ריצה בימי קורונה

תקופת הסגר משפיעה משפיעה לרעה על הניידות שלי. בסדרה של הגבלות הולכות ומחמירות, היכולת שלי לשמור על הרגלי הספורט שלי הלכה והצטמצמה. עברתי לעבוד מהבית, וכשכל המשפחה כלואה איתי רוב שעות היום יחד, הייתי זקוק ליציאות החוצה להתאוורר, אבל המוטיבציה שלי לעשות את זה היתה בקרשים.

החוגים השונים שאני מנוי עליהם עברו למתכונת מקוונת ב-Zoom. מצד אחד העובדה שהאימון מגיע הביתה, רק להדליק את המחשב ולהתחבר, הופכת אותו לנגיש במיוחד. מצד שני, אובדן המסגרת שקיימת מעצם זה שצריך לצאת מהבית ולהגיע למקום מפגש מקשה על יצירת סדר יום שהאימון הוא חלק ממנו. בלי פרטיות בתוך הבית, קשה להתנתק מהכל ולשקוע באימון ב-Zoom.

היציאה החוצה לרוץ היתה כרוכה בהתגברות על קושי נפשי. ראשית, עדיין סבלתי משיעול (שהשתפר מאז וכמעט נעלם), ולהשתעל בחוץ ליד אנשים שפוחדים מכל צליל של כחכוח הוא חוויה לא נעימה. שנית, ההנחיות שהשתנו כל הזמן היו מאוד לא ברורות. מה מותר ומה אסור? הצלחתי כל שבוע לצאת פעם או פעמיים לריצה והשתדלתי להשתעל כמה שפחות, אבל הריצה בשטח בנוי ובמעגלים היתה די מדכאת, אפילו עבורי, שיש לי עבר של ריצה במעגלים.

בסופו של דבר ההנחיות הגיעו לספורט יחידני במרחק של מאה מטרים מהבית. יש מי שחישב ומצא שזה מאפשר ריצה במעגל שהיקפו 628 מטר. אני אוסיף על זה שהבית איננו נקודה, ולכן הצורה שמקיפו אותו יותר גדולה. בנוסף, ריצה בשטח בנוי לא מאפשרת לדייק במגבלה הזו. המדרכות והשבילים לא ממוקמים בדיוק במרחק של מאה מטר, וכדי לא לרוץ לתוך קיר של בניין, צריך להחליט אם לקצר או להאריך. אז מצאתי את המסלול הזה:

זה לא מעגל, וההיקף של המסלול הוא בערך קילומטר. הבית נמצא בערך באמצע השטח הזה, קרוב לאזור שבו המסלול חותך פנימה, מהצד השמאלי של המפה (מערב). מן הסתם, גם אם נתחשב בכך שהבית הוא לא נקודה ונמדוד את המרחק מכל מקום למסלול לנקודה הכי קרובה בבית, יש שם קצת יותר ממאה מטרים. לא מדדתי אבל לדעתי החריגה לא גדולה, בין 20 ל-50 מטרים בקו אוירי.

לא הספקתי "להנות" מהמסלול הזה לאורך זמן. למחרת עצרה אותי ניידת שעברה בכביש מצד צפון, והפקח הטריד אותי בשאלות כמו מה אני עושה ואיפה אני גר תוך שהוא חוזר בזעף מספר פעמים על ההנחיה של מאה מטרים. זה היה טרום עידן הדוחות, ואני באמת מבין את הצורך לסייר ולפקח והקפיד על ההוראות, אבל עדיין הרגשתי פגוע ממה שקרה. כאילו המדינה החליטה לפגוע בחופש שלי ובזכויות שלי. הארוע הזה החזיר אותי הביתה לשבוע הביתה, עד שיצאתי שוב, והפעם במסלול עוד יותר זעיר:

במסלול הזה עדיין יש חריגה של 10-20 מטרים ממגבלת מאה המטרים, אבל מה שיותר חשוב זה שהוא כולו בשבילים פנימיים וחניות של בניינים, כך ששום ניידת לא יכולה להציק לי. בריצה הזו רצתי 10 ק"מ בהקפה של 570 מטרים, שזה 18 הקפות. רציתי להשתגע וממש סבלתי. חזרתי עוד כמה פעמים על המסלול הזה אבל הסתפקתי בכחמישה קילומרטים כל פעם, כדי שהייאוש יהיה יותר נוח. המסלול כולל גם עליה לא כל כך מתונה (במונחים של כפר סבא) ולחזור עליה שוב ושוב זה די מעייף.

בשבוע האחרון אילת כתבה בקבוצת הוואצאפ שאנו חברים בה, עם ויטלי ודימה שבעבר היינו רצים יחד הרבה, ושתפה על הקושי לרוץ לבד. היא הציעה פתרון ביניים שבו נקבע לרוץ באותו זמן, אותו אימון, אבל כל אחד ימשיך לרוץ לבד. למרות שזה נשמע אותו דבר כמו קודם, כולנו הסכמנו והתחלנו לתאם ריצות מסונכרנות. התיאום עזר לי לחזור לרוץ בשעות מוקדמות יותר, שהן גם נעימות יותר וגם נטולות ניידות פיקוח ולכן פותחות שוב את האפשרות לרוץ ללא חשש של הטרדות. בנוסף, במקום ריצות קלות וסתמיות של 5 ק"מ, התחלנו לחזור לריצות איכות. אתמול רצנו אימון טמפו (ריצה מהירה מקצב נוח) עם הגברות, והיום ריצת נפח של 12 ק"מ. מה שבעבר היה מרחק קצר עבורי הפך להיות הריצה הארוכה ביותר שלי מזה חודש.

בסוף השבוע התחילו לגלוש ידיעות על כוונה להקל על ההגבלות, ולאפשר ריצה ברדיוס של 500 מטרים. בדקתי וזה מאפשר לי לרוץ בכל השכונה, וגם בפארק ליד הבית שלי ואפילו לגלוש לשדות שמעבר לו. החזרה לשגרה עוד נראית רחוקה, אבל לפחות רואים את האור בקצה המנהרה.