כמעט מוכן

פחות משבעה שבועות עד המרתון. כמה פריטים אחרונים צריכים להגיע בשבוע הקרוב מאמאזון. הזמנתי כרטיסי טיסה, סגרתי עם המלון של המשלחת שישמרו לי חדר. סגרתי על ביטוח חילוץ, שזה משהו שהמארגנים דרשו והעליתי את פרטי החיסונים שלי לאתר של הרשויות בצ'ילה כדי לקבל את המקבילה שלהם ל"תו ירוק", מה שיאפשר לי לצאת מבידוד בכפוף לבדיקה אחרי הנחיתה, ברגע שהבקשה תאושר.

אחרי תקופה ארוכה שדגמתי את מנועי החיפוש השונים לטיסות, הצלחתי למצוא מסלול סביר לפונטה ארנס. גיליתי שמנועי החיפוש מציעים מסלולים שונים, ובהתחלה הציעו לי רק טיסות איומות עם 4 קונקשנים ו-50 שעות עד להגעה ליעד. ניסיתי גם לבדוק הזמנה ישירות מחברות התעופה, והרבה מהן לא מכירות את שדה התעופה של פונטה ארנס. נכון שיכולתי לבנות בעצמי טיסה בחלקים, לטוס לסנטיאגו ואת הטיסה האחרונה להזמין בנפרד, אבל העדפתי שהכל יוזמן מאותו ספק. בסופו של דבר, כשנכנסתי לאתר של Latin America Airlines, שממילא מתפעלת את רוב הטיסות בהמסלול, קיבלתי סוף סוף מסלול הגיוני, תל אביב - מדריד - סנטיאגו - פונטה ארנס ובלי יותר מדי המתנות מייגעות בין לבין.

לא מיהרתי לסגור טיסה כי חיכיתי לעדכונים ממארגני המרוץ, למקרה שיבטלו את האירוע או יבצעו שינוי אחר. קצת אחרי שהשתכנעתי שהפעם המרוץ יצא לדרך, התחלתי לחשוש שהטיסות מתחילות להיעלם לי. כבר לא יכולתי להזמין את הטיסה שרציתי שמגיעה בדיוק ביום האחרון שבו צריך להגיע, שזה ארבעה ימים לפני המועד המשוער לטיסה לאנטארקטיקה, ונאלצתי להקדים ביום וגם להתפשר על המתנה ארוכה מאוד בסנטיאגו. כשניסיתי בסופו של דבר להזמין את הטיסה, נתקלתי בתקלה באתר. אני חושב שבאופן נקודתי, אחת מהטיסות כבר לא היתה אפשרית במחיר שבו הוא הציע אותה, כי כן יכולתי להזמין אותה כמה ימים קודם וגם טיסות אחרות במסלולים פחות מוצלחים לא גררו את התקלה הזו.

זה היה מאוד מצער כי הטיסה היתה יחסית אטרקטיבית בכיוון הלוך, אפילו בביזנס (בחזור כבר לא), מה שהיה יכול להיות צ'ופר נחמד לטיסה ארוכה מאוד. מחוסר ברירה, נכנסתי לאתר של איבריה והזמנתי את אותה טיסה במחלקת נוסעים ובמחיר יותר גבוה. לפחות בכיוון חזור, איבריה הציעו מסלול מאוד יעיל, גם כן דרך סנטיאגו ומדריד, עם המתנות קצרות. מסיבה לא ברורה Latam Airlines לא הציעה את הטיסות האלו בחזור למרות שהיא מתפעלת את רובן, אז לפחות הרווחתי משהו בדרך חזור. הטיסה חזור היא גם בכרטיס גמיש (ויקר יותר) כי המארגנים ביקשו שניקח כמה ימים נוספים למקרה של עיכובים.

כמובן שמיד אחרי שהזמנתי את הטיסות הגיע מייל מהמארגנים שבו נכתב שהחברה הלוגיסטית שוקלת להציע טיסת צ'ארטר מסנטיאגו לפונטה ארנס על חשבונה כדי לרכז יחד כמה שיותר מחברי המשלחת וגם לעשות את בדיקות ה-PCR במרוכז. כשזה קרה מאוד התאכזבתי שכבר סגרתי את ההזמנה אבל בינתיים לא הגיע שום מידע חדש בנושא אז אני מעריך שזה כבר לא יצא לפועל.

המארגנים הציעו מספר מלונות מומלצים, והציעו לפנות אליהם במייל כדי לקבל הטבה לחברי המשלחת. בדקתי באינטרנט את המלון הראשון ברשימה שלהם שהוא הזול מביניהם. המלון הזה הוא גם הבסיס שבו המשלחת מתארגנת אז העדפתי לבחור בו כדי לצמצם התניידות בעיר. בהזמנה דרך האינטרנט קיבלתי הודעה שאין חדרים פנויים אבל כששלחתי מייל והצגתי את עצמי כחבר במשלחת אז חזרו אלי באותו יום והבטיחו לשמור לי חדר.

