רק עוד תור אחד

יש ז'אנר של משחקי מחשב אסטרטגיים מבוססי תורות. בכל תור השחקן נדרש לבצע את המהלך שלו, ואז להמתין לתורו שוב, אחרי שכל השחקנים האחרים יבצעו מהלכים משלהם, וחוזר חלילה, עד שהמשחק מסתיים בנצחון או הפסד. בהרבה מקרים השחקנים היריבים אינם בשר ודם אלא בינה מלאכותית של המחשב, ואז המשחק נמשך ונמשך עד שהשחקן האנושי היחיד מחליט שמספיק ודי להיום והוא לוקח הפסקה. המשך המשחק יחכה לפעם אחרת.

דמיינו את הסצנה הבאה. השעה מאוחרת, נניח 11 בלילה. אני מציץ בשעון, חושב על זה שמחר צריך לקום מוקדם ומגיע למסקנה שהגיע הזמן להתקפל וללכת לישון. אבל... אני בדיוק באמצע מהלך מורכב במשחק, אני רוצה לסיים אותו. בימים הקרובים ממילא אני עסוק ועד שאחזור למשחק כבר לא אזכור מה עשיתי ולמה. אני צריך רק עוד תור אחד...

בלי לשים לב, השעה שלוש לפנות בוקר. המהלך המורכב הסתבך ועוד לא הסתיים, שנת הלילה אבודה, כך גם מה שזה יהיה שיש לי מחר, שהוא בעצם היום. הימים הקרובים ממילא עמוסים בהתחייבויות אחרות ובסופו של דבר המשחק שננטש באמצע לא מגיע לסיומו אף פעם. מכיוון שאני יודע מראש שאני לא יכול להרשות לעצמי להגיע לסיטואציה הזו, נטשתי את משחק האסטרטגיה האהוב עלי לפני הרבה שנים. פעם בכמה שנים אני מנסה לחזור אליו ונופל במלכודת של "רק עוד תור אחד..." ונוטש אותו שוב. 

מצד אחד, זה בסך הכל משחק מחשב. מצד שני, אחרי יחסי אהבה שנאה של של כל כך הרבה שנים, הגיע הזמן לסגור מעגל, ובגלל זה היעד ה-45 שהשלמתי מופיע יחסית גבוה ברשימת היעדים, במקום העשירי: לשחק משחק אסטרטגי כמו Civilization לפחות ארבעה ימים רצופים, חמש שעות ביום. חמש שעות כפול ארבעה ימים זה כלום ושום דבר ובפועל השקעתי ביעד הזה הרבה, הרבה, הרבה יותר זמן, אבל קודם נדרש הסבר על המשחק.

בשנת 1991 יצא משחק המחשב Civilization, או בקיצור Civ, משחק אסטרטגי שבו השחקן מקבל לידיו קבוצת מתישבים קטנה ובסדרה ארוכה של צעדים, בונה אימפריה. המשחק מורכב מסדרה לא נגמרת של מיקרו החלטות בנושא של הקצאת משאבים: האם לנצל את הקרקע לחקלאות כדי להגדיל את האוכלוסיה, לבנות מכרה כדי לממן בניית מבני ציבור בעיר, להשקיע בטכנולוגיה הבאה וכן הלאה, וגם החלטות אסטרטגיות כמו האם לנהל מדיניות של פיוס או מלחמה. כל משחק הוא אחר כיוון שהמפה משתנה, וגם השחקן (והשחקנים היריבים, שנוהלו על ידי המחשב) היה מקבל לידיו מנהיג הסטורי כלשהו, עם יתרונות יחודיים כמו יחידה צבאית מיוחדת, שהשפיעו על האסטרטגיה הכדאית. במשחק המקורי, ניצחון היה מושג באופן צבאי, על ידי כיבוש הציביליזציות המתחרות, או באופן מדעי, לאחר כיבוש החלל. בגרסאות עתידיות של המשחק נוספו סוגי נצחונות נוספים שאפשרו להשתלט על העולם באופן אחר, כמו ניצחון תרבותי, דתי או דיפלומטי.

