, ויטלי ואילת במכונית אוספים אותי לכיוון תל אביב. כעבור שעה אנחנו מצטלמים למזכרת ונכנסים למתחם הזינוק. ויטלי מציג את תוכנית הריצה, להתחיל קילומטר ראשון רגוע, גם לחימום וגם בגלל הצפיפות, להמשיך קצת בקצב 5:25 (דקות לקילומטר), ומשם לעבור ל-5:20 עד הסוף. אנחנו מזהים את הפייסרים (מכתיבי קצב) ונעמדים קצת לפני הפייסר של 3:45 (שעות. לפעמים הקצבים הם בדקות לקילומטרים ולפעמים הם תוצאה בשעות למרתון כולו. האתגר שלכם הוא להבדיל ביניהם ולהבין מי זה מי).

לפני הזינוק, עם חולצות קאסטום שאילת הכינה

יוצאים לדרך, לפי התוכנית. בכמה מאות מטרים הראשונים מתקשים לזוז בגלל הצפיפות, והקילומטר הראשון מסתיים בקצת יותר מ-5:40, אבל אחר כך השטח מתפנה ואנחנו רצים בקצב המתוכנן של 5:20-וקצת, ובהמשך ב-5:20 פחות קצת. לאורך רוב הדרך ויטלי ואילת נמצאים שני צעדים מלפני, כשאני קורא להם להאט ולהקפיד על הקצב. חלק מזה נעשה בסיבות אגואיסטיות לחלוטין. מרתון תל אביב נופל תמיד על יום חם יותר מהרגיל, וגם הפעם, למרות שלא היה חם במיוחד, עדיין היה חם יותר מהעונה, והיה צפוי להמשיך להתחמם עוד. גם ככה ההכנה למרתון נפגמה בגלל הפציעה, והייתי מודאג מכך שכל חריגה מהקצב תסכן את היכולת שלי לסיים את המרוץ.

אחרי כמה ק"מ לכיוון צפון, המסלול הסתובב דרומה ורצנו לאורך הטיילת עד יפו. בעבר כתבתי על "ריצות פודקאסט", בהן ויטלי מצטט מהזיכרון פודקאסט ששמע, וקיבלנו ממנו שיעור על מחזור פלסטיק (תקציר: כל הפתרונות גרועים, כולל לא להשתמש בפלסטיק בכלל). בינתיים כשליש מרוץ עבר, ואני התחלתי להיות מוטרד. על פניו הכל היה בסדר, אבל מבפנים כבר התחלתי להרגיש את העייפות מצטברת, ואת הספק אם אני יכול להחזיק מעמד ככה עד סוף המרוץ. אחרי כעשרים קילומטרים המסלול הגיע לנקודה הכי דרומית שלו והסתובב חזרה צפונה, וכאן החלטתי להודיע לויטלי ואיילת שברגע שנגיע לנקודת החצי אני מוריד קצב. נקודת החצי הגיעה, אני האטתי קצת ל-5:40 והספקתי לשמוע את ויטלי גוער באיילת: "זה הוא שצריך להאט, לא את שצריכה להגביר" :)

ההאטה בקצב הביאה איתה הקלה, אבל עם הפניה לרחוב אלנבי שהוא במגמת עליה, ההקלה התגלתה כלא מספיקה. מצד אחד, אמרתי לעצמי לא להיות מכור לשעון ולרוץ בקצב שנוח לי. מצד שני עדיין רציתי לסיים בתוצאה יפה, מתחת לארבע שעות, ואם אפשר, מתחת לתוצאה של המרתון הקודם שעשיתי לפני שנה, בטבריה. אלנבי, רוטשילד, הקפה סביב שרונה ושוב רחוב רוטשילד, ושם אני רואה את הפייסר של 3:45 גורר רגליים, אחרי שנשבר בעצמו. באסה. חוזר דרך אלנבי ופונה צפונה לרחוב הירקון.

הקילומטר ה-33 מסתיים והקצב נופל ל-6:00. יש לי תרגיל מחשבתי שלמדתי מרוני, המאמן שלי, כשהתאמנתי למרתון פריז, והוא לחשוב על המרתון כעל 36 ק"מ בלבד, בדיוק כמו הריצה המסכמת. אחר כך לרוץ עוד 4 ק"מ, ואז את מה שנשאר עד הסיום. אני מודע לשקר בצורת המחשבה הזו, אבל עדיין משחק את המשחק של לחלק את הריצה לחלקים. אז עוד 3 ק"מ ל-36. ממשיך בערך בקצב 6 כמו קודם, מסתכל בשעון ומחשב שאם אמשיך ככה עדיין אסים מתחת לארבע שעות. מושך עוד קילומטר ועוד קילומטר ומגיע ל-36. עכשיו רק עוד 4 עד ה-40, אבל אני מרגיש שהכל הולך ואוזל. ברגע שהשעון מצפצף 37, הגוף מנצח את הראש ועובר להליכה.

קצת מאוכזב, אני מתחיל לחשוב בהליכה. נזכר באימונים לאולטרה שבהם נגמר לי הכח ועברתי לשילוב של ריצה עם קצת הליכה בכל קילומטר. מחכה שהדופק ירד קצת וחוזר לרוץ, אבל הגוף בקושי זז. בינתיים מגיעה תחנת שתיה ואני לוקח משקה איזוטוני ושותה אותו בהליכה, וממשיך ללכת כדי לתת לגוף להירגע. פונה לרחוב אבן גבירול. עדיין יש מרחק ממש גדול עד לסיום, וייקח לי שעה ללכת הכל. רץ שעובר שעובר אותי תופס לי את היד ומנסה למשוך אותי חזרה לריצה. זה לא מתאים לי ואני מסרב. בסופו של דבר אני חוזר לריצה מאוד איטית, השעון מראה שאת הקילומטר האחרון עשיתי ביותר משמונה דקות. אחרי 39 ק"מ קבוצת רצים עוקפת אותי, ואני מזהה בה את הפייסר של ארבע שעות. העובדה שכבר לא אסיים בארבע שעות משחררת אותי מהמחשבות על הקצב, ואני מתמקד רק בלהתקדם.

המנוחה שלקחתי בהחלט עזרה. הרגליים מאובנות ואני לא יכול לרוץ יותר מהר משבע דקות לקילומטר, אבל גם לא מתעייף יותר מדי ומצליח להמשיך בלי לעצור. חופשי מהעיסוק בזמן הסיום, אני שם לב לרצים התשושים שסביבי ומחליט שמכיוון שאני חופשי מהעיסוק בקצבים וביעדים שלי, אני יכול להפגין אזרחות טובה ולהציע עזרה לרץ שעצר עם רגל מכווצת, או לרצה שמדדה על רגל אחת בתמיכת המלווה שלה. הם עושים בדיוק את מה שאני עשיתי במצבם, ומסתדרים לבד :)

כפי שקורה לא אחת במרוצים, יש פער בין המדידה של שעון הריצה למסלול בפועל. כרגע הוא עומד על 300 מטרים, מה שאומר שאני הולך לרוץ 42.5, לפי השעון. ארבע שעות כבר לא רלוונטי, אבל 4:05 זה גם נחמד, רק להישאר על שבע דקות לקילמטר. עוד שני קילומטר לסיום, עוד קילומטר שמונה מאות, עוד קילומטר וחצי, עוד קילומטר מאתיים, עוד קילומטר, עוד שמונה מאות מטרים, השעון מצפצף 42 ואני מצליח להגביר טיפה לקראת הסיום. אם יש איזהי נחמה במרוץ שהתחרבש, הוא שפעם ראשונה אני מסיים בלי להיות על סף התמוטטות. רואה את שער הסיום ומגלה שהוא טיפה יותר רחוק מהחישובים שלי, אבל עדיין 4:05 אפשרי. חוצה אותו ב- 4:04:50, קצב 5:45, נגמר.

אחרי הסיום

---
אחרי הסיום נפגשתי חזרה עם החבורה, וביקשתי מאיילת שתתאר את החצי שרצה בלעדי. הנה מה שהיא כתבה לי:

בקמ' ה-21 נפרדנו מניר שהחום והצלעות הכואבות שלו הכניעו אותו ומיד פצחנו בריצה מהירה מידי. חזרנו לקצב המתוכנן וויטלי התחיל בפודקאסט חדש על אחד מהנושאים החביבים עליו - תכנית הנחיתה וההתיישבות על המאדים של אילון מאסק. ויטלי דיבר בהתלהבות ואני הקשבתי בעניין. הקילומטרים התעופפו ואני הרגשתי טוב. רצנו בקלילות דרך הרחובות. טיפסנו את אלנבי ומשם המשכנו לכיוון שרונה. הקצב נע בין מהיר מידי לקצב המתוכנן והמשכתי להרגיש טוב. אבל במרתון, כמו במרתון הגיע הקמ' ה-37  ואיתו הגיע הקושי. ויטלי נמלא באנרגיה משונה והרגיש ממש, אבל ממש טוב. הוא ניסה לעודד אותי ואני דמיינתי איך אני קונה לו כרטיס בכיוון אחד למאדים על החללית של אילון מאסק (גרסת בטא). במקום זאת, חיפשתי נשימה שקטה וחיוך קטן והמשכתי לרוץ, לאט יותר. הנה הקיר, חשבתי. לא מקפצה כמו שחלמתי. הקילומטרים האחרונים היו קשים אבל השטיח הירוק ומיד אחריו קו הסיום הופיעו פתאום. בדיעבד הקיר לא היה כזה נורא. סיימתי בקצב ממוצע של 5:21 דק' לקמ', שניה אחת יותר לקמ' לעומת התכנון. הקושי נבע קשה מהעובדה שסבלתי בסוף וזה לא קורה לי הרבה בריצה. אחרי הסיום החלטתי לפרוש מריצה, לפחות עד מחר.

אחרית דבר
ויטלי וניר היו מלווים נהדרים. הם חברים טובים  ומקצוענים ובלעדם לא הייתי עושה את זה. ניר - חסרת לנו ולכן אין ברירה אלא לעשות זאת שוב בשנה הבאה.
להתראות!

דרמה בדקה התשעים

את הפוסט הזה אני כותב מהטלפון, תוך כדי חופשה בברצלונה. המרתון בעוד ששה ימים, ועל ההתרגשות מעיבה העובדה שנכון לעכשיו אני פצוע.

לא מעט מרוצים מהעבר שלי כללו דרמה בריאותית. הגדיל לעשות מרתון פריז, בו השתתפתי לפני שלוש שנים וקבעתי בו את תוצאת השיא שלי. חודש לפני המרתון ויום לפני ריצת 32 ק"מ, כאבי שיניים שלחו אותי לרופא, מפגש שהסתיים בעקירת שן בינה שדרשה תפרים ואנטיביוטיקה. 32 ק"מ כבר לא הצלחתי לרוץ למחרת והריצה נדחתה בשבוע. בחודש שנותר עוד הספקתי להצטנן פעמיים, כולל שבוע לפני המרתון, אליו הגעתי לפני שהבראתי לחלוטין.

בתחילת השנה שעברה השתתפתי במרתון טבריה. למעשה, הייתי אמור לרוץ בו לפני שנתיים ודחיתי אותו בשנה, באישור המארגנים ששינו את התאריך ברגע האחרון לתאריך שלא התאים לי. גם אם לא היו דוחים אותו, לא הייתי משתתף כי הייתי הצטננתי כמה ימים לפני המרוץ. קיוויתי שהמצב ישתפר מספיק כדי להשתתף, אבל יום או יומיים לפני התאריך המקורי של המרוץ נאלצתי להכיר בעובדות.

לפני שנה, כתבתי כאן בבלוג על מרוץ כפר סבא. תכננתי שם משהו שקשור לרשימת היעדים, ובסוף הוא לא יצא לפועל. חום גבוה השאיר אותי במיטה ואני מקווה לחוויה מתקנת בדחיה של שנה.

כל הסיפורים האלו מתגמדים ליד אולטרה מרתון הערבה. כשבוע וחצי לפני רגע השיא של מרוץ 100 ק"מ, המערכת החיסונית שלי קרסה ונפלה קורבן להתפרצות של שלבקת חוגרת. בימים הראשונים בכלל לא הבנתי מה זו הפריחה הזו בעור. חשבתי שזה תגובה לשפשוף של העור בגלל יותר מדי שעות ריצה, ובסך הכל חמישה ימים לפני המרוץ חברים שראו את זה שלחו אותי עם אבחנה ראשונית להיבדק. חולים במחלה הזו סובלים מכאבים חזקים אבל אצלי למעט גירוד קל בימים הראשונים לא היו תופעות משמעותיות. ובכל זאת, הייתי בלחץ שכל המרוץ אבוד וחודשים ארוכים של הכנה ירדו לטמיון. 

ועכשיו מרתון תל אביב מצטרף לרשימה. לפני שבוע קיבלתי מכה חזקה בצלעות. אני אפילו מתקשה להסביר איך זה קרה. בסך הכל ניסיתי להחזיר עגלת סופר סוררת חזרה לטור של העגלות. קראתי לעגלה סוררת כי היא סירבה להיכנס בניסיונות הקודמים בטורים אחרים, אז אולי השתמשתי ביותר כח ממה שצריך. העגלה נתקעה בעגלה שלפניה במקום להיכנס לתוכה, ואני נכנסתי בידית שלה. רגע אחד של כאב ושכחתי מהארוע. 

אחרי כמה שעות שמתי לב שהכאב לא חלף, והוא מופיע כשאני עושה תנועות מסויימות. למחרת יצאתי לריצה עם אילת של 20 ק"מ. לפי התכנון, רצנו בקצב קל יותר מהריצות הקודמות, אבל הרגשתי שאם היינו רוצים לרוץ מהר יותר הייתי מתקשה מאוד. התנועה בזמן הריצה עוררה את הכאב, אם כי רוב הריצה לא שמתי לב אליו.

למחרת עשיתי אימון כח שלמרות החששות שלי עבר בסדר גמור, אבל אחרי יום נוסף, באימון הריצה השבועי הקבוצתי, אימון מהיר אבל קצר עם כמה קטעים מהירים מאוד, הרגשתי שאני צריך להוריד קצב, ועד סוף האימון הקצב דעך עוד ועוד. בהמשך עבר עלי לילה קשה, כשפעולות בסיסיות כמו להתהפך מצד אחד לצד שני, או לקום מהמיטה, או לנשום עמוק, ממש כואבות לי.

עד אותו לילה סירבתי לראות רופא. הערכתי שרופא יגיד שאין מה לעשות ואני צרוך לנוח, ובשביל זה אני לא צריך רופא. אבל בשלב הזה הכאבים היו כל כך חזקים ונשברתי. כצפוי, הצילום לא גילה דבר. אין שבר, ואם יש סדק, לא רואים אותו וגם ככה אין מה לעשות חוץ מלנוח. נגד הכאבים המליצו לי על משככי כאבים ללא מרשם.

מכאן עברתי למנוחה והפסקתי להתאמן לחלוטין. הכאבים פחתו מעט, אבל עדיין לא עברו. היום (שבת) החלטתי לחזור לרוץ, ורצתי כעשרה קילומטרים. על פניו הריצה הייתה בסדר, אבל היו כאבים והקצב, למרות שהיה בסדר, הרגיש לי כמו המקסימום שאני יכול לתת.

