הקול בראש

אנחנו זוכים לחיות בזמנים מעניינים. כבר יותר משבוע שאני כמעט ולא יוצא מהבית. בהתחלה, יותר משבוע אחרי שחזרתי מברצלונה, ואחרי שכבר השתתפתי במרתון תל אביב עם אלפי אנשים (ועשרות אלפי אנשים בכל המקצים), ספרד נכנסה לרשימת המדינות שמי שחזר מהן חייב בבידוד. בתקופה הזו של חילופי עונות אני לרוב מצטנן, ולפני שנה כתבתי בבלוג על מרוץ כפר סבא שהחמצתי בגלל מחלה. השנה הקורונה ביטלה את רוב המרוצים, ובנוסף אני גם חולה. לא לדאוג, זה לא קורונה אלא משהו קל שעובר מבן משפחה אחד לשני כבר חודש, אבל בתקופה כזו לא נעים לצאת מהבית ולהשתעל במקומות ציבוריים.

הפציעה בחזה שרצתי איתה את מרתון תל אביב כבר כמעט עברה, אבל עם המחלה החדשה קשה להתאמן. אני מרגיש טוב ולכאורה מסוגל לעשות הכל, אבל הגוף עדיין מאותת שהוא לא מאה אחוז ואני נוטה להעלות דופק הרבה יותר מהר ולהתעייף מהר יותר. אני מנסה לשמור על שגרת אימונים אבל בהחלט נאלצתי להוריד עומסים. 

עם סיום המרתון, הבלוג היה אמור להתמקד בפריטים אחרים של רשימת היעדים, ובפרט אותו יעד סודי שכתבתי עליו בעבר, אבל פתאום כל התוכניות נכנסו להקפאה. עד שהמצב יתחיל להתבהר, רציתי לשתף כמה מחשבות בנושא שעולה הרבה בתחום של ספורט בכלל וריצות סיבולת בפרט, והוא התחום המנטלי.

מקובל להגיד ש"הכל מנטלי" או לפחות "זה שמונים אחוז מנטלי", או מנטרות דומות, שמטרתן לשכנע מישהו שנמצא בתחילת דרך כלשהי שהיעד הלכאורה בלתי אפשרי הוא בהישג יד, רק צריך לאמן את הראש. אף פעם לא אהבתי את הביטוי הזה, ותכננתי לכתוב פוסט שתוקף אותו ומסביר למה הוא לא נכון. כשהתחלתי לגלגל בראש מחשבות על מה לכתוב כאן, הגעתי למסקנה שהתמונה מורכבת יותר.

למה אני לא אוהב את המנטרה של "הכל מנטלי"? אם הכל מנטלי, אז שום דבר הוא לא גופני, ואז בשביל מה להתאמן בכלל? אני יכול לרוץ מרתון ואפילו מאה קילומטרים כי "הכל מנטלי". טוב, האמת שאני באמת יכול :), אבל התאמנתי לזה תקופה ארוכה, ובתקופה ארוכה אני לא מתכוון לתוכנית אימונים ייעודית של כמה חודשים אלא לשנים של אימונים כדי להגיע לנקודת הפתיחה של תוכנית האימונים היעודית. ואם הכל מנטלי, למה לעצור במאה קילומטרים? למה לא אלף? להגיע לאולימפיאדה ולשבור שיא עולם? להצליח כנפיים ולהתחיל לעוף? בלתי אפשרי? וודאי שאפשרי, כי הכל מנטלי.

אז לא הכל מנטלי. אבל אני חייב להודות שהחלק המנטלי קיים. מדי פעם מופיע סרטון הרואי של רץ מרתון שמצליח להגיע בקושי לקו הסיום, ואז מתמוטט. ברור שמה שאפשר לו להתמוטט אחרי קו הסיום ולא לפניו הוא הראש ולא הגוף. יש לי גם חוויה אישית מלפני שלוש שנים, במרתון פריז. עשרה קילומטרים לפני הסיום נתקלתי ב"קיר", שהוא קושי פיזי מאוד וממש לא מנטלי, אבל מנטלית הצלחתי להמשיך עד לסיום. נכון שהאטתי, אבל עדיין רצתי יחסית מהר. אחרי קו הסיום הרגשתי איך הראש מרשה לגוף להתפרק. הייתי צריך לעצור, ואז להישען על גדר הפרדה, ואז לשבת, ואז לשכב במשך דקות ארוכות, עד שהכרחתי את עצמי לקום. רק אחרי עמדה שחילקה תפוזים שלקחתי ממנה עוד ועוד תפוזים הצלחתי להמשיך ללכת ליציאה ממתחם הסיום, וגם אז התישבתי לעוד חצי שעה. קשה להאמין שהגוף שעד לפני רגע רץ ללא הפסקה, עבר בבת אחת למצב בו הוא לא מוכן לזוז יותר.