אם נשים בצד עוד כל מיני משימות קטנות שנותרו כמו לסדר תיקים ומזוודות או למלא הצהרות בריאות שנדרשות גם בכניסה לצ'ילה וגם במעבר בספרד, הדבר העיקר שנשאר הוא להתאמן. אופי הריצה עצמו מאוד תלוי במזג האויר באותו יום ובמיוחד בעצמת הרוחות, כך שאי אפשר ממש לדעת לקראת מה אני מתאמן. את אסטרטגיית הריצה שלי אני אצטרך לקבוע כשאגלה בזמן אמת כמה קשה לרוץ שם. את רוב הריצות הארוכות אני עושה על מסלול שטח ליד הבית שאני מקיף שוב ושוב כדי להתרגל לנעליים החדשות וכדי להתרגל לריצה בנוף שחוזר על עצמו. היום הגעתי ל-27 ק"מ וחודש נובמבר יוקדש לריצות בקידומת 3.

חוץ מזה, הגיע הזמן ללמוד קצת על אטרקציות בפונטה ארנס, במיוחד בסביבת המלון. כרגע הידע שלי מסתכם בזה שהמלון נמצא על טיילת סמוך לחוף וש-300 מטר ממנו יש מעבדה שעושה גם בדיקות קורונה, אם כי לא הצלחתי להבין אם צריך להזמין בה תור. בינתיים הכל מרגיש לי רחוק ואני עדיין לא מתרגש למרות שהנסיעה כבר כמעט כאן. לפני שנתיים וחצי כשרק נרשמתי התרגשתי הרבה יותר. היה לי הרבה זמן להתרגל לרעיון שאני נוסע לשם. מצד שני, ברגע שסיימתי להקליד את המשפט הקודם, התחלתי להרגיש את האדרנלין עולה. כבר לא יכול לחכות.

זה לא ספיידרמן

שתי דמויות: 

לא אותו דבר. אילוסטרציה

משמאל, ספיידרמן, האלטר אגו של פיטר פארקר, נער עם כוחות על שעובד כצלם עיתונות ומצלם בעיקר את דמותו המחופשת כשהוא מציל את העיר. בשנים האחרונות הוא מופיע ביקום הסינמטי של מארוול, ושם הם מנסים לבגר את הדמות ולייצר את המנהיג הבא של ה"נוקמים".

מימין, דדפול, האלטר אגו של וייד וילסון, אנטי גיבור שעושה בסופו של דבר את הדבר הנכון אבל מהסיבות הלא נכונות. ידוע בכך שהוא נוהג לשבור את "הקיר הרביעי" ולפנות ישירות אל הקוראים והצופים בהערות הומוריסטיות ובוטות מאוד. גם הוא דמות של מארוול ואפילו יש קומיקס שלו יחד עם ספיידרמן, אך בסרטים הוא שייך ליקום של האקס מן, ובהיותו מתבודד הוא לרוב פועל לבדו.

עכשיו כשברור לכולם שמדובר בשתי דמויות שלא יכולות להיות שונות יותר, אפשר לגשת לעיקר.

בסוף השבוע האחרון התקיים מרוץ יוצא דופן בקיבוץ חולדה, מרוץ הבוז'ולה. במרוץ הזה זכיתי גם ל-redo של יעד שסיימתי ממש לאחרונה, להשתתף במרוץ מחופש. מרוץ הבוז'ולה התקיים בפעם הראשונה לפני שנתיים ושמעתי עליו רק אחרי שהתקיים. הוא מרוץ אוירה שמשמש גם במת שיווק למספר יקבים שמחלקים דוגמיות יין בתחנות. אין מדידת זמנים רשמית, אין מנצחים והמשתתפים מוזמנים להגיע בתחפושות.

על פניו, הזדמנות מצוינת להגשמת היעד. אחד הקשיים שהייתי צריך להתגבר עליהם ביעד הזה היה הרתיעה מלהיות מחופש בציבור. מרוץ שבו אני לא היחיד שמתחפש נראה כמו פתרון מושלם. הנקודה הבעייתית היחידה היא שלטעמי, מרוץ ללא מדידת זמנים הוא לא ממש מרוץ אלא אירוע שרצים בו, אבל אני מוכן להגמיש את הקריטריונים שלי לגבי מה נחשב למרוץ ומה לא.

כשקניתי את התחפושת של הדינוזאור, די מהר הבנתי שאי אפשר לרוץ בה למרחק גדול. גם מרוץ ה-5 ק"מ שרצתי בה לפני חודש היה סכנת נפשות. כשחשבתי לראשונה על היעד, חשבתי על מרחק יותר גדול, לפחות 10 ק"מ ורצוי חצי מרתון. לכן, קניתי תחפושת אחרת שהערכתי שתהיה ידידותית יותר. תכננתי לרוץ בה במרוץ כפר סבא בשנת 2019, אבל חליתי לפני המרוץ ונאלצתי לוותר. שנה לאחר מכן פרצה הקורונה ומרוץ כפר סבא בוטל, אז נרשמתי לבוז'ולה כי האמנתי שעד אוקטובר 2020 הקורונה תהיה מאחורינו. המרוץ לא בוטל אלא "נדחה" בשנה, שזו דרכם של המארגנים לא להחזיר את הכסף. מרוץ כפר סבא בוטל שוב ב-2021 ואני התחלתי לאבד סבלנות וברגע שהמרוצים חודשו, החלטתי לא לחכות למרוץ המתאים אלא לקפוץ על ההזדמנות הקרובה.