צילומי מסך של המשחק המקורי והדור האחרון שלו

המשחק עצמו זכה להצלחה גדולה, וכל 5-6 שנים יצא במהדורה חדשה. מגרסה לגרסה, גם הגרפיקה והאנימציה השתפרו, אבל גם חוקי המשחק השתנו, בין אם מתוך מטרה להוסיף מורכבות ואתגר למשחק, ובין אם כדי להפוך אותו למאוזן יותר מבחינת רמת קושי. למשל, עד הגרסה הרביעית של המשחק היה ניתן למקם מספר יחידות צבאיות על גבי אותה משבצת במפה, מה שהוביל לאסטרטגיה שנקראה Stack of Doom, בה ממקמים את כל יחידות הצבא זו על גבי זו, ומקבלים ערמת יחידות בלתי מנוצחת. בגרסאות הבאות של המשחק, הערמה פורקה ולמעט מקרים מיוחדים, כל יחידה צבאית התמקמה במקום אחר, מה שהכריח את השחקנים לשנות אסטרטגיה.

לפני שלושים שנה, כשהמשחק יצא, שיחקתי בו קצת, אבל נטשתי אותו די מהר. מאוד אהבתי את ההתפתחות של המשחק לאורך ציר הזמן, ואת העובדה שחוקי המשחק משתנים תוך כדי: התותחים מחליפים את הקשתים, מעבדות המחקר את הספריות וכן הלאה. הכי אהבתי את האפשרות לבנות "פלאי עולם". לא מדובר רק בשבעת פלאי עולם המקוריים אלא בקבצה של כמה עשרות מבנים מתקופות שונות בהסטוריה. בזכות המשחק הזה גיליתי את מקדש האנגקור ואט בקמבודיה, עליו (ובעיקר על המשחק) כתבתי לפני כמה שנים ביעד השני שלי, לבקר במקדש הזה.

ככה המקדש נראה ב-Civ VI

היו כמה סיבות שנטשתי את המשחק. הסיבה העיקרית היתה תופעת ה-just one more turn. המשחק מאוד ממכר, אבל לוקח המון זמן לסיים אותו. בכל תור יש המון החלטות שצריך לקבל ושחקן מתחיל צריך הרבה זמן לחשוב על כל אחת מהן. ככל שהמשחק מתקדם, מספר הההחלטות גדל וכך גם הזמן הנדרש לסיום כל תור. בנוסף, בסוף התור, המחשב לוקח לעצמו זמן לקבל החלטות עבור היריבים, וגם זה לוקח לא מעט זמן בשלבי המשחק המתקדמים. בסופו של דבר, התחלת משחק פרושה לאבד יום שלם מהחיים, וכנראה גם את הלילה של אותו יום, ועדיין לא לסיים את המשחק. כל זה צריך לחזור על עצמו במשך כמה ימים, ואם לא מסיימים את המשחק, אז כבר שוכחים ממנו ולא חוזרים אליו.

הסיבה הנוספת, שלא היה לי נעים להודות בה, היא שהייתי די גרוע במשחק. המשחק עצמו היה מחולק לשמונה רמות קושי, כאשר ההבדלים ביניהן היו ביתרונות או בחסרונות של היריבים הדיגיטליים ביחס לשחקן האנושי. השמועה היתה שהרמה הרביעית היא פחות או יותר הרמה המאוזנת, שבה השחקן האנושי והמחשב מתחרים זה בזה בתנאים פחות או יותר שווים, אבל אני הייתי משחק ברמה השניה בלבד. לא הייתי טוב באסטרטגיות צבאיות ולרוב התמקדתי באסטרטגיה פייסנית, ולא רציתי להתמודד עם יריבים אגרסיביים. בגלל המורכבות של חוקי המשחק והעובדה שלהשלים משחק בודד לוקח עשרות שעות, צריך להשקיע זמן עצום בכדי להשתפר, ולא היה לי את הזמן הזה. העדפתי לשחק ברמה קלה שבה המחשב לא יפריע לי לבנות פלאי עולם ויתן לי לנצח.

