עוד ארבעה ימים לחשיפת היעד הסודי, אבל עד אז, הנה זיכרון של יעד מהעבר. ברשימה שלי יש לא מעט יעדים ספורטיביים, ולפני קצת פחות משלוש שנים וחצי השלמתי את הראשון שבהם. היעד השלישי שהושלם מכלל היעדים, ממוקם 39 ברשימה: עשרים עליות מתח.
על הגשמת היעד היעד עצמו אין הרבה מה להגיד. במרחק הליכה קצר מהבית שלי יש גינת כושר עם מתקן מתח. גינת הכושר היתה בדרך לפעוטון שבאותו זמן הבת הקטנה שלי היתה רשומה אליו. בכל יום, בדרך חזרה מהפעוטון, אם הייתי זוכר, הייתי מנסה כוחי במתח ועושה כמה עליות שאני יכול. בפעמים הראשונות השתפרתי מניסיון לניסיון, אבל בערך באזור 12-13 השיפור התחיל להיות מאוד איטי. על 19 עליות מתח הייתי תקוע די הרבה זמן עד שהגעתי לעליה העשרים. אני לא זוכר כמה זמן כל הסיפור הזה לקח, אבל מדובר על מספר לא קטן של שבועות. בניחוש מושכל, כשלושה או ארבעה חודשים.
כאן המקום להסביר שיש עליות מתח ברמות קושי שונות. מה שאני עשיתי היו עליות מתח מלאות, בהן לאחר כל עליה, יורדים למטה עד יישור מלא של הידיים, אבל מותר לבצע מה שנקרא "קיפ", שזה נדנוד של הרגליים עם בעיטה למעלה כדי להקפיץ את כל הגוף כלפי מעלה. בניגוד לעליות מתח strict, בהן הגוף נשאר ישר, התנועה של הרגליים מפחיתה את המאמץ על הידיים ומאפשרת לעשות יותר עליות. כשהגעתי לעשרים עליות, ניסיתי לראות כמה עליות סטריקט אני יכול לעשות (באזור 12-13), והמשכתי להתאמן עוד קצת, אבל ללא מטרה ברורה הפסקתי די מהר. גם הבת שלי עברה לגן אחר וכבר פחות יוצא לי להגיע לגינת הכושר. בפעם האחרונה שבדקתי, הייתי מסוגל להגיע בערך למחצית מהמספר הזה, אם כי לאחרונה התחלתי אימוני כח ויכול להיות שהשתפרתי מעט.
כדי להבין מהיכן הגיע היעד הזה, אתם צריכים לחזור איתי לבית הספר התיכון. בניגוד לשיר "זמנך עבר" של אהוד בנאי, לא למסיבת פורים עם וקסמן, אלא לשיעור התעמלות עם חבר אחר. באותו זמן לשנינו היתה בעיה, והיא שהיינו מסוגלים לעשות בדיוק אפס עליות מתח. זו היתה בעיה כי התיכון שלנו התיחס ברצינות יתרה לבגרות הפנימית בהתעמלות, ואף סירב למסור את תעודת הבגרות לבוגרים שכשלו בבחינה הפנימית בהתעמלות, עד שיבואו למבחן חוזר תוך כדי השירות הצבאי.
בזמן הכתיבה של הפוסט הזה בדקתי מה דורש משרד החינוך בציון הפנימי בחינוך גופני. הלוואי עלי כשהייתי תלמיד מה שמצאתי. ארבעים אחוז מהציון על השתתפות, עשרים אחוז על התנהגות, ועוד שטויות כאלו. החלק ההישגי, שנמדד לפי הישגים כמותיים הוא עשרה אחוזים בלבד. אי אפשר להיכשל בבחינה הזו.
ובכן, בתיכון שלי הציון הפנימי בחינוך גופני חושב בצורה מאוד מדוייקת כממוצע ציונים של עשרה תרגילים שונים, ועליות מתח היה אחד מהם, וגם לא היחיד שדרש כוח בידיים. למעט הציון בריצת אלפיים, לא היה מבחן בודד שחייבים לעבור אותו, אבל להתחיל מאפס בכמה מהתרגילים האלו זו התחלה לא טובה. המרחק מאפס עליות מתח לאחת עשרה, שם ניתן ציון עובר, מעולם לא נראה גדול יותר. ציון מאה, דרך אגב, דרש עשרים ושמונה עליות.