ההזדמנות היתה ונוצלה עד תום. לא רק שקיבלתי המון תגובות אוהדות מהמשתתפים במרוץ, אחרי המרוץ קיבלתי פניה מהחברה המארגנת עם הצעה להשתתף במרוצים שלהם בחינם כל עוד אגיע מחופש ואוסיף "צבע" למרוץ. עד כמה שההצעה הלא שגרתית הזו מחמיאה, אני לא מחפש קריירה נוספת וסירבתי בנימוס. תחפושת הדינוזאור חזרה לארון, אבל עדיין הייתי רשום למרוץ הבוז'ולה, ותחפושת אחרת ממתינה כמעט שלוש שנים ללא שימוש. הנה היא:

דדפול, לא ספיידרמן

התחפושת מורכבת משני חלקים שאותם קניתי בנפרד. הראשון הוא חליפת הגוף, שהיא טייטס דק ועליו הדפס. הטייטס הוא יחידה אחת, מכף רגף ועד ראש, אבל יש אפשרות להשאיר את הראש גלוי. הרעיון היה ללבוש משהו שלא יכביד עלי מצד אחד אבל יהיה לו מראה של תחפושת מושקעת מצד שני. התחפושות טייטס האלו לרוב מגיעות בדוגמה חלקה, אבל מבין אלו שיש להן הדפס, בחרתי בדדפול מכיוון שהיא נראתה לי הכי מרשימה. החלק השני הוא מנשא עם שתי חרבות. גם הן במבט מהיר מרשימות למראה אבל עשויות מחומר קל מאוד.

כחצי שעה לפני הזינוק נעמדתי עם הרכב בפקק בכניסה לקיבוץ חולדה. המכוניות התקדמו לאט מאוד דרך שער הקיבוץ לאורך כביש פנימי, באופן מתסכל ביותר. לקח לי חצי שעה להגיע לשטח שהוכשר כחניון למשתתפים, ולמעשה פרט לעובדה שהדרך אליו היתה צרה ומפותלת, אין לי הסבר למה התקדמנו כל כך לאט. החניון עצמו היה מרוחק כעשר דקות הליכה מנקודת הכינוס, ובדרך לשם הרהרתי באפשרויות שלי, בהתחשב בזה שכנראה פספסתי את הזינוק שלי לחצי מרתון. לא רציתי לזנק לבד ולרדוף אחרי הרצים האחרים. החלופה היתה להצטרף לזינוק של המקצה הבא של 12 ק"מ. על פניו זו פשרה סבירה, אבל אני נמצא באמצע תכנית אימונים למרתון בדצמבר ולפי התכנית שבניתי לעצמי אני אמור לרוץ הרבה יותר.

עוד דבר שהתרחש בדרך לנקודת הכינוס הוא שהנדן של אחת מהחרבות התחיל להחליק ממקומו וליפול מהמנשא. כשבדקתי את המנשא בבית דאגתי לקשור את החרבות עצמן כדי שלא יעופו החוצה מהנדנים בזמן הריצה ולא ישקשקו ויפריעו לי בזמן הריצה. על האפשרות שהחרבות ישארו מאובטחות אבל הנדנים יפלו מהמנשא לא חשבתי. חיזקתי את הקשרים שאמורים למנוע מהם ליפול, אבל לא האמנתי שיחזיקו מעמד.

בינתיים, בנקודת הכינוס, הכרוז הודיעה שבשל הפקקים הזינוקים עוד לא יצאו לדרך. נרגעתי, יש לי זמן, שאותו השקעתי בבדיקה נוספת של המנשא. עד השלב הזה הייתי ללא החלק שמכסה את הראש בתחפושת והחלטתי לשים אותו עלי רק כדי לגלות שאני לא רואה כלום. כשניסיתי את התחפושת בבית הראות דרך הבד היתה לקויה, אבל אפשרית. כאן במרוץ, בחוץ, כמעט ולא יכולתי לראות כלל. מכיוון שהריצה היא על שבילים, חלקם משובשים, לא הרגשתי בטוח לרוץ על דרך שאני לא מסוגל לראות, והחלטתי שאת המסכה אשים רק בתמונות.

הזינוק יצא לדרך. התחלתי לרוץ בקצב שהרגיש לי מתון וזהיר, כי בעצם לא היה לי שום ניסיון של ריצה עם התחפושת הזו (מעבר לכמה צעדי ריצה בבית) ורציתי להרגיש איך היא מתפקדת. למרות שחשבתי שהקצב הוא איטי, השעון הראה קצב מכובד למדי, סביב מה שאני רואה כשאני בריצה קלה (אבל לא קלה מדי) על כביש סלול ובבגדי ריצה רגילים. אחרי כמה מאות מטרים קלטתי צלם ומיהרתי לשים את המסכה לכבודו. קצת לאחר מכן, עמדה ראשת מועצת גזר ועודדה את הרצים ובפרט את אלו המחופשים. "הנה ספיידרמן!" היא צועקת, והיא לא תהיה האחרונה שעושה את הטעות המביכה הזו. 

ככה נראה ספיידרמן? מזל שאני לא מצביע למועצת גזר

כקילומטר לתוך המרוץ, הנדן של אחת החרבות נופל לקרקע. אני נאלץ לעצור ומנסה שוב לחזק את מה שאפשר, אבל די ברור שאין לי פתרון מהיר שיחזיק מעמד. חוזר לרוץ ומגיע לתחנת תזונה הראשונה, שם חוץ ממים מחכים לנו גם כוסיות יין. שתיתי אחת אבל החלטתי שלמרות אופי המרוץ, אני צריך להישאר מפוקס ורציני. אני יודע שזה נראה מוזר כשאני כותב "רציני" כשאני מתאר ריצה בתחפושת כזו, אבל ראשית, חצי מרתון הוא תמיד מרחק שדורש התיחסות רצינית, בפרט כשמדובר בריצה שהיא חלק מתוכנית אימונים רחבה יותר. שנית, יש הרבה נעלמים ואתגרים, צפויים ובלתי צפויים בריצה עם תחפושת כזו וצריך מידה של רצינות כדי להתמודד איתם. בפרט, כמעט בלתי אפשרי ללכת לשירותים עם התחפושת הזו, כך שרציתי להימנע משתיה מופרזת.

בניגוד למה שאגלה בהמשך על הרצים למרחקים הקצרים יותר, גם הרצים סביבי שבשלב הזה היו כולם ממקצה החצי מרתון, לא בזבזו יותר מדי זמן בתחנה והמשיכו הלאה. הריצה בשבילים בין המטעים היתה קלה והתחפושת זו הפריעה לי בכלל, למעט החשש התמידי שהנדנים במנשא יפלו שוב. הם לא נפלו אבל זה מכיוון שפעם בכמה מאות מטרים שלחתי יד לאחור לבדוק מה המצב שלהם ותפסתי אותם כשהם בחצי הדרך להחליק החוצה. הורדתי את המנשא מהגב ועברתי להחזיק אותו ביד, מתוך תקוה שאמצא דרך לפתור את הבעיה בהמשך, כי חוויית הריצה ממש נפגמה ככה.

עם המנשא ביד

קיויתי שבתחנה הבאה ימצאו לי חוט תיל או חבל שאוכל להשתמש בו, אבל לא היה כזה בנמצא. למעשה, המצב אפילו החמיר כי עכשיו החיזוקים שעשיתי קודם הפריעו לי להחזיר את אחד הנדנים למקומו. המשכתי לרוץ וחיפשתי על הקרקע, אולי במקרה אמצא משהו מועיל, ואכן מצאתי משהו כזה בין הקילומטר הששי לשביעי. צינור גומי גמיש שקשרתי בעזרתו את שני הנדנים זה לזה כך שלא יוכלו ליפול יותר. אפילו הצבע האדום שלו מתאים לתחפושת. עכשיו אני לא רק דדפול, אלא גם מקגייוור.

המנשא המתוקן

הפתרון שמצאתי עבד באופן מושלם, ומכאן יכולתי להתרכז  אך ורק בחווית הריצה. המסלול שרצתי בו התלכד עם רצי המקצה הקצר ביותר, של 7 ק"מ, ולכן גם נהיה צפוף יותר. הרבה מהרצים היו מחופשים, ורבים מהם בתחפושות קבוצתיות, כמו פרפרים, חיפושיות, דרדסים ובעיקר רצים עם חצאיות טוטו, אבל אין ספק שהתחפושת שלי בלטה במיוחד ומשכה הרבה תשומת לב. קיבלתי הרבה מחמאות, חלקן על "ספיידרמן", אחרות על ה"נינג'ה", אבל היו גם כאלו שזיהו נכון את דדפול. בעיקר, כולם היו משוכנעים שאני מת מחום בפנים והחמיאו לי על ההקרבה לרוץ ככה, אבל למעשה התחפושת התגלתה כמוצלחת מאוד מבחינת נידוף זיעה. 

עם מחופשים אחרים

המסלול של רצי המרתון היה מורכב משתי הקפות, כשהראשונה היא מעט מקוצרת והשניה חופפת למסלול מקצה ה-12 ק"מ. ידעתי שהמקצים הקצרים יותר זינקו כמה דקות אחרינו ולכן כשסיימתי את ההקפה הראשונה ומצאתי את עצמי שוב בתחנת השתיה הראשונה התפלאתי למצוא אותה עמוסה להתפקע. בניגוד לרצי חצי המרתון, נראה שהמשתתפים במקצים הקצרים יותר באו לחגוג ולא לרוץ. מארגני המרוץ בפירוש כיוונו לחגיגות של שתיה וריקודים ולא לריצה, ובאמת שבעה קילומטרים אפשר אפילו לעבור בהליכה, ושנים עשר קילומטר אפשר בריצה קלה משולבת בהליכה, ועדיין יהיה זמן לבלות דקות ארוכות מאוד בכל תחנה, אבל לי זה לא התאים. בנוסף, הקורונה עדיין כאן וההתקהלות, אפילו בשטח פתוח, היא לא משהו שהרגשתי נוח איתו. המשכתי להיות "מקצועי" ולהסתפק במים וחטיפים מלוחים בכל תחנה. בכל המרוץ דגמתי רק שני יינות.

מדגמן עם מעריצות

המשך המרוץ היה עוד מאותו דבר. רצי המקצים הקצרים יותר היו פזורים לכל אורך המסלול, כשקצב ההתקדמות שלהם לא קשור בכלל לזמן שעבר מהזינוק או לקצב הריצה/הליכה שלהם, אלא כמה החליטו לחגוג בכל תחנה. אני הייתי מהיר מרובם, כך שזיכתי להרבה תגובות מופתעות מאלו שעקפתי. למעשה, מכיוון שבחרתי להתיחס לריצה ברצינות, ויתרתי באופן מודע על חלק מהחוויה ובעיקר הייתי ממוקד בלסיים את הריצה. התחיל להיות חם והעובדה שזינקנו באיחור לא עזרה. לגבי העובדה שהייתי לבוש בבגד ארוך, אני לא בטוח עד כמה הרגשת החום הושפעה מכך, אבל לדעתי באופן שולי מאוד.

אחרונה ודי

במהלך הסיבוב השני של המסלול הערכתי שהמסלול יצא קצר יותר מחצי מרתון. בהתחשב בכך שאין מדידת זמנים והמרוץ ממילא לא לוקח את עצמו ברצינות, לא מדובר בעניין מהותי. בכל זאת הופעתי כשהגעתי להתקהלות עצומה אחרי 19.5 ק"מ. לא נראה שמישהו מהנוכחים בהתקהלות הזו מתכוון להמשיך לאנשהו, ולקח לי זמן להבין שהמרוץ לא הסתיים וזו רק עוד תחנת שתיה. פילסתי את דרכי לקצה ההתקהלות ומצאתי את המשך המסלול, עד הסיום שהגיע כמה מאוד מטרים לפני המרחק הרשמי. כאימון, הקצב עצמו היה לא רע, בפרט בניכוי הזמן שהתבזבז על עצירה בתחנות ועל תיקון מנשאים.

דווקא נקודת הסיום היתה יחסית דלילה. המשתתפים שבאמת טרחו להגיע לנקודת הסיום ולא נתקעו מבחירה בחגיגות כנראה רצו לנוע הלאה. חלקם למסיבה נוספת, אך זו דרשה הצגת תו ירוק, שדרש ממני ללכת עשר דקות לכל כיוון כדי להביא אותו מהרכב, והשאר לביתם. גם לי היו תכניות ואילוצים להמשך היום ולכן קיצרתי את השהות שלי. הצטלמתי עם "מעריצה" נוספת ואחרי דגימה של אחת מנקודות הכיבוד עזבתי את המתחם.

סיכום

בשל הנסיבות, החוויה שלי מהמרוץ היתה שונה מזו של המשתתף הממוצע. למי שרוצה לחוות את המרוץ כפי שהמארגנים התכוונו, בטיול בין הכרמים, בטעימות יין וב"מיני דיסקוטק" מדי פעם, מומלץ להשתתף במקצים הקצרים יותר. 12 ק"מ מתאימים למי שיכול לרוץ את רוב המרחק, ו-7 ק"מ למי שמעדיף ללכת חלק משמעותי ממנו.

התחפשות שלי, ובכלל כל טכנולוגיית ה-skin suit עליה היא מבוססת, התגלתה כמוצלחת מאוד. הוא מושכת הרבה תשומת לב אבל לא מכבידה ולא מפריעה בכלל, בתנאי שלא מכסים את הראש. לא רציתי לנקב בה חורים לעיניים כי חששתי שהיא תהרס לחלוטין, אבל לדעתי הראות הלקויה היא המגבלה היחידה שלה. לא התקשיתי לנשום דרך הבד (האמת שאפשר אפילו לשתות דרכו, אבל זה לא ממש נוח). לגבי נידוף זיעה כשהראש מכוסה, אני אהיה זהיר ואכתוב שאני לא יודע. חיסרון נוסף הוא שאין לתחפושת כיסים, כך שהדבר היחיד שלקחתי איתי היה המפתח של הרכב, שהיה כלוא בכיס של המכנס שלבשתי מתחת לתחפושת.

היעד עצמו כבר הושלם לפני יותר מחודש, אבל במפגש השני איתו זכיתי לחוות אותו באפן שונה. עדיין הייתי בולט בשטח, אבל פחות מבפעם הקודמת. התחפושת עצמה היתה הרבה יותר מותאמת למשימה שלה, כך שיכולתי לרוץ הרבה יותר ובלי להסתכן. לא שאני מתכוון לחזור את המבצע הזה עוד הרבה, אבל אם מישהו ירצה לרוץ כך בעתיד, הניסיון שלי עם סוג כזה של תחפושות הוא חיובי מאוד.
 