זה היה לפני שלושים שנה, ואז התגייסתי ולא היה זמן לזה יותר. כמה שנים לאחר מכן, נתקלתי על מחשב של מישהו אחר בגרסה הבאה, Civ II, וגם בחוברת ההוראות שלו. הפעם קראתי את החוקים והבנתי למה הייתי גרוע, אבל עברו עוד כמה שנים עד שהיה לי עותק משלי, כמעט ולא התפניתי לשחק בו, ולדעתי המחשב עליו היה מותקן לא שרד תקופה ארוכה.

כך עברו להם כעשר שנים, ואז בנסיעת עבודה לארצות הברית נתקלתי ב-Civ VI (את הגרסה השלישית הצלחתי לפספס). מתוך מחווה לימים עברו קניתי את הדיסק של המשחק. וכן, גם הפעם אותו סיפור. טיפה השתפרתי בזה שהמשכתי לשחק ברמה שניה מתוך שמונה, אבל כבר העזתי ללכת על נצחונות צבאיים. בשלב הזה לאנושות (בעולם האמיתי, לא זה של המשחק) היה אינטרנט מפותח דיו כדי שאפשר יהיה לקרוא תוכן מקוון של שחקנים אחרים עם טיפים מפורטים למשחק. זה עזר בחלקו, אבל הרבה מהם התמקדו במיקרו ניהול מייגע ולא כיף בכלל. בפעם הראשונה שניסיתי לעלות לרמה שניה לשלישית טיפה התקשיתי. אני לא זוכר אם סיימתי את המשחק הזה או לא, אבל לאחר מכן עזבתי את המשחק וכבר לא חזרתי אליו.

פאסט פורוורד כמה שנים קדימה. אני לא יודע מה הזכיר לי את המשחק הזה שוב, אבל קניתי את Civ V. הפעם כבר לא הייתי צריך לקנות שום דבר פיזי, אלא רק להוריד אותו בתשלום משרת המשחקים Steam. לשם שינוי, גם לא הייתי היחיד בבית שמשחק בו, כי הבן הבכור כבר גילה בו עניין. הפעם החלטתי לנצח את עצמי, שתמיד מתחיל את המשחק הזה, מתיאש ממנו ואז נוטש אותו, והחלטתי להקדיש יעד למשחק. את היעד עצמו הגדרתי לפי הקדשת זמן רציף למשחק, אבל בהמשך, כשחשבתי יותר לעומק על מה אני רוצה מהיעד הזה, החלטתי שהמטרה היא גם להשתפר. באותו זמן גיליתי ערוץ יוטיוב של גיימר שהיה מסביר את המהלכים שלו תוך כדי משחק. הוא היה משחק מאוד מהר ולא היה מסתיר את זה שהוא עושה טעויות ומשחק רחוק ממושלם, אבל הוא היה משחק ברמות הגבוהות של המשחק, אם כי לרוב לא ברמה הכי גבוהה. בעיקר למדתי ממנו שבניגוד למשחקים המוקדמים בסדרה, לא צריך להתעסק יותר מדי במיקרו ניהול של המשחק. נכון שיש המון החלטות לקבל, אבל לא כולן חשובות באותה מידה. הצלחתי לנצח משחק אחד ברמה השלישית, אולי גם ברביעית אבל אז נתקעתי ברמה הבאה ושוב זנחתי אותו. המשחק Civ V בעצמו היה בסוף ימיו, כי הגרסה הבאה כבר יצאה, וממה שראיתי היא גם היתה מאוד שונה.

גם היא במשחק

עברו עוד כמה שנים, ולפני כשנה החלטתי להתקין את Civ VI ולנסות שוב. כדי ללמוד את המשחק מחדש, התחלתי לשחק, כרגיל מרמה שניה. אני רגיל שברמה הזו היתרון של השחקן על פני המחשב כל כך גדול כך שבתוך זמן קצר האימפריה של השחקן הופכת להיות הכי דומיננטית, אבל הפעם זה לא קרה. כל התקדמות לקחה המון זמן, גלים של שבטים ברבריים תקפו את הערים שלי, הקשו עלי להתמקד בהתקדמות במשחק וזה לא השתנה גם כשאיתחלתי את המשחק וניסיתי שוב. עברתי לשחק ברמה הכי נמוכה, שבה לכאורה אי אפשר להפסיד, ושוב אותה בעיה עם גלי ברבריים. בגרסאות הקודמות של המשחק, ברמה הכי נמוכה הם בכלל לא היו קיימים, ופה אני לא מסתדר איתם.