והנה, בסוף כיתה י' ארע נס, גם לי וגם לחברי. גיל ההתבגרות נתן לנו שרירים בחינם והצלחנו שתי עליות מתח כל אחד. בתחילת כתה יא' זה כבר גדל לחמש. בשלב הזה סיכמנו שנלך כל יום בהפסקה הגדולה למתח בחצר ונתאמן. מכאן חווינו את אותו תהליך שתיארתי קודם: שיפור מהיר בהתחלה ולאחריו עמידה במקום ותקופה ארוכה כדי לקדם את השיא בעוד עליה ועוד עליה. המטרה שלנו היתה להגיע לחמש עשרה עליות מתח, ואחרי שהגענו ליעד המשכנו להתאמן עוד קצת. אני הגעתי לתשע עשרה עליות מתח לפני שהפסקתי להתאמן באופן סדיר, ושנה לאחר מכן, בבחינה בסוף כיתב יב', עשיתי שבע עשרה עליות.
הסיפור היה יכול להסתיים כאן. השגתי ציון סביר במבחן המתח, ואני מניח שניחשתם שהיעד של עשרים עליות מתח נועד לשבור את השיא של תשע עשרה מהתיכון. אבל עוד לא הסתיים בית הספר התיכון. אהוד בנאי הסתלק עם פיקסמן לשמוע אצלו תקליטים, ולי עדיין היתה בגרות פנימית לעבור.
עם עשרה תרגילים שונים בחינוך גופני, היה לי קשה לדעת מה בעצם המצב שלי, עד שראיתי אצל המורה להתעמלות דף עם טבלה שמפרטת את הציונים לכל תרגיל. הוא הסכים שאשכפל לעצמי עותק של הדף, והלכתי להתעמק במספרים. הטבלה היתה מורכבת מעמודה של ציונים, מאחת עד מאה, וסביבה עשר עמודות נוספות, אחת לכל תרגיל, עם פירוט של ההישג הנדרש לכל ציון. מה שהיה מוזר בטבלה הזאת היה שחלקה היה מודפס וחלקה בכתב יד. בנוסף, עמודת הציונים לא היתה העמודה הראשונה בטבלה אלא השישית, וזה הרגיש מאוד מוזר. ואז ירד לי האסימון (בימי בבית הספר התיכון עוד היו אסימונים): המורה, שלא סתם יצא לי שם של סדיסט, מחק חלקים מהטבלה ושינה אותם. בחלק מהמקומות יכולתי לראות שאריות של הטבלה לפני השינויים. ציון עובר לעליות מתח לא אמור להיות אחת עשרה עליות, אלא חמש בלבד. עמודת הציונים נמצאת באמצע הדף כי כל הצד השמאלי של הטבלה היה במקור תרגילים לבנות, והם הוחלפו בעוד תרגילים לבנים. מחצית מהתרגילים כלל לא היו צריכים להיות.
למרות השערוריה הזו, כשאתגר המתח מאחורי, המצב שלי לא היה רע. ברוב התרגילים הייתי מסוגל להוציא ציון סביר ואפילו טוב. ריצת אלפיים עברתי בקושי, אבל באופן עקבי; תרגיל אחר, שהיה אחד מחמשת התרגילים שהמורה המציא היה כפיפות מקבילים, שמזכיר את תרגיל המתח, וברגע שיכולתי לעשות עליות מתח גם יכולתי לעבור את התרגיל הזה. את רוב התרגילים האחרים אני לא זוכר, חוץ משניים מעצבנים במיוחד, ושניהם היו מחמשת התרגילים המומצאים שלא הופיעו בטבלה המקורית.
תרגיל בעייתי מספר אחד היה טיפוס על חבל. כדי לעבור היה צריך לטפס שלוש פעמים על חבל שהיה באולם התעמלות. באותו זמן לא הצלחתי להשתמש ברגליים כדי לייצר "מדרגה" מהחבל, והייתי צריך לעבור את הבחינה באופציה השניה, שהיתה לטפס רק פעם אחת, אבל בכח הידיים בלבד, בלי רגליים בכלל. כדי לקבל ציון גבוה יותר, היה צריך לעשות את זה בפחות מעשר שניות, משהו שלא הצלחתי מעולם.