 
  

איך עוד אפשר לרוץ באנטארקטיקה

עברו כבר כשלוש שנים מאז שהתקבעתי על הרעיון לרוץ באנטארקטיקה, וכשנתיים וחצי מאז שנרשמתי למרוץ. למשך תקופה ארוכה לפני אותן שלוש שנים, שקלתי חלופות שונות לפני שבחרתי במרוץ שבו בחרתי, Antarctic Ice Marathon. למעשה, אפילו שקלתי לוותר על כל הרעיון וללכת על תכנית ב', לראות את הזוהר הצפוני, כשהכיוון שהכי מצא חן בעיני היה דרך טיול לאיסלנד, אם כי גם הכיוונים של נורבגיה ואלסקה עמדו על הפרק. אני עדיין מקווה לעשות את הטיול הזה יום אחד, ככל הנראה בפורמט משפחתי. פורמט משפחתי זה אומר שהאילוצים של כולם צריכים להתלכד, וזה פשוט לא הסתדר בינתיים. נוסף לכל הצרות, כדי לראות את הזוהר הצפוני צריך לנסוע מחוץ לעונת הקיץ, מה שמסבך את העניינים עוד יותר.

האתר של מרוץ הקרח באנטארקטיקה מתגאה בכך שפרט לעובדה שמדובר במרוץ הרשמי הדרומי ביותר בעולם, רק הוא ומרוץ נוסף, שמאורגן על ידי אותה חברה, באמת "נחשבים" לאנטארקטיקה. הקריטריון שקבעו המארגנים, לפיו רק הם נחשבים, הוא להיות על היבשת עצמה (ולא על אי) ובתוך החוג האנטארקטי, מדרום לקו רוחב 66. הקריטריון שהמארגנים המציאו לעצמם לא היה השיקול בבחירה, אבל בדיעבד, העובדה שהמרוץ הוא עמוק יותר בתוך היבשת גורמת לו להרגיש יותר "אנטארקטיקה" מאחרים.

דניאל קרן ידוע בטיולי האקסטרים שלו ברחבי העולם והוא גם מחבר "ספר הריצה השלם". בשנת 1999 הוא השתתף במרתון שנערך באי המלך ג'ורג', האי הגדול ביותר הסמוך לחצי האי האנטארקטי. בראיון שנערך איתו אפשר להתרשם מהמקום:

הסרטון מגלה צד של אנטארקטיקה שנראה אחרת מהתמונות שקיבלתי ממחנה יוניון גליישר, לשם אני מתכוון לנסוע. בעלי חיים מסתובבים בין הרצים, שכבת קרח דקה שלא מכסה את כל האדמה ואפילו אמיצים בבגדי ים שאינם קופאים במקום. בהחלט מראה מפתיע שאפשר גם לראות במקומות אחרים. גם הטמפרטורה בעונה, סביב 0 מעלות, מזכירה מקומות אחרים. המרוץ הזה הוא הותיק ביותר באנטארקטיקה והתקיים לראשונה ב-1996. הוא מאורגן על ידי Marathon Tours וחוץ מדניאל קרן השתתפו בו שני ישראלים נוספים, בשנת 2010 ובשנת 2016.

פחות שלג, יותר בעלי חיים

אופציה נוספת לרוץ מרתון ואפילו 50 ק"מ מתקיימת גם היא באי המלך ג'ורג, נקראת White Continent Marathon. האתר לא מעודכן ועדיין מפרסם מרוץ שספק אם התקיים בתחילת שנת 2021, אז תאלצו להתאזר בסבלנות ולראות אם הם חוזרים לפעילות. ככל שחיפשתי ברשימת המשתתפים בשנים קודמות, לא מצאתי מישהו מישראל.

אופציה נוספת היא לא לרוץ מרתון באנטארקטיקה, אלא מרוץ רב יומי, כחלק מאתגר The Last Desert. המרוץ הזה מתקיים מאז 2006, אם כי לא בכל שנה. הפעם הארונה היתה ב-2018 אבל לפי הפרסום בסוף 2022 תהיה מהדורה נוספת. החברה המארגנת מקיימת מרוצים רב יומיים שהמשתתפים בהם לוקחים עליהם את כל הציוד וגומעים 250 ק"מ בשישה ימים. מרוצי הדגל של החברה מתקיימים בארבע מדבריות, במונגוליה, צ'ילה, נמיביה ואנטארקטיקה, כשלאחרון תוכלו להירשם רק רק אם השלמתם לפחות שניים מהמרוצים האחרים. המרוץ דוגם חלקים שונים מחצי האי האנטארקטי ומהאיים שסביבו. שני ישראלים השתתפו בו בשנים 2016 ו-2018.

המדבר האחרון

האפשרות האחרונה, חוץ מכמובן להצטרף אלי, מאורגנת על ידי אותה חברה שמארגנת את המסע שלי. תמורת סכום עתק תוכלו להשתתף ב-World Marathon Challenge ולרוץ לא פחות משבעה מרתונים, בשבע יבשות, בשבעה ימים. המרתון באנטארקטיקה הוא הראשון ומתקיים בבסיס הרוסי נובו. במהדורה הקרובה שתתקיים ב-2022, התחנות הבאות הן קייפטאון (אפריקה), פרת' (אוסטרליה), דובאי (אסיה), מדריד (אירופה) פורטלזה (עיר בברזיל, דרום אמריקה) ולקינוח מיאמי (צפון אמריקה). עד כמה שהצלחתי לברר, אין אף ישראלי שהשתתף באירוע הזה מעולם. הנה הזדמנות בשבילכם להיות הראשונים. 

