יום שלישי, 26 בפברואר 2019

צעד לפנים, שניים לאחור

בשבוע הבא מתחילה תוכנית האימונים, ולפתע הפתעה לא נעימה: מרוץ סובב עמק בוטל. כנראה לצמיתות, וללא הסברים.
דברים כאלו מתרחשים לעיתים, אבל כאן זה היה ממש לא צפוי. קורה שבגלל מזג האויר המרוץ נדחה או אפילו מתבטל, כפי שבמהדורה האחרונה של "הסובב" הוא נדחה בשבוע, מה שגרם לרצים רבים לוותר על ההשתתפות. יש מרוצים שבגלל קושי לוגיסטי כלשהו מתבטלים. אלו וגם אלו דברים שמתרחשים יחסית קרוב למועד המרוץ, ולא מה שקרה כאן.

השתתפתי שלוש פעמים בעבר במרוץ הזה, במרחקים שונים. אין לי הרבה ניסיון במרוצי שטח, כך שקשה לי להשוות, אך הסובב נחשב למרוץ שמשקיע ומפנק את המשתתפים שלו, וככל שאני יכול להעיד, זה אכן נכון. במרחקים קצרים ובמיוחד במרוצי כביש התמיכה שרץ זקוק לה היא די בסיסית (וגם זה לא תמיד קיים): מספר סביר של תחנות מים, סימון ברור של המסלול, מדידת זמנים בסיום. במרחקים גדולים וכשיוצאים לשטח נהיה הרבה יותר קשה לספק את הדרישות האלו, וגם יש דרישות נוספות: לא מספיק מים בתחנות אלא ממש תזונה לאורך המרוץ, לוגיסטיקה שתספק לרצים ציוד שהכינו מבעוד מועד לאורך המסלול, סימון שבילים ראוי הוא קריטי בלילות, והמרחקים הארוכים נהיים קלים יותר כשיש תמיכה מורלית לאורך המסלול. השתתפתי במעט מאוד מרוצי שטח חוץ מה"סובב", והמרחקים היו קצרים יותר, אך ככל שאני להשוות הסובב היה הטוב ביותר במדדים האלו.

תוכנית האימונים שעוד לא התחילה כוונה למרוץ שהיה אמור להיות בסוף אוקטובר. עכשיו צריך למצוא מרוץ דומה בתאריך דומה. שני המאמנים שלי, רוני ונעמי, הציעו את Hirus, מרוץ בהרי ירושליים, שמתקיים בדצמבר. המקצה הארוך שלו הוא 85 ק"מ, שזה לא מה שהתכוונתי לרוץ, ומסיבות שיחכו לפוסט אחר, המספר 100 (או טיפה מעל) ממש חשוב לי. בנוסף, תוואי השטח של המרוץ הרבה יותר קשה, אפילו שהמרחק קצר יותר. המידע באתר של המרוץ קצת חסר, אך נראה שהם גם מתכננים מקצה של 126 ק"מ, וזה יותר מדי בשבילי.

למי שאינו מצוי בריצות אולטרה, כל המספרים האלו יכולים להיראות אותו דבר. 85, 100, 126, מה כבר ההבדל? ובכן, אין לי את המילים להסביר, אבל כל שינוי הוא אתגר אחר. תוספת מרחק או תוואי מרוץ קשה יותר דורשים מהרץ לשמור יותר כוחות ולכן להאט. השילוב של מרחק גדל עם קצב יורד גורם לשינוי גדול בזמן התנועה. לפני שנתיים וחצי סיימתי הקפה אחת של 33 ק"מ בסובב בפחות משלוש שעות. עבור המרחק הכפול (במסלול טיפה שונה) הייתי צריך כמעט שמונה (7:40), ואני מעריך ש-100 ק"מ בתוואי השטח של הסובב יקחו לי בין 13 ל-14 שעות. תוסיפו לכך את העובדה שמשעה לשעה, הגוף דועך והשעה הבאה קשה יותר, כל הגדלה של המרחק היא אתגר חדש מקודמו.

