בין שתי ערים

כשאני מספר לאנשים שאני מתאמן למרתון שיקגו, יש שני סוגים של תגובות אופייניות. אלו שפחות מתמצאים בעולם הריצה שואלים אותי לאיזה מרחק אני מתכוון לרוץ. "במרתון יש רק מרחק אחד", אני עונה באכזבה כשאני מגלה שהוונדטה שלי לחנך את הציבור שהמילה "מרתון" היא לא מילה נרדפת למרוץ נכשלה ואינה מתקדמת לשום מקום. אני מבין את זה שהציבור הרחב לא אמור להכיר פרטים טכניים של תחביב שלי שהוא אינו שותף לו, אבל פרט המידע שנקרא "איזה מרחק זה מרתון" הוא משהו שהייתי בטוח שהוא common knowledge, ואני מתאכזב מחדש כל פעם שאני מגלה שממש לא. שימו לב שלא כתבתי כאן את התשובה לשאלה, "איזה מרחק זה מרתון", כי אתם יודעים את התשובה. אתם יודעים אותה כי זה משהו שכולם יודעים. ואם אתם לא יודעים, תבדקו, ואז תחזרו לפה. בדקתם? יופי. עכשיו באמת כולם יודעים.

לוגו מרתון שיקגו

הסוג השני של התגובות מגיע מאנשים ששותפים לתחביב של ריצה למרחקים ארוכים. הם מתפעלים מהעובדה שהמרתון בשיקגו ומתמיאים לי על זה שהצלחתי להתקבל. שוב, בצער, אני נאלץ לתקן אותם שהם חושבים על בוסטון. הצער הוא הפעם לא על הטעות שלהם, שדווקא נובעת מרצון לא מוצלח להפגין ידע, אלא מהעובדה שבאמת הייתי שמח להחליף את שיקגו בבוסטון, אבל זה לא עומד על הפרק. המרתונים בשיקגו ובבוסטון הם שניים מבין ששת המרתונים המפורסמים בעולם שנקראים "ששת המייג'ורס". האחרים מתקיימים בניו יורק, לונדון, ברלין וטוקיו. הם נהנים מאיזשהי הילת יוקרה ולכן הרצים בטופ העולמי מעדיפים לרוץ בהם. את המעמד שלהם אפשר להקביל לארבעת טורנירי הגרנד סלאם של הטניס. יש עוד תחרויות אבל קיים מנגנון של היזון חוזר שגורם לכך שאלו נחשבים יוקרתיים יותר, לכן הטופ של הטניסאים בעולם מתחרים בהם, מה שמעלה את היוקרה שלהם עוד וחוזר חלילה.

להבדיל מתחרות טניס, במרתון יכולים להשתתף המון אנשים, אפילו עשרות אלפים. במייג'ורס הביקוש הוא אפילו גדול יותר מההיצע, ולכן לא כל אחד יכול להתקבל. רצי עילית שמציגים תוצאה עדכנית ממרתון אחר יכולים לקבל הזמנה למרוץ. כל השאר מתחרים על מספר מקומות מוגבל שמחולק בין סוכנויות נסיעות, רצי צדקה, קומבינות שונות ובעיקר מקומות שמוקצים בהגרלה, שזו היתה הדרך שלי לקבל כרטיס לשיקגו.

מרוץ המרתון הראשון בזמנים המודרנים נערך במשחקים האולימפיים הראשונים באתונה, בשנת 1896. בניגוד להטפה שלי מתחילת הפוסט, המרחק שרצו הרצים היה קצר מהתקן המקובל היום, שהתגבש כמה שנים מאוחר יותר. שנה לאחר מכן נערך מרתון בבוסטון, ומאז, למעט שנת הקורונה, הוא מתקיים בכל שנה והוא המרתון השנתי הותיק בעולם.

לוגו מרתון בוסטון

מבחינת רישום, מרתון בוסטון הוא חריג בנוף ואין בו הגרלה (אם כי חלק מהמסלולי קבלה האחרים עדיין קיימים). רוב הקצאת המקומות היא לפי תוצאה של הרץ ממרוץ קודם. מכאן שהרף הנדרש להתקבל הוא פחות מחמיר מהרף שקובע מהם רצי עילית, אבל עדיין מדובר בתוצאה מהירה מאוד. למעשה, עמידה ברף אינה מבטיחה השתתפות אלא רק מאפשרת רישום ראשוני, ולאחר שהמארגנים בדקו את הבקשות וראו כמה נרשמים יש, נקבע רף קבלה חדש, שהוא לרוב מעט מהיר יותר, בדרך סביב שתיים או שלוש דקות.

רף הקבלה הזה נקרא Boston Qualifier, והוא נחשב למעין תו תקן של מצויינות. רץ חובב כנראה לא יהפוך להיות רץ עילית, אבל יש רצים חובבים שיש להם Boston Qualifier והם נבדלים מפשוטי העם שאין להם. כיום, הרף לגברים עומד על שלוש שעות, שזו תוצאה שלא אשיג לעולם. עם זאת, ככל שהרץ מבוגר יותר, יש רף נמוך יותר. לקבוצת הגיל שלי, מספיק להציג תוצאה של 3:20 (כאמור, זה לא מבטיח קבלה, רק רישום ראשוני). על פניו, זו כבר תוצאה שלא כל כך רחוקה מהשיא שלי. קצת יותר מעשר דקות הפרש. מצד שני, עשר דקות זה המון, ויעידו הנסיונות שלי לשפר בכחצי דקה את השיא שלי מלפני שש שנים, שעדיין לא צלחו.

דרך אחרת להגיע לבוסטון היא פשוט להמתין לשנת 2031. הגיל יעשה את שלו, אני אחליף שתי קטגוריות גיל ותוצאת השיא שלי תהיה מספיק טובה, חוץ מזה שהיא כבר עכשיו מזמן לא בתוקף ואצטרך לשחזר אותה לכל המוקדם בשנת 2029. שש שנים זה המון זמן ואין שום וודאות שהכושר שלי יהיה באותו מקום שהוא נמצא היום. מצד שני, לפני שש שנים לא האמנתי שהיום אהיה בכושר שאני נמצא בו עכשיו. בוסטון היא לא באמת מטרה שאני מכוון אליה, אבל אם הנסיבות יסתדרו זה בהחלט יהיה נחמד לפחות להשיג Qualifier, גם אם לא להשתתף במרוץ. אפילו יותר מנחמד.