ביום חמישי האחרון נערך כנס של משתתפי האולטראמן. רוב המידע שהועבר שם כבר הופיע בתדריכים כתובים שנשלחו במייל, אבל היה מעניין לראות את הפנים מאחורי השמות. במהלך הכנס נערכה הגרלה וזכיתי בסרט לראש סופג זיעה. לא ממש זכיה בלוטו, אבל פעם ראשונה שאני זוכה במשהו.
בסוף הכנס קיבלתי סט בגדי ריצה רשמיים של המרוץ, שהזמנתי מראש (במחיר מלא). בנוסף, יבואן ומשווק של ווסטים לריצה נכח בכנס, וקניתי ממנו ווסט ריצה. כבר תקופה ארוכה אני רוצה להחליף את המנשא מים שלי, שקניתי לפני עשר שנים, לדעתי. הוא עושה את העבודה שלו באופן סביר, אבל הוא מראה סימני בלאי ואני צריך משהו איכותי יותר. בקבוצת הוואצאפ של המרוץ כמה רצים היללו את המוצר החדש, אז החלטתי לנסות אותו. בהמשך הפוסט שמתי תמונה שלו, הווסט עשוי משתי שכבות דקות שצמודות לגוף, והשטח ביניהן מחולק למספר תאים. מכיוון שהווסט צמוד לגוף, הוא מדביק לגוף כל דבר שמכניסים אליו, כך ששום דבר לא זז ולא משתפשף בעור.
יש כלל במרוצים ארוכים, שלא מנסים בהם ציוד חדש ולא מוכר, ולכן תכננתי לבדוק את הבגדים והווסט בריצה הארוכה הבאה. ביום שישי רצתי 12 ק"מ בבוקר ועוד 10 ק"מ אחרי הצהריים, ונותר לי לרוץ... 60 ק"מ בשבת. בשטח.
תכננתי לעצמי מסלול שטח נוח לאורך נהר הירקון. בשבת הקודמת יצאתי לריצה כדי לבדוק את המסלול, ומכיוון שהוא כלל מעבר מים, הכנסתי בו תיקונים נדרשים. חילקתי את המסלול לשניים כדי שבאמצע תהיה לי תחנת תזונה והצטיידות. המסלול יצא מתחנת הדלק בנווה ירק, התחבר לנהר הירקון, והמשיך לאורך הנהר מערבה עד כמעט רמת החייל. אחרי 15 ק"מ תכננתי לחזור באותה דרך לנקודת המוצא, ואז לחזור על הכל שוב. באוטו שמתי חלק מהאוכל לדרך כדי לא לסחוב עלי הכל, ובגדים חלופיים ואת המנשא מים הישן שלי למקרה שהציוד החדש יכשל בתפקידו.
 |
| המסלול, כפי שתוכנן וגם בוצע בפועל, הלוך וחזור פעמיים |
הווסט שקניתי הגיע ללא אקססוריז נוספים. בתיאורים של המוצר ברשת מצאתי שיש בקבוקי מים לחיצים (פלאסקים) שמתאימים לכיסים הקדמיים שלו, אבל בכל מקרה זה לא היה מספיק לי ל-30 ק"מ עד נקודת ההצטיידות. שמתי בתא האחורי שלו את השקית מים מהמנשא הישן, וקיוויתי לטוב. למרות שהווסט קצר יותר מהשקית מים, היא הצליחה להיכנס לתוכו, וישבה באופן נוח על הגוף. שמתי את הטלפון באחד מהכיסים הקדמיים, אבל המגע שלו בגוף היה לא נעים ונאלצתי לדחוף גם אותו לתא האחורי של הווסט, למרות שמה שנכנס לשם כבר לא נגיש בזמן הריצה. בכיסים הקדמיים שמתי ג'לים, תמרים, חתיכות לחם עם ממרחים עטופות בניילון, שקית עם אגוזים וצימוקים, שקית עם כדורי מלח ועוד שקית ריצה לאשפה. הכל נכנס בקלות וישב צמוד לחזה בלי להפריע. את המפתח של האוטו שמתי בכיס צדדי, שהנגישות אליו יותר מוגבלת, ואפשרית בהליכה אבל לא ממש בזמן ריצה.