היוטיובר שעזר לי ללמוד על Civ V לא החזיק הרבה סרטונים על Civ VI, ומצאתי אחד אחר, גיימר אירי שמשחק תחת הכינוי המשעשע Potato McWhiskey. להבדיל מהקודם, הוא לרוב משחק ברמה הכי קשה, וגם פרסם סדרת סרטונים לימודיים שבהם הוא מסביר באריכות כל פעולה שהוא עושה, ומהם למדתי המון. למעשה, הוא הקדיש חצי שעה להסביר על השיקולים שלו בתור הראשון למשחק, מה שעזר לי להבין למה מה שעבד לי בגרסאות הקודמות של המשחק הכניס אותי לצרות בגרסה הנוכחית. 

ארבעה דברים שהגיימר אמר באותה סדרת סרטוני הדרכה מצאו חן בעיני. הראשון, היה להתחיל לשחק דווקא מהרמה הרביעית, ומבלי לגעת בשאר המאפיינים של המשחק. יש המון מאפיינים שאפשר לשנות, כמו מבנה המפה (יבשת אחת גדולה, שתי יבשות, איים גדולים, איים קטנים וכו'), גודל המפה, מספר הציביליזציות וכו'. לטענתו, שנשמעה הגיונית, המשחק נבנה כדי שישחקו אותו בעיקר בקונפיגורציה הבסיסית, שבה הוא נבדק הכי הרבה, ולכן הוא אמור להיות מאוזן אם לא נוגעים יותר מדי בלוח הבקרה שלו.

הדבר השני היה לחשוב על המשחק כמעין חידה. המחשב מציג לשחקן כללים בסיסיים: אומה בחיתוליה ומנהיג שיש להם מספר מאפיינים יחודיים וממקם אותם על גבי מפה, ומהמצב הזה צריך לחשוב איך כדאי לשחק את המשחק ולהתאים את האסטרטגיה, לפחות בשלבים הראשונים (לפני שצריך להעריך אותה מחדש) בהתאם. 

הדבר השלישי והרביעי עסקו בסיום המשחק. השלישי היה להתעקש לסיים את המשחק, אם כבר הגענו לנקודה מתקדמת שבה נראה שאפשר לנצח, אבל צריך עוד כמה עשרות תורות כדי באמת להשיג את הניצחון. הדבר הרביעי היה לשחק מהר את התורות האחרונים. בשלב הזה השחקן נדרש לקבל המון החלטות כל תור, כי האימפריה שלו כבר גדולה, אבל רובן לא חשובות, ולכן רק צריך לקבל החלטה כלשהי כדי לקדם את המשחק, אבל חבל לבזבז זמן בלשקול את החלופות.

בזכותו, וכנראה גם בזכות מפתחי המשחק שבנו בגרסה השישית שלו משחק יותר מוצלח מגרסאות קודמות, הצלחתי לנצח די בקלות ברמה הרביעית. החלטתי שלהשתפר במשחק יהיה לנצח ברמה השישית מתוך שמונה, שלפי הגיימר היא הרמה הראשונה שבה היתרון של המחשב על השחקן מורגש באופן בולט. מכיוון שכל משחק הוא שונה ויש בו המון מנגנונים שונים שלא תמיד משתמשים בכולם בכל משחק, לנצח משחק אחד לא מספיק כדי ללמוד אותו, ולכן רציתי לנסות עוד כמה פעמים את הרמה הרביעית לפני שאעבור הלאה. זה לקח המון זמן, הרבה משחקים שננטשו באמצע בשל הפסקות ארוכות. אחרי זה עברתי לשחק ברמה החמישית מספר פעמים, לפני שהעזתי לעבור לרמה השישית.

לצערי, גם כאן נטשתי מספר משחקים בשלבים מוקדמים. במהלך מהמחקר האיטרנטי שלי על אסטרטגיות למשחק, ראיתי שזו תופעה נפוצה. לפעמים המנוע של המשחק מגריל התחלה גרועה ופשוט מחליטים לוותר על הניסיון להתמודד איתה. לפעמים עוברים את השלבים המוקדמים של המשחק, שמוקדשים לפיתוח כמה ערים ראשונות, ואז לפני המעבר לשלב הבא, שדורש חשיבה אסטרטגית כלשהי, מאבדים עניין. 

עקב בידוד כפוי בשל קורונה, נפל לידי שבוע פנוי והחלטתי שבמשך ארבעה ימים אנסה לסיים משחק ברמה השישית. המשחק הגריל לי לשחק את הזולו, שלפי חוקי המשחק משתלם לשחק בעזרתם באסטרטגיה התקפית. אני עדיין נלחם באופי הפצפיסטי שלי בסגנון המשחק, אבל דווקא אסטרטגיה התקפית מאוד משתלמת במשחק הזה כשמשחקים ברמות הגבוהות. ליריבים יש יתרון מובנה על השחקן ולכן הם יכולים לבנות ערים מוצלחות יותר מהר ממנו. לכן, במקום שהשחקן ייסד ערים בעצמו, כדאי פשוט לכבוש אותן. הקמפיין שלי הסתיים באמת אחרי ארבעה ימים, אבל אחרי די הרבה שעות כל יום, הרבה יותר מחמש. העולם נכבש ואימפריית הזולו שולטת בכולו, אחרי שבמאה השש עשרה לספירה הם כיסו אותו בדיוויזיות של טנקים.

העיר גדנסק עולה בלהבות לאחר שהזולו כבשו אותה

למרות שרשמית היעד הסתיים, הרגשתי שלא מיציתי. ניצחתי פעם אחת אבל רציתי לראות שאני יכול לנצח שוב, הפעם באסטרטגיה אחרת. שוב היו כמה משחקים לא מוצלחים שנטשתי בשלב מוקדם, עד שהמשחק זימן לי את הצאר פטר הראשון, שלפי חוקי המשחק מתאים או להפיץ דת בעולם, או למנף דת כדי להפיץ את התרבות הרוסית בעולם (אני לא יודע כמה היגיון יש במשפט האחרון, אבל הוא מאוד הגיוני לפי חוקי המשחק). בשלב מוקדם של המשחק הבנתי איך למנף את היתרונות של המנהיג שקיבלתי למשחק מאוד פייסני, נטול מלחמות ודי קל, ובתחילת המאה השבע עשרה להקות רוק רוסיות הופיעו ברחבי העולם והעניקו לי את הניצחון.

בירת התרבות של העולם, הלא היא סנט פטרסבורג, והפירמידות שלה

מכיוון שהניצחון הקודם הרגיש קצת קל מדי, וגם אנשים אנונימיים בפורומים באינטרנט חזרו על הטענה שיחסית קל לשחק את רוסיה, החלטתי שעוד אחד ודי, והפעם בחרתי במפה קצת יותר יותר גדולה, עם שמונה ציביליזציות במקום שש. המשחק הגריל לי את גנדי, והאסטרטגיה המומלצת עבורו היא משחק פייסני, להיות חבר של כולם ולייצא אך גם לייבא דתות שונות לכל מקום ולכוון למשחק של דת או תרבות. החלק הפייסני נפל ברגע שגיליתי את אלכסנדר מוקדון כשכן, ונאלצתי למחוק אותו מהמפה. בשלב הזה החיים אילצו אותי לעזוב את המשחק לתקופה של חודש, עד שמצאתי זמן לחזור אליו. הקושי הבא היה שרוב העולם וכל הדתות שיוסדו נמצאו בכלל ביבשת מרוחקת, ולקח זמן עד שבניתי צי כדי לגלות אותה. בשלב מתקדם במשחק החלטתי להחליף אסטרטגיה ולעבור לניצחון מדעי. הדרך לשם לא קשה, אבל מיגעת. זה לקח יותר זמן אבל בסופו של דבר, חלוצי החלל מהודו יישבו עולמות מרוחקים במאה התשע עשרה.

ברזיל היתה המדינה השכנה, אבל זה נבנה בהודו

3...2...1...שיגור!