חלופה אפשרית לסובב הוא מרוץ תנך-תשח, גם הוא בהרי ירושליים. יש בו מסלול 100 ק"מ, ולמרות שאני חושב שהוא קשה יותר מהסובב, תוואי העליות בו די דומה לזה של הסובב. הבעיה היא שהמרוץ הוא באמצע ספטמבר, מה שמוריד חודש וחצי מהאימונים. בנוסף, במחצית הראשונה של אוגוסט אני בחופשה משפחתית. החופשה תוכננה באופן רגוע כך שהאימונים ישתלבו בה, ואפילו נמצאת במיקום אידיאלי למרוץ המטרה, בהרי הדולומיטים. עם זאת, חופשה בחו"ל עם המשפחה זו גם "עבודה" כך שהזמינות לאימונים עשויה להיפגע. גם בריצות במקומות חדשים יש הפתעות ולא תמיד לטובה, כך שאיכות האימונים נמצאת בסיכון.

תנך-תשח הוא כרגע המועמד המוביל, כשחלופות אחרות הן למצוא מרוץ באירופה בסביבות אוקטובר. יש לא מעט כאלו אבל לא פשוט להגיע למקום זר ומרחק למבצע כזה, ורבים מהמרוצים האלו הם מאוד טכניים ובעלי רמת קושי גבוהה בהרבה מזו שאני מעוניין בה כרגע. ההחלטה תתקבל בקרוב.


יום שבת, 23 בפברואר 2019

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה

השבוע כמעט לא רצתי. היה אימון קבוצתי ביום שני, ואת שאר השבוע ביליתי בנסיעה די עמוסה לחו"ל. בדרך כלל בשבת אני רץ ריצה ארוכה, יותר או פחות, אבל אז הצטננתי. בשבת בבוקר בקושי יצאתי מהמיטה, וגם זה רק כדי להשיג עוד גליל של ממחטות, אז החלטתי להקדיש זמן לבלוג במקום.

הכותרת של הפוסט הזה לקוחה מספר ידוע של הרוקי מורקמי, שהפך פופולרי בקרב רצים. הפעם הראשונה שניסיתי לקרוא אותו היה לפני עשור, ודי מהר הנחתי אותו ונשברתי. הספר הוא ספר אוטוביוגרפי, וחלק ניכר ממנו עוסק, שלא במפתיע, בריצה.
עד לפני קצת יותר מעשור לא עשיתי שום פעילות גופנית אמיתית. ניסיתי חדר כושר כמה פעמים אבל לא הצלחתי להתמיד. שנאתי לרוץ, כי לא יכולתי לרוץ. גם ריצה קצרה היתה גורמת לי להתעייף. בתיכון הצלחתי לשרוד את הריצות של שיעורי התעמלות. זה לא דבר של מה בכך כי המורה ממש התיחס ברצינות לדבר הזה שנקרא "בגרות פנימית בהתעמלות". אני לא זוכר כמה קיבלתי אבל הצלחתי לעבור את ריצת ה-2000 בציון עובר אך לא מרשים, ותוצאות סבירות עד טובות בתרגילי הכוח סגרו את הפינה.
אחרי שהפסיקו להכריח אותי לרוץ, קרו החיים, וריצה לא היתה חלק מהם. לפני קצת יותר מעשר שנים, קולגה בעבודה הצליח לשכנע מספר עובדים, ואותי בתוכם, לרוץ 10 ק"מ במרוץ הלילה בתל אביב. הוא היה רץ רציני וידע שההצעה לרוץ איתו נראית מאיימת, ולכן נקט באסטרטגיית שכנוע די אגרסיבית: הוא הבטיח ש-10 ק"מ זה הרבה פחות ממה שזה נשמע, שלא צריך לרוץ מהר, מותר ללכת חלק, אשתו תבוא בהתנדבות פעמיים בשבוע לאמן את המשתתפים (!) וכמובן המרוץ בחינם. הסכמתי. אשתו, מאמנת ריצה וטריאתלון אכן הגיעה לאמן, וגם העובדה שלא הייתי הפדלאה היחידה עזרה לי מנטלית.