דמיינו אדם שמן מאוד עם כרס משתפלת שנשפכת מהגוף. עכשיו דמיינו אותו רץ או קופץ, וגם השומנים שמחוברים אליו קופצים יחד איתו, אבל באיחור. עכשיו קחו את הכרס שלו ותדביקו אותה לגב. זה מה שעשתה השקית מים כשהיתה מלאה. זה לא היה כל כך נוח וגם די מעצבן, אבל החלטתי לתת לזה הזדמנות. בהדרגה, הקפיצות של השקית על הגב נרגעו. גם קצב הריצה האיטי היה גורם בזה, אבל בסופו של דבר נראה לי שהשקית שינתה תנוחה בתוך הווסט עד שהתאימה את התנועה שלה לתנועות שלי. מן הסתם, ככל שעבר זמן ושתיתי מים, השקית התרוקנה ויכלה להשפיע פחות, אבל השיפור בתחושה התחיל הרבה קודם, כשתי דקות לתוך הריצה.
 |
| צולם אחרי 60 ק"מ. הכתמים על הווסט אלו שקיות ניילון |
בצד הטעון שיפור של הווסט הזה, אני לא משתגע על הנראות שלו. הוא נראה כמו חזיית ספורט, הוא חצי שקוף והמראה של החפצים שנמצאים בתוכו לא ממש אסטתי. כפי שאפשר לראות בתמונה, כשהצינורית שתיה עוברת קדימה היא לא צמודה לגוף אלא מתרוממת לאזור העורף. זה לא הפריע יותר מדי אבל מדי פעם הרגשתי אותה פוגעת בראש ולא הצלחתי לסדר אותה כמו שצריך. למרוץ עצמו, מכיוון שהתחנות מים קרובות יותר, אני שוקל לוותר על השקית ולשים בקבוקים מקדימה, אבל קודם צריך לקנות כאלו וגם לבדוק אותם. אחד מהשיקולים הוא שקל יותר למלא מחדש בקבוק שנמצא בכיס הקדמי, מאשר את השקית שדורשת לקלף מעצמי את הווסט וללבוש אותו מחדש. בשורה התחתונה, למרות הביקורת, גם הוא וגם הביגוד עשו עבודה יפה, כמעט בלי שפשופים, וגם במעט שהיו אני מאשים את עצמי על שימוש לא מספק במשחה לפני הריצה ולא את הציוד.
לרוץ 60 ק"מ בקצב שמתוכנן למרוץ... ועוד אחרי 22 ק"מ מהיום הקודם... כלומר 82 ק"מ ביממה וקצת. הערכתי שזה יקח כשמונה שעות. לקחתי את הפנס איתי ותכננתי להתחיל לפני שתיים בלילה. התחלתי לנסוע לנקודת ההתחלה, ומיד ביציאה מהשכונה עצרה אותי משטרה לביקורת. "תעודה מזהה", צוותה השוטרת. עוד אני מנסה לחשוב באיזה תיק נמצא הארנק שלי, ואם בכלל לקחתי אותו (לקחתי, והתיק היה לידי), היא ראתה את הבגדים שלי שאלה אם אני יוצא לרוץ, ואז שחררה אותי בלי לראות תעודה.
