בחודש האחרון השתתפתי בשלושה מרוצים, מרוץ אחד בכל שבועיים. בשבועות העוקבים לשני המרוצים הראשונים כתבתי על החוויות שלי כאן וכאן. לפני שבוע היה המרוץ המרוץ השלישי והאחרון שאני מתכנן לזמן הקרוב ועכשיו הגיע הזמן שלו לפוסט. קצת קשה להתנתק מהאירועים הסוערים במדינה בימים האחרונים, אבל הכתיבה בבלוג ממשיכה לפי התכנית המקורית.
בפעמיים האחרונות שרצתי חצי מרתון, רצתי בקצב מהיר יותר מהשיא הרשמי שלי גם למרחק של עשרה קילומטרים, שהוא 44:53. כשאני כותב שיא רשמי, אני כמובן מתכוון לתוצאה שמופיעה באתר "מבט למרוץ". מעבר לרצון שלי להפוך את התוצאה הלא רשמית לרשמית, רציתי לראות כמה מהר אוכל לרוץ עשרה קילומטרים, כשאחריהם אני יכול לעצור ולא להמשיך לעוד 11 ק"מ נוספים כדי להשלים חצי מרתון.
זו פעם שלישית שאני משתתף במרוץ הרצליה. בחרתי בו בעיקר מכיוון שבהיצע המוגבל של מרוצים שיש עכשיו, הוא הכי מתאים לקביעת שיא. הוא מרוץ ותיק, שטוח למדי וכל הריצה על כביש. למעשה, גם בפעמיים הקודמות שהשתתפתי בו זה היה כדי לקבוע שיא אישי. בפעם הראשונה, לפני שבע שנים, ירדתי מ-50 דקות, ובפעם השניה, לפני חמש שנים, ירדתי מ-45 דקות וקבעתי את השיא הרשמי האחרון למרחק הזה.
המסלול הרגיל של מרוץ הרצליה כולל אטרקציה בדמות ירידה לנתיבי איילון וריצה על הנתיב שבהמשך משתלב עם הדרך המהירה. בצד החיובי, חלק לא קטן מהמרוץ הוא ריצה קדימה ללא פניות, על כביש איכותי. מצד שני, באיזשהו שלב צריך להסתובב חזרה ואי אפשר לשמור על המהירות בפניה הזו. בנוסף, בסוף הקטע צריך לטפס על הרמפה שמחברת את נתיבי איילון חזרה לעיר, והעליה הזו, אפילו שהיא די קצרה, היא קשה מאוד כשמנסים לשמור על קצב מהיר. עכשיו, כשאני מסתכל על מפת המרוץ, אני רואה שיש בו עוד קטע עם סיבוב של 180 מעלות, שעוברים בו פעמיים, אז בסך הכל יש שלושה סיבובים חדים במרוץ הזה.
 |
המסלול המקורי של מרוץ הרצליה
|
השנה, באופן חד פעמי, המסלול שונה וכלל ריצה בתוך העיר בלבד, במסלול של 5 ק"מ שחוזרים עליו פעמיים. ראשית, השינוי במסלול כבר הדאיג אותי. אולי הוא קצר מדי ושוב התוצאה תהיה לא רשמית? אולי הוא ארוך מדי ובגלל זה אסיים בתוצאה פחות טובה? לרוב, המדידה של השעון במרוץ מדוד מראה שהמסלול ארוך יותר. זה נובע לא רק בגלל אי דיוק של השעון אלא גם מכיוון שהמדידה לוקחת בחשבון את המסלול הקצר ביותר האפשרי. בנוסף, מותר למרוץ מדוד להיות קצת יותר ארוך מהמרחק הרשמי שלו אבל אסור לו להיות קצר מדי, אפילו לא במטר. לכן, מכיוון שגם המודד עצמו לא יכול לדייק ב-100%, להרבה מרוצים יש עודף קל. במסלול המקורי של מרוץ הרצליה, העודף הזה לפי המדידה שלי היה 50-70 מטרים, כלומר כ-15 שניות ריצה נוספת.