יש שיגידו שהיעד הזה בסך הכל כלל לא לקום מהכורסה ולהשחית זמן על משחק מחשב. דרך אחרת להסתכל עליו הוא שמעגל שנפתח לפני שלושים שנים נסגר עכשיו. שתי העמדות נכונות. זה משחק נהדר שמאתגר את המחשבה, אבל הוא גם ממכר ושורף המון זמן. יש עוד הרבה אתגרים חדשים שהמשחק הזה מציב, כמו לעלות עוד ברמת הקושי, או לנסות מנהיגים אחרים ומפות אחרות, אבל גם יש חייים מחוץ למסך והדרך הטובה ביותר לא להתמכר היא לא להתחיל. אני חושב שאתפשר על רק עוד תור אחד.

יעד מן העבר: לגלגל ק20

הפוסט הזה היה אמור להיות על יעד שלא מן העבר, שהושלם לא כל כך מזמן, אבל עדיין לא הבשיל לכדי כתיבה כאן. ההבשלה מתעכבת, ואיתה הפוסט, ולכן הגיע הזמן לשלוף יעד מלפני ארבע שנים וחצי כדי לשבור את הבצורת בבלוג. יעד מספר 24 ברשימה, שהיה היעד האחד עשר שהשלמתי הוא ללכת לפסטיבל מדע בדיוני / פנטזיה.

היום אני אולי אדם מבוגר שרוב הזמן עסוק בעניינים של מבוגרים (נניח), אבל גם אני הייתי פעם ילד שהתעניין במדע בדיוני ובעולמות פנטזיה. או לפחות ככה חשבתי. במשך כמה שנים מאוד התענינתי בז'אנר וצרכתי סדרות מסויימות (נעים להכיר, מסע בין הכוכבים: הדור הבא), סרטים, ספרים וגם כמה אפיזודות קצרות עם עולם משחקי מבוכים ודרקונים. היום, אם יצא עוד סרט ביקום הסינמטי של מארוול, אני כנראה אראה אותו,... מתישהו, ואפילו אחכה לסצנה שמתחבאת בכתוביות הסיום (ולסצנה הנוספת בסיום הכתוביות), אבל אני מודה שאני כבר לא מצליח לעקוב אחרי קו העלילה שמקשר את כל הסרטים וסדרות נוספות שאני כבר לא מעודכן בהן. ככה זה החיים, עם השנים נוצרים תחומי ענין חדשים והתחייבויות חדשות, ותחביבים ישנים נזנחים.

יותר מעשור לפני כתיבת רשימת היעדים, כלומר לפני יותר מעשור וחצי מהיום, חזרתי לצפות בסדרה המיתולוגית "באפי קוטלת הערפדים". כשהסדרה יצאה, לפני 25 שנים, צפיתי בשלוש העונות הראשונות. לאחר מכן הסדרה עברה להיות משודרת בערוצי הכבלים שלא היו נגישים לי ושכחתי ממנה לכמה שנים, ואז גיליתי אותה שוב, תחילה בעזרת אתרי הורדות ולאחר מכן קניתי את מארזי הדי.וי.די. והשלמתי את העונות החסרות. במקביל, נודע לי שיש בישראל מועדון מעריצים לסדרה ואיכשהו נודע לי על כנס "אקדמי" שהם מארגנים (קישור לאתר שלהם, שלא מתעדכן כבר שנים, כיוון שלדעתי העמותה עצמה כבר לא פעילה). מפה לשם, הגעתי לכנס עצמו, שנערך, ככל שאני זוכר, בבית ציוני אמריקה ונמשך כמה ימים. עד כמה שאני זוכר, רוב הכנס כלל הרצאות פסאודו אקדמיות, בהן הדובר היה מקשר בין סוגיה אקדמית כלשהי, לרוב ממדעי החברה, לסדרה עצמה. למשל, "סוגיית העמים הילידים בארצות הברית כפי שהוצגה באחד מפרקי הסדרה".

