השבוע כמעט לא רצתי. היה אימון קבוצתי ביום שני, ואת שאר השבוע ביליתי בנסיעה די עמוסה לחו"ל. בדרך כלל בשבת אני רץ ריצה ארוכה, יותר או פחות, אבל אז הצטננתי. בשבת בבוקר בקושי יצאתי מהמיטה, וגם זה רק כדי להשיג עוד גליל של ממחטות, אז החלטתי להקדיש זמן לבלוג במקום.
הכותרת של הפוסט הזה לקוחה מספר ידוע של הרוקי מורקמי, שהפך פופולרי בקרב רצים. הפעם הראשונה שניסיתי לקרוא אותו היה לפני עשור, ודי מהר הנחתי אותו ונשברתי. הספר הוא ספר אוטוביוגרפי, וחלק ניכר ממנו עוסק, שלא במפתיע, בריצה.
עד לפני קצת יותר מעשור לא עשיתי שום פעילות גופנית אמיתית. ניסיתי חדר כושר כמה פעמים אבל לא הצלחתי להתמיד. שנאתי לרוץ, כי לא יכולתי לרוץ. גם ריצה קצרה היתה גורמת לי להתעייף. בתיכון הצלחתי לשרוד את הריצות של שיעורי התעמלות. זה לא דבר של מה בכך כי המורה ממש התיחס ברצינות לדבר הזה שנקרא "בגרות פנימית בהתעמלות". אני לא זוכר כמה קיבלתי אבל הצלחתי לעבור את ריצת ה-2000 בציון עובר אך לא מרשים, ותוצאות סבירות עד טובות בתרגילי הכוח סגרו את הפינה.
אחרי שהפסיקו להכריח אותי לרוץ, קרו החיים, וריצה לא היתה חלק מהם. לפני קצת יותר מעשר שנים, קולגה בעבודה הצליח לשכנע מספר עובדים, ואותי בתוכם, לרוץ 10 ק"מ במרוץ הלילה בתל אביב. הוא היה רץ רציני וידע שההצעה לרוץ איתו נראית מאיימת, ולכן נקט באסטרטגיית שכנוע די אגרסיבית: הוא הבטיח ש-10 ק"מ זה הרבה פחות ממה שזה נשמע, שלא צריך לרוץ מהר, מותר ללכת חלק, אשתו תבוא בהתנדבות פעמיים בשבוע לאמן את המשתתפים (!) וכמובן המרוץ בחינם. הסכמתי. אשתו, מאמנת ריצה וטריאתלון אכן הגיעה לאמן, וגם העובדה שלא הייתי הפדלאה היחידה עזרה לי מנטלית.
כל מי שעבר מחוסר פעילות ללהשלים מרוץ יודע איזו הרגשה עילאית זו לחצות את קו הסיום בפעם הראשונה. אופוריה ששום דבר לא משתווה לה. אחר כך יצא לי לראות את התוצאות ולראות ש-85% מהרצים הגיעו לפני. גם אם אני מתחרה רק בעצמי, המדד לראות כמה אני טוב במשהו שעשיתי אותו בפעם הראשונה הוא להשוות לאחרים. בדיעבד, הייתי צריך להסתכל על זה הפוך: מאפס פעילות הגעתי להיות יותר טוב מ-15% מהמשתתפים, ומ-100% שבכלל לא ניסו.
אחרי המרוץ ראיתי שקשה לי להתמיד עם ריצות. התאמנתי לבד ולא רציתי לשלם על משהו שהיה נראה לי שאני יכול לעשות לבד. גיליתי שלהרשם למרוץ מטרה עוזר לי להתמיד, אבל זה לא הספיק. הייתי נרשם למרוץ, מתאמן פעמיים שלוש בשבוע במשך חודשיים שלושה, ואז מפסיק לעוד שלושה חודשים. כך זה נמשך כשנתיים.
הקושי להתמיד היה שחוץ ממרוץ המטרה, הדרך לשם לא היתה מהנה. גם בקצב הכי איטי שלי הדופק שלי היה מזנק לשמיים והריצה היתה עינוי. גם לא ראתי שיפור בתוצאות, ולבסוף נאלצתי לקחת הפסקה ארוכה בשל פציעה. ההפסקה התארכה עוד ועוד, כשנתיים וחצי.
לפני כשש שנים נפתחה קבוצת ריצה בשכונה שלי. הייתי בין עבודות והיה לי זמן, והייתי מוכן מנטלית לשלם על האימונים. הקבוצה לא שרדה ונסגרה אחרי כשלושה חודשים, אבל בשלושה חודשים האלו אירע קסם שאין לי הסבר. הכושר שלי ממש השתפר, אנשים החמיאו לי על ירידה במשקל, הצלחתי לרוץ בקצבים שבעבר חשבתי שלא אצליח לרוץ בהם לעולם, והעינוי שבריצה נעלם. אני זוכר ריצה בשכונה, ברחוב משופע קלות, שבו חלחלה בי ההכרה שהתחושה שאני לרוב מרגיש בקטע הזה, "אם עכשיו אקבל דום לב לפחות לא אצטרך להשלים את העליה הזו", התחלפה ב"לא כל כך נוחה לי הריצה בשיפוע, אז אם אגביר אסיים קודם". לקחתי שוב את הספר של הרוקי מורקמי ובלעתי אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה