דרמה בדקה התשעים

את הפוסט הזה אני כותב מהטלפון, תוך כדי חופשה בברצלונה. המרתון בעוד ששה ימים, ועל ההתרגשות מעיבה העובדה שנכון לעכשיו אני פצוע.

לא מעט מרוצים מהעבר שלי כללו דרמה בריאותית. הגדיל לעשות מרתון פריז, בו השתתפתי לפני שלוש שנים וקבעתי בו את תוצאת השיא שלי. חודש לפני המרתון ויום לפני ריצת 32 ק"מ, כאבי שיניים שלחו אותי לרופא, מפגש שהסתיים בעקירת שן בינה שדרשה תפרים ואנטיביוטיקה. 32 ק"מ כבר לא הצלחתי לרוץ למחרת והריצה נדחתה בשבוע. בחודש שנותר עוד הספקתי להצטנן פעמיים, כולל שבוע לפני המרתון, אליו הגעתי לפני שהבראתי לחלוטין.

בתחילת השנה שעברה השתתפתי במרתון טבריה. למעשה, הייתי אמור לרוץ בו לפני שנתיים ודחיתי אותו בשנה, באישור המארגנים ששינו את התאריך ברגע האחרון לתאריך שלא התאים לי. גם אם לא היו דוחים אותו, לא הייתי משתתף כי הייתי הצטננתי כמה ימים לפני המרוץ. קיוויתי שהמצב ישתפר מספיק כדי להשתתף, אבל יום או יומיים לפני התאריך המקורי של המרוץ נאלצתי להכיר בעובדות.

לפני שנה, כתבתי כאן בבלוג על מרוץ כפר סבא. תכננתי שם משהו שקשור לרשימת היעדים, ובסוף הוא לא יצא לפועל. חום גבוה השאיר אותי במיטה ואני מקווה לחוויה מתקנת בדחיה של שנה.

כל הסיפורים האלו מתגמדים ליד אולטרה מרתון הערבה. כשבוע וחצי לפני רגע השיא של מרוץ 100 ק"מ, המערכת החיסונית שלי קרסה ונפלה קורבן להתפרצות של שלבקת חוגרת. בימים הראשונים בכלל לא הבנתי מה זו הפריחה הזו בעור. חשבתי שזה תגובה לשפשוף של העור בגלל יותר מדי שעות ריצה, ובסך הכל חמישה ימים לפני המרוץ חברים שראו את זה שלחו אותי עם אבחנה ראשונית להיבדק. חולים במחלה הזו סובלים מכאבים חזקים אבל אצלי למעט גירוד קל בימים הראשונים לא היו תופעות משמעותיות. ובכל זאת, הייתי בלחץ שכל המרוץ אבוד וחודשים ארוכים של הכנה ירדו לטמיון. 

ועכשיו מרתון תל אביב מצטרף לרשימה. לפני שבוע קיבלתי מכה חזקה בצלעות. אני אפילו מתקשה להסביר איך זה קרה. בסך הכל ניסיתי להחזיר עגלת סופר סוררת חזרה לטור של העגלות. קראתי לעגלה סוררת כי היא סירבה להיכנס בניסיונות הקודמים בטורים אחרים, אז אולי השתמשתי ביותר כח ממה שצריך. העגלה נתקעה בעגלה שלפניה במקום להיכנס לתוכה, ואני נכנסתי בידית שלה. רגע אחד של כאב ושכחתי מהארוע. 

אחרי כמה שעות שמתי לב שהכאב לא חלף, והוא מופיע כשאני עושה תנועות מסויימות. למחרת יצאתי לריצה עם אילת של 20 ק"מ. לפי התכנון, רצנו בקצב קל יותר מהריצות הקודמות, אבל הרגשתי שאם היינו רוצים לרוץ מהר יותר הייתי מתקשה מאוד. התנועה בזמן הריצה עוררה את הכאב, אם כי רוב הריצה לא שמתי לב אליו.

למחרת עשיתי אימון כח שלמרות החששות שלי עבר בסדר גמור, אבל אחרי יום נוסף, באימון הריצה השבועי הקבוצתי, אימון מהיר אבל קצר עם כמה קטעים מהירים מאוד, הרגשתי שאני צריך להוריד קצב, ועד סוף האימון הקצב דעך עוד ועוד. בהמשך עבר עלי לילה קשה, כשפעולות בסיסיות כמו להתהפך מצד אחד לצד שני, או לקום מהמיטה, או לנשום עמוק, ממש כואבות לי.

עד אותו לילה סירבתי לראות רופא. הערכתי שרופא יגיד שאין מה לעשות ואני צרוך לנוח, ובשביל זה אני לא צריך רופא. אבל בשלב הזה הכאבים היו כל כך חזקים ונשברתי. כצפוי, הצילום לא גילה דבר. אין שבר, ואם יש סדק, לא רואים אותו וגם ככה אין מה לעשות חוץ מלנוח. נגד הכאבים המליצו לי על משככי כאבים ללא מרשם.

מכאן עברתי למנוחה והפסקתי להתאמן לחלוטין. הכאבים פחתו מעט, אבל עדיין לא עברו. היום (שבת) החלטתי לחזור לרוץ, ורצתי כעשרה קילומטרים. על פניו הריצה הייתה בסדר, אבל היו כאבים והקצב, למרות שהיה בסדר, הרגיש לי כמו המקסימום שאני יכול לתת.

כרגע לא נותר לי אלא לחכות שהזמן יעשה את שלו, ושיעשה את זה כמה שיותר מהר. אני מעריך שבכל מקרה אוכל להשתתף במרתון, אבל לא ברור אם אוכל לרוץ בקצב המטרה. אני גם מקווה לא להזדקק למשככי כאבים, כי אין לי ניסיון עם ריצה תחת השפעת תרופות ואני לא יודע איך הם יגיבו עלי. מחזיק לעצמי אצבעות.