עוד בעיה במסלול החדש הוא שהוא כלל לא מעט פניות, ולא פחות מחמישה סיבובים של 180 מעלות. ממש לא ידידותי. נוסיף לזה שכמו בשנים קודמות, מרוץ שמתקיים בתחילת מאי לא יכול להבטיח מזג אויר נעים, ובפרט אם מתעקשים להזניק אותו אחרי השעה 7 בבוקר. למרות הזמן הארוך שעבר, אני זוכר שבפעמיים הקודמות הריצה בקצב שיא דרשה מאמץ ניכר שהביא אותי לקצה. לא לחינם לא ניסיתי לעשות זאת שוב חמש שנים.
|
| המסלול השנה. חוזרים עליו פעמיים. |
קצת התלבטתי לגבי הקצב המתוכנן בריצה. לפי השיא הלא רשמי שלי שנקבע בריצת חצי מרתון, אני יכול לרוץ את המרחק ב-44:15. מהצד התחתון, אם לוקחים את השיא שלי ב-5 ק"מ וכופלים אותו פי שתיים, מקבלים 42:10. לשתי התוצאות האלו צריך להוסיף את ה-15 שניות הנוספות על מסלול טיפה יותר ארוך מהנדרש. ההבדל בין החסם העליון לתחתון הוא בסך הכל שתי דקות, אז בסופו של דבר הייתי הייתי צריך להחליט אם אני מנסה לשפר בקצת ולרדת מ-44 דקות, או לשפר בהרבה ולרדת מ-43 דקות. ההבדל, דקה אחת, מתמצה ב-6 שניות לכל קילומטר, ואולי נראה קטן, אבל איפשהו בתוך השש שניות האלו נמצא הגבול בין מה שאני יכול לעשות למה שאני לא יכול (נכון להיום) לעשות, ורק על המסלול אני אגלה מאיזה צד של הגבול הזה אני מנסה לרוץ.
בימים לפני המרוץ עקבתי בדריכות אחרי מזג האויר. לא היה צפוי חמסין, אבל טמפרטורה של 21 מעלות היא לא אידאלית, במיוחד כשהשמש כבר זורחת על מסלול שרובו לא מוצל. נוסיף לזה לחות אופיינית לתקופה, וקיבלנו ביום המרוץ מזג אויר נסבל אבל עדיין לא מוצלח. לפנינו הוזנק מקצה קצר יותר ל-5 ק"מ, וכשהתאספנו לתדרוך לפני הזינוק שלנו, הכרוז ביקש מהמשתתפים לא להתעלף על קו הסיום כמו כמה ממשתתפי ה-5. הבקשה הזו הביאה אותי להחליט להיות טיפה יותר שמרן בריצה שלי.
יצאנו לדרך. כפי שקורה במרוצים מרובי משתתפים כאלו, בהתחלה רצים בצפיפות בין המון אנשים שהקצב שלהם שונה משלי, ומאבדים זמן יקר בלחפש הזדמנויות לעקוף דבוקות של רצים איטיים יותר שחוסמים את הדרך. למרות זאת, הקילומטר הראשון הסתייים בסביבות 4:17, בגבול קצב המטרה היותר אגרסיבי שלי. מעודד, המשכתי באותו קצב גם בקילומטר השני. בשלישי הייתי איטי יותר ב-3-4 שניות. לנקודת האמצע של המרוץ הגעתי ב-21:34, כלומר קצת יותר מ-43 דקות למרוץ כולו. אם הייתי יכול להגביר קצת בחצי השני, לרדת מ-43 דקות עדיין היה אפשרי, אבל שני הקילומטרים הבאים היו איטיים יותר, סביב הקצב הממוצע שלי בחצי מרתון.
 |
| בתוך פארק הרצליה |
בפעמים הקודמות שרצתי לשיא, מאוד השתדלתי לא לאבד שניות יקרות ולהגביר שוב בכל פעם שאני מגלה שאני מאט. הפעם חששתי לעשות את זה, וממילא היעד היותר אגרסיבי שהצבתי, לרדת מ-43 דקות, נראה כבר לא רלוונטי, בעוד שלרדת מ-44 דקות נראה כמשהו ודאי. בעיקר התמקדתי ברץ שהיה לפני כל הדרך ולבש גופיה של ארומה. גם במרוץ העגור ראיתי את הגופיה הזו, ושם עקפתי אותה (יחד עם מי שלבש אותה) בשלב כלשהו. הפעם הגופיה היתה כ-20-30 מטרים לפני ובעיקר הקפדתי שלא תתרחק יותר מדי.
 |
| קצת לפני נקודת האמצע |
אחרי כשבעה קילומטרים חשבתי על זה שאולי אפשר להגביר מעט. מחשבה יוצרת מציאות אבל במקרה הזה ההגברה היתה מתונה מאוד, בערך באמצע הדרך בין הקצב שלי בחצי הראשון של המרוץ לבין הקצב שירדתי אליו אחר כך. אם נדייק, מדובר בשינויים זעירים של 3-4 שניות לכל קילומטר. אחרי 8 ק"מ היתה נקודת מים שבה עקפתי את הגופיה של ארומה, אבל כשמונה מאות מטרים לאחר מכן, בכניסה לפארק הרצליה, היא עקפה אותי חזרה, עד סוף סוף המרוץ.