כרגע לא נותר לי אלא לחכות שהזמן יעשה את שלו, ושיעשה את זה כמה שיותר מהר. אני מעריך שבכל מקרה אוכל להשתתף במרתון, אבל לא ברור אם אוכל לרוץ בקצב המטרה. אני גם מקווה לא להזדקק למשככי כאבים, כי אין לי ניסיון עם ריצה תחת השפעת תרופות ואני לא יודע איך הם יגיבו עלי. מחזיק לעצמי אצבעות.

מסכמת בתנאים קשים

בסוף השבוע היתה אמורה להיות הריצה המסכמת שלנו. "אמורה" כי היא לא התקיימה במועד המתוכנן. תחזית מזג האויר לשבת היתה סוערת במיוחד, והחלטנו לדחות את הריצה ליום שני.  בדיעבד, ביום שבת היו רוחות חזקות וירד גשם לפרקים, פחות דרמטי מהתחזית אבל לא תנאים אידיאלים לריצה ארוכה. בנוסף, איילת חלתה כך שממילא הריצה נועדה להידחות.

התחזית ליום שני היתה יום קר במיוחד, אבל בהיר. קבענו לשמונה בבוקר, לא שעה אידיאלית אידיאלית להתחיל ריצה של מעל שלוש שעות, כך שהצפי לסיום הוא לקראת הצהריים. כדי לחסוך בלוגיסטיקה, ויתרנו על הנסיעה לפארק הירקון והתחלנו את הריצה מתוך כפר סבא, מה שאומר הרבה עליות במסלול. יחד עם העובדה שאיילת עדיין הייתה על אנטיביוטיקה, סיכמנו שפשוט נרוץ את המרחק המיועד של 36 ק"מ, בלי להקפיד על קצב הריצה. בדרך כלל ההחלטות האלו נכתבות על הקרח ואנחנו דוהרים על המסלול, אבל הפעם התנאים החיצוניים הכתיבו מציאות קשוחה יותר. בנוסף, איילת מצאה מאמר שקבע שכל האסטרטגיה שלנו בה רצנו בקצב התחרות כלל אינה נכונה, ולמעשה האימונים צריכים להיות בקצב איטי יותר.

יום שני באמת היה יום קר במיוחד, אבל ממש לא בהיר. כשיצאתי לנקודת המפגש התחיל טפטוף, וכמעט כל הריצה היתה בגשם קל. יצאנו לדרך ומייד עצרנו. ג'ל אנרגיה של איילת נפל, והיא דרכה עליו והוא נקרע. זה סימן למזל רע, במיוחד אם אתה ג'ל אנרגיה. חזרנו לרוץ לעוד פחות משלוש מאות מטרים ונעצרנו ברמזור אדום. שוב חזרנו לרוץ ושוב רמזור. תזכורת כואבת להבדל בין ריצה בפארק לבין ריצה בעיר, ובפרט, ריצה בשעות העומס באמצע שבוע לעומת ריצה בשבת. שני הקילומטרים הראשונים היו איטיים במיוחד בשל כל ההפרעות האלו, אבל בהמשך היו פחות צמתים עמוסים לחצות, והקצב השתפר, כך שרצנו רק מעט יותר יותר איטי מבשבועות הקודמים.

מסלול הריצה המסכמת

הריצות הארוכות הקודמות שלנו בכפר סבא כללו הקפה שחופפת בחלקה למסלול של מרוץ כפר סבא, שהוא מסלול בן עשרה קילומטרים. כדי להגיע למרחק הרצוי בלי לרוץ במעגלים אנחנו מוסיפים ביקור בישוב הסמוך, צופית, גיחה לבית ברל ומעבר בשכונת המגורים שלי, שנמצאת מחוץ למסלול המרוץ. יחד עם חזרה על חלק ממסלול מרוץ כפר סבא כדי לחזור לנקודת ההתחלה, הגענו למרחק הרצוי בפעמים קודמות. הפעם זה לא הספיק והוספנו הקפה של רעננה, על שני הרחובות הארוכים שבה, וייצמן ואחוזה. 

אני לא אוהב לרוץ ברעננה כי העליות בה יותר מאתגרות מאלו של כפר סבא. בנוסף, אחרי רגיעה מסויימת מעצירות בצמתים עמוסים, הגענו לרחוב אחוזה ברעננה שהוא עתיר צמתים, עמוס בתנועה שמחייבת עצירה בהם, ובנוסף מלא באנשים שמתעקשים לשוטט על המדרכות בלי להבין שהם מפריעים לזוג רצים בריצה המסכמת שלהם למרתון תל אביב.

סיימנו את רעננה, ונותרו לנו עוד מספר קילומטרים בכפר סבא. תוך כדי ריצה ניסינו לתכנן מסלול שיחזיר אותנו לנקודת ההתחלה בדיוק בסוף הריצה, אבל התכנון היה לקוי ולנקודת ה-36 ק"מ הגענו בערך במרחק קילומטר מהמקום שבו התחלנו. הכרזתי בקול שמכאן זו ריצת שחרור, והורדנו קצב, מה שממילא היה קורה כי העליה שרצנו בה הפכה להיות יותר ויותר תלולה. כשש מאות מטרים לתוך "ריצת השחרור" נתקלנו ברמזור אדום ואיילת הכריזה שהיא עוצרת את השעון, מה שהוביל לסיום הריצה.

סיימנו. הריצות הארוכות מאחורינו ונשאר לרוץ מרתון עוד שבועיים וחצי. למרות כל ההפערעות מסביב, קצב הריצה הממוצע שלנו היה חמש וחצי דקות לקילומטר, לא רחוק מקצב ה-5:20 שאנחנו מכוונים אליו בדרך כלל. סיימתי את הריצה קצת עייף, עם שרירים כואבים ובלי אמונה שאני יכול להמשיך ככה למרחק של מרתון מלא, אבל גם הריצות הקודמות היו כאלו, ובכל זאת המרחק גדל משבוע לשבוע. מרתון תל אביב, הנה אנחנו באים.

עוד אחד ודי

עוד ארבעה שבועות למרתון תל אביב. בשבועיים האחרונים הגענו בריצות סוף השבוע למרחקים של 30 ו-33 ק"מ, ונותרה עוד הריצה המסכמת בשבוע הבא, למרחק של 36 ק"מ. במקביל, בשבוע הבא יערך גם מרתון ים המלח, בו משתתף החצי השני של החבורה, דימה וויטלי. למרות אי אילו דרמות בתוכנית האימונים שלהם בשבועות האחרונים שכללו דחיה של הריצה המסכמת בשבוע ופציעה של הרגע האחרון, נראה שהדברים מתיצבים והכל יהיה בסדר.

בגזרה שלי ושל איילת, שתי הארוכות האחרונות היו מצויינות. בסבב הקודם של הריצות הארוכות, היה לי די קשה לעמוד בקצב היעד של 5:20 לקילומטר, עד כדי כך שהחלטנו לגבש מדיניות של "נגטיב ספליט", לפיה נרוץ קצת יותר לאט בהתחלה, כדי לשמור כוחות ולפצות בסוף, אם זה יהיה אפשרי. הפעם הבעיה היתה הפוכה, כשרוב הריצה היינו מהירים מדי ולא הצלחנו לגרום לעצמנו להאט. ריצת ה-30 הסתיימה בקצב 5:16 לק"מ, וריצת ה-33 היתה אפילו מהירה יותר, 5:14. בקילומטרים האחרונים התחלתי להתעייף, למרות שעדיין לא להאט, ואני בספק אם אוכל למשוך עוד 9 ק"מ למרחק המלא בעוד חודש בקצב הזה, אבל גם לא צריך. במרוץ עצמו צפוי להיות פייסר (מכתיב קצב) שירוץ בקצב המתוכנן שלנו, ובהנחה שהוא יעשה את העבודה שלו כמו שצריך, כל עוד לא נעקוף אותו, הכל יהיה בסדר.