באפי קוטלת הערפדים. למרות השם המוזר, סדרה מיתולוגית

בדוגמה הזו, מדובר בפרק ששודר במקור החג המולד, שבו מקובל בטלויזיה האמריקאית לשדר תוכן משפחתי דביק, ואילו הפרק המדובר היה מדכא למדי ועסק בעוול של ראשוני המהגרים בצפון אמריקה לאוכלוסיה הילידית, והדובר טען שלשדר תוכן כזה בסדרה לכל המשפחה ביום שאמור להיות יום חג היה מעשה נועז וחתרני. הרצאה אחרת הועברה על ידי סטודנטית למגדר שעסקה בביקורת פמיניסטית דרך כתיבתן של שתי דמויות משנה בסדרה.

מההרצאות של הכנס עצמו אני לא זוכר הרבה, למעט שתי ההרצאות שציינתי, שהראשונה בהן הועברה אפילו על ידי מישהו שהכרתי. בנוסף גיליתי שמישהו שהכרתי בעבר הרחוק הוא בהנהלת העמותה המארגנת (המפגש עם אותו אדם גם ישחק תפקיד ביעד אחר, שעדיין לא סיימתי אותו). אבל הארוע המשמעותי ביותר היה "הקרנה פעילה". בעונה השישית של הסדרה יש פרק "מחזמר", שאף שיש לו עלילה, ואפילו אחת אפלה למדי, הפרק כולו מועבר בשירה וריקודים. הכרתי את הקונספט של "הקרנה פעילה" מהסרט "מופע הקולנוע של רוקי", שבו במקביל להקרנת הסרט יש במה עם שחקנים שמשחזרים את אותן סצנות שמוקרנות. הייתי בשתיים כאלו ולא התרשמתי יותר מדי, ולכן לא היו לי ציפיות גבוהות. להגיד שהופתעתי לטובה היה אנדרסטיטמנט. למורת הגיל המאוד צעיר של המשתתפים, חלקם לדעתי עוד לא סיימו תיכון, ההפקה היתה מאוד מקצועית: כוראוגרפיה, תלבושות, שינויים מתוחכמים בעלילה כפי שהשחקנים על הבמה מבצעים אותה. אם עד ההקרנה הרושם שלי מהארוע כולו היה "זה נחמד, אבל לא יותר, וחוץ מזה בגיל שלושים אני מרגיש כאן קצת קשיש", אחרי ההופעה הזו הוא התחלף ב"וואו! מה זה היה הדבר הזה שצפיתי בו עכשיו".

סצנה אהובה מתוך פרק המחזמר

לצערי, לחוויה הזו לא היה המשך מבחינתי. גם הסדרה באפי ירדה מאוד מגדולתה. האפקטים המיוחדים נראים היום לא אמינים, סצנות חוץ שצולמו בלילה כמעט לא ניתנות לצפיה (אלא אם בהיה במסך שחור לאורך כל הסצנה נחשב ל"צפיה") והגרוע מכל, בשנים האחרונות יוצר הסדרה הפך לאדם מוקצה בתעשיה לאחר שנחשפו תלונות על התנהגות רעילה שלו כלפי השחקנים ובעיקר השחקניות. עם זאת, רציתי שידור חוזר של החוויה הזו, וכך, עשור לאחר אותו כנס, היעד נכנס לרשימה.

כשהתחלתי לחשוב על השלמת היעד הזה, ידעתי במעומעם שיש כמה כנסים שנתיים קבועים בנושא מדע בדיוני, אם כי לא הייתי בהם אף פעם ולא היה לי מושג מה קורה בהם. ברור קצר מצא את כנסי "עולמות" ו"אייקון", כשהשני נבחר כיוון שהתאריך שלו היה קרוב יותר. הכנס נערך בחופשת סוכות בסינמטק בתל אביב ונמשך כמה ימים, אך החלטתי להסתפק ביום אחד. שכנעתי את הבן שלי, אז בגיל בר מצווה, לבוא איתי. נכנסתי לתכנית הכנס לבחור הרצאות למשך כל היום, נרשמתי ושילמתי.

