לפני כשבוע היה היום הראשון של ש' בעבודה החדשה שלה. לא סיפרתי לש' על הבלוג שלי ועל רשימת היעדים, ולכן החלטתי שעדיף להשמיט מהרשומה הזו פרטים מזהים עליה. למעשה, השם שלה בכלל לא מתחיל באות ש. אני מניח שאם הייתי שואל, היא היתה מסכימה לפרסום, אבל מכיוון שהבלוג הזה הוא עלי ופחות על האנשים שאני פוגש במסע שלי, החלטתי מזמן שאני מעדיף להשאיר את ש' אנונימית. עוד דבר שהחלטתי עליו כבר בתחילת ההכרות שלי עם ש' הוא שאחד היעדים הראשונים שכתובים ברשימה שלי, במקום החמישי, יסתיים כשהיא תתחיל לעבוד. להתנדב, הוא היעד ה-40 שאני משלים.
אני מתוודה שהמגזר השלישי לא צפוי לתת לי תעודת הצטיינות. אני מעדיף לפתוח את הארנק ולתרום ולתת לאחרים להתנדב, וגם את זה אני לא עושה יותר מדי. לפעמים, בתור תרוץ, אני מחשיב את המשרה שלי בסגל מכללה ציבורית כשירות (בתשלום) למען החברה, כי המכללות הציבוריות נפתחו כדי להנגיש השכלה גבוהה לקהלים נוספים. הגדרת המשרה שלי כוללת מרכיב גמיש של "מעורבות במכללה", מונח אמורפי שלא מוגדר היטב ופרושו שתמורת הלוקסוס של להיות חבר סגל מלא ולא מרצה מן החוץ אני אמור להשקיע זמן נוסף בקידום של המכללה, בלי להגדיר רף מינימום כלשהו. לכן, אפשר להגיד שלמרות שזה לא לגמרי בהתנדבות, כל פעילות רשות שאני מבצע במסגרת העבודה שלי היא תרומה לקהילה.
עם כל הכבוד להתפלפלות הזו, זו לא התנדבות כמו שרובנו מבינים את המושג. כשהתחלתי לכתוב את הרשימה שלי, קיבלתי השראה מהרשימה המקבילה של אשתי, שגם היתה בשלבי כתיבה מוקדמים. היעד ה-12 ברשימה שלה הוא "להתנדב 20 פעמים". באותו זמן היא היתה מתנדבת עם מספר קולגות ממקום עבודה קודם בהוסטל, והיעד שכתבה נועד לעודד אותה להמשיך בפעילות הזו.
אני חשבתי שהרעיון של התנדבות כיעד ברשימה הוא מצוין, אבל לא ידעתי איפה להתנדב. הרעיון של הוסטל לא משך אותי כמשהו שארצה לעשות ואהיה טוב בו, ולמעשה בהתחלה כתבתי ביעד "להתנדב בעמותת פעמונים". העמותה עוסקת בייעוץ פיננסי למשקי בית על ידי הצמדה של מתנדב מלווה לכל משפחה, ובהתחלה זה נראה לי כמו משהו שיתאים לי. בהמשך, לקחתי צעד לאחור מההתחייבות הזו. לא פניתי לעמותה אבל התעוררו אצלי ספקות. קראתי שהעמותה מכשירה את המתנדבים המלווים לעבוד בשיטה "שלהם", שזה מאוד הגיוני אבל קצת חששתי מלאבד את העצמאות שלי בהתנדבות, ובמקום לתרום מעצמי אני אהפוך לכלי שמתווך את הידע והשיטות של העמותה ולא ידעתי אם זה ימצא חן בעיני.