תנו לתמונות לדבר

לפני מספר חודשים יצרתי קשר עם זיו, הישראלי היחיד, נכון להיום, שהשתתף במרתון הקרח באנטארקטיקה. כשחקרתי על המרוץ והסתכלתי על הסרטונים שהעלו המארגנים, אי אפשר היה לא לשים לב לדגל ישראל שהתנופף בסרטון של המרוץ משנת 2017. אחרי עיון ברשימת המשתתפים נוצר הקשר ומאז הוא אירח אותי בביתו וגם דיברנו מספר פעמים.

את הדגלים מספקת ההפקה. שאלתי.

גיליתי אדם מקסים ששמח לעזור לזר שהגיע אליו. זיו סיפר שבזמן שהיה בחו"ל עם חבר הרפתקן, החבר נתקל בפרסום של המרוץ הזה והציע לו להצטרף, ומכאן הכל רשום בספרי ההסטוריה, או לפחות באתר המרוץ. בין היתר, הוא סיפר על הרקע של האנשים שפגש באנטארקטיקה, והפתיע אותי כשסיפר שלצד רצים מנוסים מאוד חלק מהמשתתפים רצו שם את המרתון הראשון שלהם, אם כי לרוב היה סיפור רקע, כמו מישהו שהגיע עם חלק מקבוצה מנוסה.

רגע הזינוק

חלק מהמשתתפים הם באופן לא מפתיע כובשי יעדים סדרתיים. למרות שאני לא יכול להתחרות בסיפורים על אנשים שעשו עשרות מרתונים ברחבי העולם, אני מאוד מזדהה עם המחנה של אלו שאוהבים לסמן "וי" על הישג כלשהו. לפי איך שתיאר את עצמו, זיו נמצא באסכולה ההפוכה שלא מחפשת לכבוש יעדים אלא פשוט מנצל הזדמנויות לעשות דברים שהוא אוהב. אני חושב שיש לי מה ללמוד מהגישה הזו, למרות שקשה לי לאמץ אותה. לדעתי, הרשימה שלי היא מעין פשרה, במיוחד היעדים שהמצאתי בעצמי. אין ברשימה את הספונטניות של לקפוץ על הזדמנות לשבור את השגרה, אבל כשההזדמנות הזו תגיע הרשימה מזכירה לי לא לוותר עליה.

סוף העולם, שמאלה

כשנפגשנו בביתו וגם כשדיברנו בטלפון זיו הזמין אותי לשאול אותו מה שאני רוצה על המרוץ באנטארקטיקה, אבל בהתחלה לא ידעתי מה לשאול. מארגני המרוץ שולחים מדי פעם חומרים משלהם ומכיוון שזה כל המידע שיש לי על הנסיעה לאנטארקטיקה, אין לי דרך לדעת אם אני מפספס משהו. זיו עשה ככל יכולתו לספק מידע והזוית שלו כמשתתף הועילה מאוד. מצד אחד, היתה חפיפה רבה בין הגרסה שלו לזו של מארגני המרוץ, מה שנתן תחושה מרגיעה שאפשר לסמוך על ההנחיות ששלחו לי המארגנים. מצד שני, הוא נתן דגשים וזווית אישית על החוויה שלו, שעזרה לי להבין מה חשוב ומה פחות.

בגדי ריצה

לדוגמה, בשיחה שערכנו לפני כשלושה חודשים זיו תיאר את הציוד שהוא רץ איתו. רשימת הציוד שלו תאמה את זו שמופיעה באתר המרוץ, אבל עד שדיברנו היה לי קשה להאמין שהבגדים הדקים האלו ישמרו עלי באנטארקטיקה. השיחה שלנו היתה זמן קצר לפני הנסיעה שלי לארה"ב וכך הגעתי לרשת חנויות שזיו המליץ עליה ואפשרה לי למצוא הכל במקום אחד. בזכות השיחה ידעתי מה לבדוק בבגדים שאני קונה ואיזה פריטים ברשימה יותר שימושיים מאחרים.

המחנה על רקע השמש שלא שוקעת

את התמונות שמופיעות כאן זיו שלח לי לפני כשבועיים. אני מקווה עוד קצת יותר מחודשיים להוסיף כמה משלי. עד אז, אני מפסיק להפריע עם פסקה של מלל לפני כל תמונה ומסתפק בכיתוב סמלי מתחת לכל אחת. יש תמונות ששוות אלף מילים, ויש כאלו ששוות יותר.

ברוב התמונות השמש זורחת, אבל השמיים יכולים להתקדר במהירות

המדינות המשתתפות

תמונה נוספת של המחנה

מזכרת מקורית

שוב הדגלים, הפעם בסלפי

לפעמים אי אפשר להבדיל בין השמיים לקרקע

ולפעמים שוב התמונה מתבהרת

תצוגת אופנה

סטראבה (Strava) היא מעין רשת חברתית שבה ספורטאים חובבים יכולים לפרסם את פעילויות הספורט שלהם, בעיקר פעילויות outdoor בהן אפשר לשתף מסלול. לפני כשבוע העליתי לרשת פעילות ריצה והוספתי תמונה של נעלי ספורט חדשות. מספר ימים לאחר מכן, קולגה לריצות שאל אותי אם אלו הנעליים לאנטארקטיקה, ואיך זה יכול להיות שביבשת הקפואה אפשר לרוץ בנעליים כאלו ולא במגפיים. הייתי רוצה להגיד שהשאלה היתה טריגר לכתוב על לבוש באנטארקטיקה, אבל האמת שממילא תכננתי לכתוב על זה פוסט.

יש הבדל בין הלבוש "ליום יום" באנטארקטיקה לבין הלבוש תוך כדי הריצה. כשלא רצים, רוב הזמן לא חייבים להיות בחוץ, אלא אפשר להישאר באוהלים של המחנה. הם בנויים כך שהשמש שתמיד זורחת בעונה הזו מחממת אותם מבפנים לטמפרטורה נסבלת. אם רוצים לצאת החוצה, יש סט בגדים עבים במיוחד שכולל מעיל, מכנסיים ומגפיים. לובשים אותם מעל לכל שאר הבגדים והם מתאימים לתנאים קשים. את הפריטים האלו אני אשכור מהחברה הלוגיסטית, ולכן אין לי אותם כרגע.

כל שאר הביגוד בנוי בשיטת השכבות, שנקראת גם שכבת הבצל. אני לא עושה סקי אבל משיחה עם מישהו שכן התרשמתי שמדובר בדיוק באותה נוסחה. השכבה התחתונה ביותר, שצמודה לעור, עשויה ברובה מצמר מרינו. אני מודה שבמזג האויר הישראלי לא הכרתי את חומר הגלם הזה. הנה תמונה שלו:

צמר מרינו במצב גולמי

המטרה של השכבה ראשונה היא לנדף זיעה מהגוף. להיות רטוב בטמפרטורות נמוכות מאוד זה מצב ממש לא רצוי. אפשר לראות בתמונה שאני מכוסה מכף ועד ראש, מגרב ועד בלקלבה (מסכת סקי).

שכבת בסיס

השכבה השניה היא שכבת בידוד, לשמור על חום הגוף. בריצה עצמה לובשים רק את הפליז העליון ולא את המכנסיים, אותם לובשים בשאר השהות בחוץ. בנוסף, זוג גרבי צמר ארוכות ועבות וכובע, שניהם ממרינו, כדי להגן על קצוות הגוף שנוטים להתקרר יותר מהר. החמצוואר נמצא לגיבוי ואני מעריך שבריצה אסתדר בלעדיו.

שכבה מבודדת

השכבה השלישית היא ה-wind breaker, ומונעת ממה שבחוץ להיכנס פנימה, כלומר רוח ורטיבות. מילת המפתח היא גורטקס (Gore Tex) שזו הטכנולוגיה ברוב הביגוד בשכבה הזו, במעיל, במכנסיים ובנעליים. הזוג החיצוני של הכפפות מתבסס על טכנולוגיה מקבילה. למעיל ולמכנסיים יש כל מיני פטנטים שמאפשרים להצר אותם בקצוות ועדיין לא בדקתי אותם. מטעמי נוחות אני מקווה להסתדר בלי הכובע של המעיל, ומטעמי פוטוגניות אני מתכוון לקנות משקפי שמש בעלות מראה יותר ספורטיבי.

שכבה אוטמת

אני מודה שכשקראתי באתר של התחרות על הביגוד הנדרש, זה נראה לי קצת מעט. כשקניתי את כל המוצרים האלו, בעיקר מסניפים של REI, רשת אמריקאית לציוד outdoor, התפלאתי כמה הבגדים האלו דקים וקלים. צריך לזכור שאלו רק הבגדים לריצה, שהמארגנים מנסים לתזמן אותה לחלון זמן שבו מזג האויר פחות אכזרי, ומעדויות של אנשים אחרים הפתרון הזה עובד. בשאר הזמן לובשים שכבה נוספת, עבה במיוחד, או מתחבאים בתוך המחנה.

חוץ מלמדוד את הבגדים האלו ולבדוק אם המידות מתאימות, עם רובם אין לי אפשרות להתרשם איך זה לרוץ איתם, אז אנטארקטיקה תהיה המפגש הראשון. את הנעליים לקחתי לכמה ריצות, אם כי מבנה הסוליה שלהן מגביל אותן לריצות שטח ורצוי על משטחים רכים. פעם אחת יצאתי לריצה של 10 ק"מ כשבנוסף לנעליים, גרבתי את שתי זוגות הגרביים כדי לראות איך הרגל מסתדרת בתוך הנעל. בנוסף, לבשתי את חולמת הבסיס מצמר מרינו כדי לוודא שהצמר לא גורם לי לגירויים בעור. החדשות הטובות הן שהבדיקה עברה בהצלחה. החדשות הפחות טובות הן שב-29 מעלות ו-77 אחוזי לחות, הבגדים לא מצטיינים בנידוף זיעה. 

בשבוע הבא, הפתעה. הנה טיזר קטן:

מה זה יכול להיות?