עשרה לשתיים, כל הציוד מוכן ואני יוצא לדרך. המסלול הוא ברובו שטח נוח מאוד, שטוח מאוד, מעט מאוד קטעי חול ואבנים, לצד צמחיה צפופה שבהמשך הריצה גם סיפקה צל. בקטעים מסויימים הדרך פולסה ממש בתוך הצמחיה, שזו האטרקציה של המסלול. דבר אחד שלא אהבתי בריצה הוא המפגש עם חיות הבר בלילה, ולדעתי גם הן לא ממש נהנו מהמפגשים האלו. שני דורבנים, כמה נציגים ממשפחת החתוליים (לא יודע איזה, אבל אחד נשאר לצד השביל מספיק זמן כדי שאראה שהוא גדול בהרבה מחתול רגיל), ציפור גדולה (מצטער, לא יודע איזה. אולי חסידה?), המון ברחשים ומעופפים קטנים, והמון בעלי חיים שנותרו אנונימיים והסתפקו ברחשושים מתוך הצמחיה. כל המפגשים האלו היו יכולים להיות נחמדים, אבל בלילה היו פחות נעימים. כבר יצא לי לרוץ באזור הזה בלילה ולהתקל בנביחות של כלבים משוטטים ששלחו אותי ל"אחורה פנה". המסלול הספציפי שתכננתי לא עבר דרך מקומות שבהם נבחו עלי בעבר, אבל אף אחד לא הבטיח לי שהכלבים נשארים באותו מקום.
הקצב היה ממש איטי. התחלתי בקצב שבע וקצת, בגלל העייפות מהריצות מהיום הקודם, ואחרי 15 ק"מ, כשהגיע הזמן לחזור (בפעם הראשונה) לנקודת המוצא, אחרי עצירה קצרה לתזונה, השרירים המכווצים הכתיבו קצב איטי יותר, שלפעמים הצליח לחצות את השמונה דקות לקילומטר. פעם מספרים כאלו היו שוברים אותי, אבל חוץ מהעייפות של שרירי הרגליים הרגשתי טוב, אז המשכתי. מקובל לשלב הליכות בריצות למרחקים כאלו, אז משלב מסויים עברתי לאכול בהליכה במקום בריצה. בפעם השניה שיצאתי למסלול הבוקר עלה בהדרגה, וגם הקצב השתפר מעט, לכיוון השבע וחצי פלוס פלוס. בנקודת האמצע, מילאתי מחדש את שקית המים, ומכיוון שהיא לא התרוקנה לגמרי החלטתי גם לא למלא אותה עד הסוף. זו היתה טעות כי אחרי 57 ק"מ נשארתי בלי מים, בחוץ נהיה כבר ממש חם, אבל שרדתי לסיום.
משך הריצה היה 7 שעות ו-51 דקות. כשרצים 60 ק"מ בדיוק, אז כל דקה של ריצה היא שניה אחת בקצב לקילומטר, זאת אומרת 7:51 לקילומטר. זה ממש לאט אבל סביר בהתחשב שבתחרות הקצב המינימלי הנדרש הוא תשע דקות לקילומטר, אז המצב טוב. מצד שני, זה היה הקצב שלי בזמן תנועה, כי השעון שלי לא מודד זמן כשאני עומד במקום. עם כל ההפסקות שירותים והעצירות הלוגיסטיות, מדובר ביותר מחצי שעה, 8:24 לקילומטר. רוני, המאמן, הבטיח לי שאחרי תקופת ההתאוששות שתבוא לפני התחרות המצב ישתפר, אבל מצד שני עכשיו רצתי בחושך וגם בבוקר המסלול היה מוצל בחלקו, ואילו בערבה יהיו לי כמה שעות של שמש ישירה. אני מניח שיהיה בסדר, אבל שולי הביטחון הם צרים יותר מההערכות הראשוניות שלי.
