סוף סוף, מסכמת

אתמול היתה הריצה המסכמת. מכאן, מגיע הטייפר המיוחל. כמעט ארבעה שבועות של התאוששות, בהם האימונים ממשיכים אבל הריצות המטורפות של סוף השבוע נרגעות. בששת השבועות האחרונים רצתי חמש פעמים מרחקים של 55 ק"מ ומעלה. 

לפני שבוע רצתי 63 ק"מ, ואתמול 67 ק"מ. שתי הריצות היו דומות: פחות או יותר אותו מסלול, הלוך חזור על פארק הירקון וירקון מזרח, כשבקטעי הפארק השתדלתי לרוץ על דרכי עפר ולא על השביל הסלול, ורצתי חלק מהקטע הזה פעם נוספת כדי להגיע למרחק הרצוי. השארתי את האוטו ברמת החייל והשתמשתי בו בתור תחנת תזונה כל 20-25 ק"מ. בשתי הריצות יצאתי לדרך בשעה שלוש ומשהו, וסיימתי סמוך לצהריים. בשתיהן השתמשתי באסטרטגיה דומה של לאכול משהו קטן כל חמישה קילומטרים, ולעבור להליכה קצרה בזמנים האלו. אפילו זמן הריצה יצא דומה, טיפה יותר משמונה שעות בתנועה, וחצי שעה שלא נמדדה בעצירות שונות ללוגיסטיקה ושירותים. הקצב היה 7:41 דקות לקילומטר בריצה הראשונה והשתפר משמעטתית ל-7:16 בריצה השניה, כשהעצירות מוסיפות לחישוב קצת פחות מחצי דקה לקילומטר.

ריצת ה-67

הקיץ נגמר, תודה לאל. עדיין חם בצהריים אבל הריצות הפכו להיות נסבלות גם בשעות קשות. בריצת ה-67 היה מעונן כל הדרך ואפילו ירד גשם קל במשך כחצי שעה. הקצבים משתפרים למרות שהעומס עלה, אם כי נראה שבקבוצת הוואצאפ של המרוץ, כולם דוהרים כמו סוסים ומי שרץ "רק" בקצב 7 מתנצל על הקצב האיטי שלו. אחרי 58 קילומטר עקף אותי רץ בנוי לתלפיות שזיהה את בגדי הריצה הממותגים שלי ושאל אם אני משתתף באולטראמן. הוא סיפר שהוא משתתף במקצה ה-355, שזה מקצה האולטרה טריאטלון הטיפה פחות ארוך, בו שוחים "רק" 5 ק"מ, רוכבים 295 ק"מ ורצים 55 ק"מ, ואמר שהוא שוקל גם לרוץ 100 במקום. נראה שבשבילו 100 ק"מ זה לא משהו שצריך להתאמן בשבילו, פשוט מחליטים ורצים.

אני חושב שהדבר הכי קשה בריצות הארוכות של האימונים היה המחשבה שצריך לרוץ אותן, ולא הריצות עצמן. הריצה בפירוש קשה והרגליים כואבות משלב מסויים, אבל מצאתי מה עובד בשבילי מבחינת תזונה וקצב הריצה, ואני לא מתעייף בריצה. נכון, אחרי הריצה אני נוסע הביתה ואז בקושי יוצא מהמכונית ולא מסוגל ללכת יותר, אבל הקושי בריצה עצמה הוא יותר מנטלי, של "נשאר לי ממש הרבה", ולא כאבי השרירים.

הריצה בשבת עומדת במרכזם של מספר שיאים. ראשית, 67 ק"מ זה המרחק הכי גדול שרצתי בריצה אחת. השיא הקודם הוא 66.3 ק"מ, ונקבע בסובב לפני שנה בדיוק. סך המרחק השבועי שלי, 109 ק"מ, הוא עדיין לא שיא (היה כבר 111 ק"מ) אבל הוא שיא עבור שבוע אימונים שאינו כולל תחרות או ארוע מיוחד. סיכוי טוב שהשיא הכללי ישבר בתחרות עצמה, תלוי איזה עוד ריצות מתוכננות באותו שבוע. אני לא יודע מה זמן האימונים הארוך ביותר שלי, אבל השבוע רצתי מעל שתיים עשרה שעות.

החודש רצתי 353 ק"מ. השיא הקודם, 310 ק"מ, היה ביולי 2015, בזמן ההכנות למרתון ברלין, המרתון הראשון שלי. החודש אפילו עוד לא נגמר, המספר הזה צפוי לגדול בעוד 23 ק"מ בערך. גם הלכתי 85 אלף צעדים אתמול שזה גם שיא שצפוי להישבר במרוץ עצמו.

נשארו עוד הרבה אימונים קטנים, וגם כמה לא כל כך קטנים, אבל בחייכם, מה זה כבר לרוץ 25 ק"מ בשבת הקרובה? עוד צריך ללתכנן את הלוגיסטיקה של יום המרוץ עצמו, וכמובן לרוץ 100 ק"מ, אבל שמונת החודשים האחרונים היו רוב הדרך, מה זה כבר עוד 13 או 14 שעות בסוף החודש הבא? ואיזו דרך זה היתה: התחלתי בסובב, שבוטל ואז חזר, עברתי לתנך תש"ח וסיימתי בהרשמה לאולטראמן. רצתי מרחקים הולכים וגדלים בקצבים איטיים יותר ויותר. חקרתי את שבילי העפר באזור השרון, המצאתי מרתון שמורכב משבע עשרה הקפות של פארק, התפרקתי בשיא החום של הקיץ, ומצאתי בסופו של דבר את הנוסחה שמאפשרת לי, במזג אויר נסבל, לרוץ לאט מאוד, במשך מה שנראה כמו נצח. עכשיו נשאר להוסיף עוד כמה שעות לנצח הזה, בעוד 25 ימים.