ככלל, זה היה תרגיל לא הוגן, כי אי אפשר היה להתאמן עליו. חבלים היו רק באולם ההתעמלות, ולא היתה גישה חופשית אליו שלא במסגרת שיעורי חינוך גופני. לכן, רק פעמיים יצא לי לנסות את התרגיל הזה. פעם אחת אחת בכיתה יא', ועוד פעם בתחילת יב'. אין ספק שאימוני המתח עזרו לי להצליח לטפס, אבל בפעם השניה החלקתי מהחבל ונפצעתי בכפות הידיים. פיתחתי פחד מהתרגיל הזה ולא רציתי לבצע אותו שוב, כשיגיעו מבחני הגמר בסוף כיתה יב'.
ובכן, שוב אירע לי נס. קצת לפני מבחן החבל, אולם ההתעמלות עלה בלהבות. כשאני מספר לאנשים את הסיפור הזה, באופן טבעי הם חושדים שעזרתי לנס הזה לקרות, אבל אם זה היה נכון, מוקד השריפה היה מתחיל מהחבלים. יום לאחר השריפה, כשהצצתי לתוך האולם המפוייח, גיליתי לחרדתי שהחבלים שרדו, אבל עד סוף השנה לא השתמשנו יותר באולם, כך שניצלתי מהסיוט הזה.
התרגיל האחרון שהייתי צריך להיבחן בו היה ריצת 4400. המספר המוזר הזה הוא עשרה סיבובים סביב הגדר ההיקפית של התיכון. הזמן הנדרש לציון עובר היה עשרים וארבע דקות, שזה בערך קצב של חמש דקות וחצי לקילומטר. לא משהו שהייתי מתקשה בו היום, אבל כשאהוד בנאי היה בטיול שנתי עם רוזמן והטייפ הנייד, אני הייתי אדם אחר בלי כושר גופני בכלל. יצא לי לנסות את המרחק הזה פעם אחת לפני המבחן המסכם, ולמרות שעמדתי בקושי בדרישות, זה היה עינוי שלא רציתי לחזור עליו.
למעשה, בכלל לא הייתי חייב לרוץ. התוצאות שלי בשאר התרגילים היו מספיק טובות כך שגם ציון אפס במבחן האחרון היה מעניק לי ציון עובר בהתעמלות. אבל, עשיתי טעות, ובמקום להיעלם מהשיעור בשקט אמרתי למורה שאני מוותר על הריצה ומסתפק בציון אפס עליה. לא לקחתי בחשבון שמי שממציא תרגילים חדשים ומשנה את התוצאות בדף שלו יכול לשנות את חוקי המשחק תוך כדי תנועה, והוא המציא חוק חדש, לפיו מי שלא מסיים בעשרים וחמש דקות נכשל בהכל. נאלצתי לצאת לריצת הסבל, אבל לפחות "אמרתי את המילה האחרונה", כשלא אמרתי לו כלום כשהוא טעה בספירת הסיבובים, והסתפקתי בסיבוב אחד פחות, תוך כדי שאני מנצל את הסיבוב החסר להליכה בדרך, גם כדי לא לסיים בתוצאה טובה מדי, אבל בעיקר כדי לא לסבול.
מי שמכירים אותי היום יתקשו להאמין איזה פדלאה הייתי בבית הספר התיכון. בכמעט כל אימון מהיר שלי אני מסתכל בסיפוק על שני הקילומטרים המהירים מתוך האימון ורואה איך ניצחתי את עצמי של גיל שבע עשרה בריצת אלפיים, למרות שבכלל רצתי מרחק ארוך יותר, אין לי את הנעורים של גיל שבע עשרה ויש לי עשרה קילו יותר כדי לסחוב את עצמי. כשכתבתי את יעד עליות המתח ברשימה שלי גם רציתי לנצח את עצמי בתרגילי כוח. לחזור לבית הספר התיכון, לא בחלומי, ולומר לעצמי, "זמנך עבר".