בעבר כתבתי שאני חי את תוכנית האימונים שלי שבועיים או שלושה קדימה כל פעם. הריצה הזו היתה האחרונה שהופיעה בתוכנית שלי, ורק במוצאי שבת קיבלתי את ההמשך. נכון שאני יכול פשוט לשאול מה התכנון קדימה, אבל אני נהנה גם מלהיות בחוסר ידיעה. באשר לריצה האחרונה, היו סימנים סותרים לגביה. רוב הסימנים הצביעו עליה כעל הריצה המסכמת, שממנה המרחקים רק מתקצרים. בניגוד לריצות הקודמות, זו הפעם הראשונה שקיבלתי הנחיה מפורשת לרוץ בשטח ולא איפה שנוח לי, מה שסימן את הריצה הזו כשונה מקודמותיה. גם מההתכתבות עם המאמן אחרי ריצת ה-55 מלפני שבועיים אפשר היה להבין שנשארה רק עוד ריצה ארוכה אחת לפני המרוץ. בקבוצת הוואצאפ של המרוץ יש דיון על הריצה המסכמת והופיעה מספר הקסם 70 ק"מ לרצי 100. אני רצתי "רק" 60 אבל חלק מהמשתתפים ציינו שבדעתם לפרק את הריצה שלהם לשתיים. אצלי, היה 10 לפני ה-60, וביחד 70, וכל זה בלי לספור עוד 12 ק"מ מהבוקר שלפני. מצד שני, אנחנו שישה שבועות לפני המרוץ. זה ממש מוקדם מדי. כשרצתי 66 ק"מ בסובב עמק לפני שנה, שיא האימונים הגיע ארבעה שבועות לפני המרוץ, וזה גם הדיבור בקרב הרצים במרוץ הערבה השנה.
התשובה לחידה הגיעה בלילה שבין שבת לראשון. תוכנית לשלושה שבועות קדימה: 63 ק"מ, 67 ק"מ, ואז זה באמת נגמר ויורדים ל-25 ק"מ. גם הפעם שתי הארוכות הן גב אל גב עם ריצה נוספת (15 ק"מ ו-18 ק"מ, בהתאמה), אבל לא ערב לפני אלא בבוקר לפני, אז אוכל להתאושש טיפה. האימונים עד עכשיו היו מאוד קשים, והסיפוק שבלסיים אותם נמשך ונמתח עד אין קיץ במרחקים כאלו, אז באמת קיוויתי שזה נגמר, אבל בתוך תוכי ידעתי שאין מצב שהתוכנית מסתיימת שישה שבועות לפני הזמן.
למחרת החלטתי להגיע לאימון הקבוצתי. בהתחלה בקושי יכולתי לזוז, אבל בהדרגה הגברתי, למרות שלא הגעתי לקצבים הרגילים שלי. סיפרתי לרוני שאני שמח לראות שהתוכנית באמת מסתיימת בעוד שבועיים, למרות שקיוויתי שהיא מסתיימת עכשיו, והוא גילה לי את האמת: זו אכן היתה היתה הריצה המסכמת... עד שהוא גילה שהוא טעה בספירת השבועות למרוץ והוסיף עוד שבועיים לאימונים. התשתית המיושנת של הבלוג הזה לא מאפשרת לי להכניס לכאן את האמוג'י של ה-facepalm, אבל ככה אני מרגיש. מצד שני, אחרי 60 ק"מ בריצה אחת ו-82 ביממה וקצת, עוד שבועיים כאלו לא מזיזים לי יותר מדי. נעבור גם את זה.
 |
| גדול קצת בשביל אמוג'י, אבל זה מה שיש |
במקביל לריצה שלי, שני השגים מיוחדים התרחשו בעולם ריצות המרתון. במבצע מיוחד, אליוד קיפצ'וגה רץ מרתון בפחות משעתיים. הריצה היתה בתנאים מיוחדים שאינם נחשבים עבור שיא עולם, אבל עדיין את המרחק הזה הוא רץ בעצמו. קצת מתחת לרדאר, בריג'יד קוסגיי שברה את השיא הבלתי יאמן במרתון של פולה רדקליף מ-2003 ושיפרה אותו ביותר מדקה. השיא האישי שלי במרתון הוא שלוש שעות וחצי (ועוד טיפה, 35 שניות), ובקצב שרצתי בשבת, בניכוי זמני העצירות שלא נמדדו בכלל, את 42.2 הקילומטרים הראשונים בשבת לקח לי יותר מחמש וחצי שעות לעבור, ובאמת שלא יכולתי לזרז את זה בהרבה. בממוצע, בכל שעתיים עברתי טיפה יותר מ-15 ק"מ, כשיש מי שרץ מרתון שלם בזמן הזה, כמעט פי שלושה. וואו.