הבעיה בסיפור הזה שהוא לא מה שמתכוונים אליו ב"הכל מנטלי". לתת עוד דחיפה קטנה כדי להגיע לסיום זה מאוד רחוק מ"הכל" במנטרה "הכל מנטלי". בסיפור שלי על מרתון פריז, המשכתי לרוץ עד לסיום, אבל עדיין הייתי חייב להאט. אם באמת הכל היה מנטלי, הייתי יכול להמשיך לרוץ באותו קצב. העובדה שפריז היה המרתון השני שלי מאוד עזר בחלק המנטלי, כי בחלקים הקשים ידעתי שאני יכול לסיים את המרחק, וזה עזר לי להמשיך. במרתון הראשון שלי, בברלין, גם הייתי בנקודת שבירה בקילומטרים האחרונים. תכננתי לעבור להליכה ואז שלט שהחזיק אדם בקהל המעודדים שקרא לרצים לא להישבר כי הסיום קרוב שכנע אותי להמשיך. מצד שני, במרתון טבריה לפני שנה, שש מאות מטרים לסיום סבלתי מסחרחורת והייתי חייב להפסיק לרוץ. הגוף הכריע את הראש.

גם במרתון האחרון בתל אביב זינקתי בתנאים לא אידיאלים, גם בגלל הפציעה וגם (אולי) בגלל תחילת המחלה שאני סובל ממנה עכשיו. החלק המנטלי החזיק אותי עד בדיוק חצי המרחק בקצב המתוכנן, ועשרה קילומטרים נוספים טיפה יותר לאט, האטה שקיבלתי באופן מחושב. אבל אחרי 32 ק"מ התחלתי לאבד מהירות, וברגע שהשעון צפצף 37 ק"מ עצרתי. אז נכון, החלק המנטלי אפשר לי למשוך חמישה ק"מ מהרגע שהגוף רצה לוותר, אבל הצפצוף של השעון העביר אותי להליכה חמישה ק"מ לפני הסיום. אני כותב "העביר אותי להליכה" כי זו לא היתה החלטה מודעת לעצור, זה פשוט משהו שקרה. החלק המנטלי משך אותי עד לרגע הסמלי שבו השעון צפצף ואז הרפה. אם השעון היה מצפצף קצת אחר כך, אז הייתי רץ עוד קצת, אבל אין לי ספק שמדובר רק ב"קצת" והגוף לא היה מוכן להמשיך בלי עצירה את כל המרחק עד לסיום.

איפה כן אפשר להגיד שהכל מנטלי? בשגרת האימונים, ובפרט בבניה של שגרה כזו. ההחלטה להציב יעד ספורטיבי כלשהו היא בראש. לקום בשעה מוקדמת ולצאת לאימון במקום לחזור לישון זו החלטה של הראש. להמשיך להתאמן למרות אימון לא מוצלח, מזג אויר הפכפך, להתגבר על כאבים, להעז לנסות אימון יותר ארוך או יותר קשה מהפעם הקודמת, כל אלו נצחונות קטנים של הראש, וכן, כאן הכל מנטלי. לראות את ההשגים והשיפור בתוצאות ולדעת מה אני מסוגל לעשות, ואז לעשות זאת שוב במסגרת תחרותית, זה מנטלי. 

מצד שני, התחושה שלי היא שיש כאן אי דיוק בפרסום. החלק המנטלי הוא לצאת לאימון גם כשלא מתחשק, אבל עדיין צריך לעשות את האימון. החלק המנטלי הוא תנאי הכרחי, שבלעדיו אי אפשר להתקדם להגשמת יעדים, אבל הוא לא תנאי מספיק, כי צריך גם להצליח להשלים את האימון. באותה מידה אפשר היה להגיד ש"הכל בתזונה" כי אם אני אוכל תפריט לא מאוזן באופן קיצוני, לא אוכל להתאמן. בהקצנה, "הכל בנשימה", כי בלי לנשום אין חיים ואז גם אין השגים ספורטיביים.  החלק המנטלי הוא הכרחי כדי לגרום לגוף לעבוד, אבל מכאן ההשגים תלויים בגוף עצמו, והראש יכול לתת רק פוש קטן נוסף, שהוא לפעמים משמעותי ועושה את ההבדל בין הצלחה לכישלון, אבל הוא עדיין קטן.