את רוב ההרצאות אני לא זוכר. הצלחתי למצוא את המייל עם רשימת הארועים שנרשמתי אליהם, ואני מודה שרובם נמחקו לי מהזיכרון. אני כן זוכר שההתרשמות שלי היתה שההרצאות בבוקר מיועדות לקהל צעיר יותר, כך שאפילו לבן שלי הן לא היו מעניינות מספיק. בדיעבד, הבחירה להגיע ליום אחד מהבוקר עד הערב היתה לוגיסטית, אבל מבחינת תכנים היה עדיף להתמקד בשעות המאוחרות יותר. היה גם מופע מקורי, שמקריאת התיאור שלו גם כאן אני נאלץ להודות שגם הוא נמחק לי מהזיכרון. לפני כתיבת הפוסט הזה שאלתי את הבן שלי מה הוא זוכר מהכנס שהיינו בו והדבר היחיד שהוא זכר היה הקטע הזה שגם צילמתי בסרטון. אין לנו מושג מה קרה שם ולמה, אבל הנה הוא לפניכם:

בזמן כתיבת הרשימה הזו, גיליתי שחלק מההרצאות ממשיכות משנה לשנה, ובשנת 2020, אז הכנס הועבר בזום, הן גם הוקלטו ווהועלו ליוטיוב. הנה הראשונה מתוכן:

     

הרצאה אחת שאני עוד זוכר חלקים ממנה היתה פאנל שנקרא "יותר בדיוני ממדע". חברי הפאנל היו ברובם בעלי תואר שלישי, ומתוכם הכרתי רק את ד"ר קרן לנדסמן. כל אחד מהם הציג קטעים מסרט או סדרה וניתח את השגיאות המדעיות שבו. אני לגמריי בעד הפורמט הזה, אבל אני זוכר שיצאתי בתחושה של פספוס. אתם מציגים קטע מסרט מדע בדיוני ואז מתלוננים שהמדע הוא... בדיוני? גם מדע בדיוני יכול לסתור את עצמו או להתבסס באופן שגוי על רעיונות מהעולם האמיתי, אבל אני זוכר שחשבתי שהדוגמאות שהם מביאים היו ברובן אנוקדוטות, קטנוניות, או פשוט הגיעו מסרט או סדרה שפחות עניינו אותי. עם זאת, חברי הפאנל העבירו אותו באופן מאוד משעשע, והיה ניכר שהם מדברים על דברים שבאמת הפריעו להם. הנה גרסת 2020 של הפאנל הזה:

ההרצאה האחרונה היתה אמורה לסגור מעגל ועסקה בסדרה "באפי קוטלת הערפדים". התזה של המרצה היתה שהפרק הראשון בעונה החמישית הוא מעין מדריך לכל שאר העונה ואפשר למצוא בו רמזים לכל מה שיקרה בהמשך. אני לא זוכר איך הוא בנה את הטיעון אבל אני זוכר שגם להרצאה הזו לא כל כך התחברתי. לא אהבתי את הפרק ההוא ויכול להיות שהגעתי להרצאה משוחד כנגד התזה של המרצה. חיפוש ברשת גילה שהמרצה החזיק בלוג שבו סיכם את ההרצאה שלו. המתעניינים יוכלו לקרוא עליה כאן.

היום הראשון של הכנס הסתיים, ועבורנו זה היה גם היום האחרון. סימנתי "וי" על משהו שרציתי לעשות הרבה זמן, אבל כמו הרבה יעדים, במיוחד אלו שסיימתי ראשונים, זה לא היה מרגש כפי שקיויתי שזה יהיה. יכול להיות שכבר הייתי מבוגר מדי לעולם הזה, יכול להיות שמעולם לא הייתי חובב נלהב של התחום. הזכרתי בהתחלה את הסרטים של מארוול, אז כשאני צופה באחד מהם, עד הסרט הבא בסדרה כבר שכחתי מה קרה בקודם. יש אנשים שיודעים להשוות בין איך הנבל מוצג בסרט לבין חוברות הקומיקס שלא ידעתי שמישהו קורא עדיין. כשהם גדלים, הם הופכים למרצים בכנסים האלו. אחד מהם פגשתי ביציאה ממתחם הכינוס. זה היה אותו בחור מהעמותה המארגנת של הכנס שהייתי בו עשור קודם לכן. לקח לו רגע להיזכר שאנחנו מכירים מהעבר, והיה נחמד לחדש לרגע קצר קשר מהעבר, אבל זה סיפור של יעד אחר, שזמנו להופיע כאן טרם הגיע.