יש כמה סיבות לשיפור בתוצאות, מעבר לכך שהאימונים כנראה עושים את שלהם. ראשית, מזג האויר היה כמעט אידיאלי: קריר, כמעט בלי רוחות ובלי גשם. מצד שני, את הריצות החלטנו להתחיל קצת יותר מאוחר מהרגיל, בשעה שבע בבוקר, כי זו גם שעת ההזנקה של המרתון. בשבע בבוקר באמת נעים, אבל אחרי שעתיים פלוס השמש כבר מורגשת. במרתון עצמו תהיה לנו כמעט עוד שעה נוספת של ריצה, ובמידה וימשיך להתחמם זו יכולה להיות בעיה.

שינוי מבוררך נוסף הוא שויתרנו על סחיבת מים, ואנחנו עוצרים מדי פעם בברזיות. למרות שלא מדובר בתוספת משקל משמעותית, לי הרבה יותר קשה לרוץ עם מנשא מים מים עלי. מצד שני, השתיה מברזיות היא לא מאוד אפקטיבית, וכמות המים שאני מצליח לשתות מהן היא מזערית, ואני ממש מרגיש את המחסור בנוזלים בסוף הריצה. אני סומך על הכוסות והבקבוקים שהמתנדבים יחלקו במרוץ שיפתרו את הבעיה.

שינוי שלישי הוא העתקת מסלול הריצה מכפר סבא לאזור פארק הירקון והטיילת בתל אביב. זה לא מסלול המרתון, אבל הוא דומה לו מבחינת פרופיל גבהים, והרבה יותר קל מריצות בכפר סבא. גם כאן יש "מצד שני", והמסלול הזה מאוד צפוף. גם המרתון עצמו צפוי להיות צפוף בהתחלה, אבל מדובר בסך הכל באלפיים משתתפים במקצה המרתון המלא, ואחרי קילומטר או שניים הרצים מסתדרים באופן טבעי לפי מהירות הריצה שלהם, בעוד שבריצות האימון כל הזמן נתקלים ברצים אחרים. תופעה ששמנו לב אליה היא שככל שהשעה מאוחרת יותר, לא רק שהשבילים עמוסים יותר, אלא גם הרצים איטיים יותר, ולכן מפריעים יותר.

לי ולאיילת כבר יש לא מעט שעות ריצה משותפות, שזה אומר לא מעט שעות חפירות הדדיות. מה היה בחוג יוגה, מה עשו הילדים השבוע, מה קרה בעבודה של בן/בת הזוג וכן הלאה. אפילו יש לנו צדדים בריצה. אני רץ מימינה והיא משמאלי. ניסיתי כמה פעמים להחליף צד, ולא רק שספגתי מיד מחאות נמרצות להחליף חזרה, הריצה מצד שמאל הרגישה לי כל כך לא טבעית שהייתי חייב מיד לעבור חזרה לצד ימין.

עוד מוקדם לפרסם סיכומים, כשיש עוד ריצה מסכמת ואת המרתון עצמו, אבל אפשר להסתכל על הדרך שהיתה עד כה ולסכם שבהחלט זו היתה חתיכת דרך. זה המרתון הרביעי שלי, ועד הנייר אין בו משהו מיוחד. לא מדובר במסלול אקזוטי, אני לא הולך לשבור שום שיא, ואחרי אולטרה של 100 ק"מ שהיה רק לפני טיפה יותר מחודשיים, קשה להבין על מה ההתרגשות. אבל בהחלט יש התרגשות. עד היום הייתי בעיקר מתאמן לבד, וזו הפעם הראשונה שהשבלונה הזו נשברה. ובכלל, מרתון זה חתיכת חתיכת מרחק, וזה עדיין המרחק הכי גדול שלי במרוץ כביש שנעשה בקצב שמתאים לריצת כביש, אז אי אפשר שלא להתרגש.