כל מי שעבר מחוסר פעילות ללהשלים מרוץ יודע איזו הרגשה עילאית זו לחצות את קו הסיום בפעם הראשונה. אופוריה ששום דבר לא משתווה לה. אחר כך יצא לי לראות את התוצאות ולראות ש-85% מהרצים הגיעו לפני. גם אם אני מתחרה רק בעצמי, המדד לראות כמה אני טוב במשהו שעשיתי אותו בפעם הראשונה הוא להשוות לאחרים. בדיעבד, הייתי צריך להסתכל על זה הפוך: מאפס פעילות הגעתי להיות יותר טוב מ-15% מהמשתתפים, ומ-100% שבכלל לא ניסו.
אחרי המרוץ ראיתי שקשה לי להתמיד עם ריצות. התאמנתי לבד ולא רציתי לשלם על משהו שהיה נראה לי שאני יכול לעשות לבד.  גיליתי שלהרשם למרוץ מטרה עוזר לי להתמיד, אבל זה לא הספיק. הייתי נרשם למרוץ, מתאמן פעמיים שלוש בשבוע במשך חודשיים שלושה, ואז מפסיק לעוד שלושה חודשים. כך זה נמשך כשנתיים.
הקושי להתמיד היה שחוץ ממרוץ המטרה, הדרך לשם לא היתה מהנה. גם בקצב הכי איטי שלי הדופק שלי היה מזנק לשמיים והריצה היתה עינוי. גם לא ראתי שיפור בתוצאות, ולבסוף נאלצתי לקחת הפסקה ארוכה בשל פציעה. ההפסקה התארכה עוד ועוד, כשנתיים וחצי.

לפני כשש שנים נפתחה קבוצת ריצה בשכונה שלי. הייתי בין עבודות והיה לי זמן, והייתי מוכן מנטלית לשלם על האימונים. הקבוצה לא שרדה ונסגרה אחרי כשלושה חודשים, אבל בשלושה חודשים האלו אירע קסם שאין לי הסבר. הכושר שלי ממש השתפר, אנשים החמיאו לי על ירידה במשקל, הצלחתי לרוץ בקצבים שבעבר חשבתי שלא אצליח לרוץ בהם לעולם, והעינוי שבריצה נעלם. אני זוכר ריצה בשכונה, ברחוב משופע קלות, שבו חלחלה בי ההכרה שהתחושה שאני לרוב מרגיש בקטע הזה, "אם עכשיו אקבל דום לב לפחות לא אצטרך להשלים את העליה הזו", התחלפה ב"לא כל כך נוחה לי הריצה בשיפוע, אז אם אגביר אסיים קודם". לקחתי שוב את הספר של הרוקי מורקמי ובלעתי אותי.




יום ראשון, 10 בפברואר 2019

הדרך אל ה-100

הבוקר מצאתי בתיבת המייל שלי את ההודעה הבאה, שהגיעה במהלך הלילה:
מקווה שאתה בסדר. 
תיכנון האימונים אל ה-100 בסובב מראה שזמן אידיאלי להתחיל הוא בחודש הבא (מרץ).אפשר גם באפריל, אבל אז ההתחלה תהיה ממקום גבוה יותר ואולי תהיה תובענית עבורך כהתחלה. לבחירתך.
לילה טוב!
אז קצת הסברים:
אני מתאמן בקבוצת הריצה NRspirit, שמנוהלת בידי צמד מאמנים, נעמי ורוני. רוני הוא זה שחתום על המייל.
ה"סובב" הוא מסלול ריצת שטח סמוך לקיבוץ הזורע, שאורכו כ-33 ק"מ. בסוף אוקטובר מתקיים שם מרוץ בשם "סובב עמק", המבוסס על הקפת המסלול, אבל יש גם מקצי "אולטרה" בהם מקיפים אותו יותר מפעם אחת.
שתי הקפות הן 66 ק"מ. שלוש הקפות (ועוד קצת) הן 100 ק"מ. זה מה שאני מתכנן לעשות. למה? אולי הפוסטים הבאים יסבירו.

בחרתי בחודש מרץ. עוד פחות משלושה שבועות מתחילים האימונים...