אני לא יודע אם החשש הזה היה מוצדק או לא, אבל הוא גרם לי לחשוב שוב על מה אני רוצה להשיג ביעד הזה. לא הצלחתי להגדיר איפה אני רוצה להתנדב, אבל כן רציתי שסוג ההתנדבות יאפשר לי מפגש עם מישהו שנהנה באופן ישיר מכך שאני תורם משהו שיש לי בו יתרון יחסי. צביעה של קירות במתנסים ואריזה של חבילות מזון לחג הן פעילויות ראויות, אבל לעצמי חיפשתי משהו אחר. ניסחתי את היעד באופן מאוד מעורפל שיאפשר לי גמישות להחליט בעתיד מהו אותו משהו אחר שאני מחפש. כתבתי ברשימה: "להתנדב למען אנשים, לפחות פעם אחת". בחלק של "למען אנשים" התכוונתי שאופי ההתנדבות יכלול מפגש כלשהו. החלק של "פעם אחת" היה קונטרה ל-20 פעמים ביעד המקביל אצל אשתי. קו המחשבה שלי היה שההתנדבות כנראה תהיה ליווי של מישהו עד להשגת מטרה כלשהי, או למשך פרק זמן שהעמותה מגדירה, והכוונה שלי היתה לסיים ליווי כזה, כפי שהעמותה מגדירה אותו, בין אם מדובר במשהו חד פעמי או מתמשך.
כך עבר הרבה זמן בלי שנגעתי ביעד הזה. הרהרתי מה יכולה המסגרת שבה היעד הזה יבוצע. מצד אחד, מכיוון שהרבה יעדים אחרים עוסקים בספורט וריצה, השתעשעתי ברעיון של ליווי רץ חובב עם מוגבלות כלשהי באימונים למרוץ. מצד שני, המחשבה הזו גרמה לי לדחות את המימוש של היעד, מכיוון שמדובר בהתחייבות שדורשת להכפיף את לוח האימונים שלי למטרות וליעדים של מישהו אחר, וזה משהו שאני פשוט לא ערוך להתחייב אליו בשלב הזה של החיים שלי. לבסוף, כפי שההשראה ליעד עצמו הגיעה מהרשימה המקבילה של אשתי, גם אופן המימוש הגיע ממנה.
מקום העבודה הנוכחי של אשתי פנה למספר עמותות שמציעות מסגרת התנדבות לעובדי היי-טק. אשתי שאלה אותי אם אני מעוניין להצטרף, ומתוך הרשימה של העמותות, זו שמצאה חן בעיני היא תכנית המנטורינג של צופן. צופן היא עמותה שעוסקת בקידום אקדמאים בחברה הערבית, במיוחד במקצועות ההנדסה, ותכנית המנטורינג מצמידה מהנדסים לסטודנטים ערבים בזמן שהם מחפשים עבודה. העמותה מלווה את תהליך המנטורינג במשך חצי שנה, בין אם הסטודנט מצא עבודה או לא. מבחינתי, מנטור יכול להיות גם מנטור לכל החיים, אבל ברור שאחרי מציאת עבודה עיקר עבודתו של המנטור הושלמה, כך שזו הנקודה שהגדרתי מבחינת הרשימה שלי כהשלמת היעד.
כך פגשתי, דרך תיווך של צופן, את ש'. אולי "פגשתי" זו מילה מטעה, כי בשנת הקורונה הקשר בינינו היה דרך וואצאפ ושיחות זום. הבטחתי לעצמי לא לכתוב פרטים מזהים על ש', ולכן אסתפק בלציין שהיא ערביה נוצריה מהגליל, וכמנטור היתה לי עבודה יחסית קלה: היא לומדת באוניברסיטה במרכז הארץ, הציונים שלה גבוהים והיא דוברת עברית ואנגלית ברמה טובה. מהסיבות האלו היו לה יותר אפשרויות תעסוקתיות מלסטודנטים אחרים בתכנית. מהצד השני, הנתונים האלו לא העלימו קשיים "רגילים" של כל סטודנט צעיר וחסר ניסיון רלוונטי למצוא עבודה ראשונה במקצוע, במיוחד בשנת הקורונה. בנוסף, ש' סיימה רק שנת לימודים אחת, כך שצפינו שהיא תתקשה למצוא משרה רלוונטית לפני שתתקדם בלימודים קצת יותר.
אחד מהחסרונות של פרויקט ההתנדבות הזה הוא שלמנטור אין תמיד משהו פרודוקטיבי לעשות והיכולת שלו לעזור היא מאוד מוגבלת. כשלסטודנט יש קורות חיים מגובשים שכבר עברו בקרה על ידי המנטור והסטודנט שולח אותם למשרות פוטנציאליות, אין למנטור הרבה מה לעשות כל עוד לא פונים חזרה לסטודנט חוץ מלעודד אותו להמשיך. כך היה גם עם ש': לרוב היא היתה שולחת קורות חיים על דעת עצמה, אבל לפעמים התיעצה לגבי משרות מסויימות. מדי פעם היו חוזרים אליה ואז יכולתי לתרום יותר מהניסיון שלי: עשינו הכנות לראיונות טכניים, ראיונות באנגלית, ניסינו לפענח תיאורי משרה ולהעריך למה לצפות בראיון ואיך להתכונן לראיון במשאבי אנוש.
בסופו של דבר, אחרי כמה אכזבות ובעיקר אחרי הרבה המתנות, ש' קיבלה חוזה עבודה והחליטה להיענות לו בחיוב. המשרה עצמה היא בתפקיד פחות מקצועי ביחס למשרות אחרות שניסתה לכוון אליהן, אבל בהחלט מדובר על "לשים רגל בדלת". לזכות החברה שהציעה לה את העבודה, מדובר בחברה מוכרת בתחום "חם", שמבינה שמדובר במשרת פתיחה שהעובדים בה מחפשים להתקדם לתפקיד אחר בתוך שנתיים לכל היותר. בנוסף, החוזה שלה הוגן והשכר תואם את טבלאות השכר שראיתי.
היום התכתבתי עם ש' ושאלתי אותה איך הולך לה בעבודה. היא כתבה שכרגע היא נמצאת בהכשרה ועדיין לא התחילה לעבוד ממש, אבל כבר עכשיו היא מאוד מרוצה מהבחירה שלה במשרה הזו. מן הסתם, התפקיד שלי כמנטור פחות או יותר הגיע לסיומו ואפשר לעבור לסיכומים. ש' היתה mentee אידיאלית, היא הגיעה לתהליך עם סט כישורים שהפך אותה למאוד employable למרות חוסר הניסיון שלה, הקפידה ליישם כל טיפ וכל משימה שנתתי לה. חוץ מזה, יש לה אופי נוח כך שהיה מאוד נחמד לעבוד איתה.
במחשבה ביקורתית יותר, האימפקט של מנטור הוא מצומצם למדי. אני מאמין שאף שמקובל להציג התנדבות כמעשה אלטרואיסטי לחלוטין, המתנדב גם מפיק ממנה משהו, בעיקר את תחושת הסיפוק העצמי מכך שתרם מזמנו ומיכולותיו למען מטרה כלשהי. ש' הקפידה להודות לי על העזרה, אבל בכנות, אני משוכנע שהיתה מסתדרת לבד. אולי לא במשרה הזו אבל בוודאי היתה מתקבלת לאחת אחרת. בניגוד לניסיון שלי עם ש', לא כל תכניות המנטורינג מסתיימות כשהסטודנט מצא עבודה ואני מניח שאז תחושת הסיפוק מפעולת ההתנדבות פחותה בהרבה.
אחת הסיבות שבחרתי בהתנדבות בצופן היא שראיתי בה דרך לקחת חלק, קטן ככל שיהיה, בבניה מחדש וריפוי של החברה שלנו. החברה הישראלית מפוררת לקהילות שרוב הזמן חיות בתוך עצמן והאינטראקציות בין חברי קהילות שונות מוגבלת למדי. תמהיל הסטודנטים שאני פוגש במכללה שלי כמעט ולא כולל סטודנטים ערבים ולכן "צופן" יכלה לספק משהו שהעבודה שלי פחות טובה בו. בהשתתפות שלי בתוכנית הזו ראיתי הזדמנות לקחת חלק בבניה של גשר קטן. בדיעבד, בשל אופי הפעילות (מנטוריננג) וגם בגלל שנת הקורונה שהפכה את כל המפגשים למקוונים, הגשר שנבנה הוא הרבה יותר קטן ממה שחשבתי שהוא יהיה, אבל הוא עדיין שם.