יצאתי מהפארק לקטע האחרון של המסלול. לפני, אני רואה כבר את שער הסיום. לפי השעון, 43 דקות עברו לפני כמה שניות, והמרחק הוא 9.89 ק"מ, אבל הסיום נראה לי רחוק הרבה יותר מ-110 מטרים, בערך כפול מזה. השעון מצפצף שעברו, לדעתו, 10 ק"מ ו-43 דקות וחצי, אבל שער הסיום עוד רחוק. אני נותן ספרינט לסיום ומקפיד לעצור את השעון אחרי שעברתי את הצלם שעומד על קו הסיום. זה לא ממש שינה כי הרץ שלפני הרים ידיים בפוזת ניצחון וקלקל לי את רוב התמונות. כן, אני יודע שאומרים להרים ידיים לצלם הספורט, אבל אל תעשו את זה, בבקשה. אתם לא לבד וזה תופס את הפוקוס ומקלקל את התמונה לכל מי שהגיע אתכם. בנוסף, סביר להניח שהתמונה שלכם רצים בידיים מורמות לא תצא פוטוגנית במיוחד. חיוך קטן מספיק.
 |
| על קו הסיום |
השעון מראה 43:54. שיפור של דקה בדיוק מלפני חמש שנים, ועמדתי במשימה היותר צנועה שהצבתי לעצמי, ממש בקושי. בהמשך הגיעה התוצאה הרשמית, 43:51. בניתוח לאחר הריצה, אם שמים בצד את הספרינט בסוף, החצי השני של המרוץ היה איטי מהראשון ב-24 שניות. לכל היותר, אם מזג האויר היה נעים יותר, אולי הייתי מנסה לשמור על הקצב בחצי השני של המרוץ, ואולי גם הייתי מצליח להרויח חזרה את ה-24 שניות האלו. אם גם קו הסיום היה קצת יותר קרוב ולא דורש ממני להוסיף עוד 110 מטרים מהמדידה האישית שלי, אלא קצת פחות מזה, ה-24 שניות היו הופכים ל-30. מכאן, כנראה יכולתי להשיג תוצאה קצת יותר טובה, אבל לא לרדת מ-43 דקות.
מה הלאה? מתחילים להרגיש את הקיץ, כך שמבחינתי עונת המרוצים הסתיימה. בכל מה שקשור ללקבוע שיא אישי במרוץ, אני מרגיש שפחות או יותר מיציתי את הפוטנציאל שלי כרגע במרחקים שהתנסיתי בהם בחודש האחרון. כדי לשפר עוד יותר, אני צריך לרוץ הרבה יותר ולהתחייב לתכניות אימון יותר אגרסיביות, וכרגע לא נראה לי שאני מוכן לדבר כזה. נותרו המרחקים שבהם אין לי תוצאה רשמית, ולקוות שהכושר הנוכחי שלי ישמר גם לעונה הבאה.
בחודש נובמבר מתקיים מרוץ אייל, שהוא אחד המרוצים היחידים בארץ למרחק 15 ק"מ. המסלול אינו נוח במיוחד, אבל זה המרוץ היחיד שאני משתתף בו למרחק הזה, כך שגם השיא האחרון נקבע שם בתנאים לא מייטביים. הייתי רוצה לתקן את הכוכבית על התוצאה שלי בחצי מרתון, וגם אם לא אצליח לשחזר אותה, להגיע קרוב אליה במרוץ שכן יעמוד בתקן. הבעיה היא שנכון לעכשיו, אין הרבה מרוצים כאלו בעונה הבאה, ואלו שמתקיימים אינם תמיד על מסלול מהיר, ואלו שכן לא מסתדרים מסיבה אחרת. בנוסף, אני מאוד מאוד מאוד אלף פעמים מאוד מקווה להיות באנטרקטיקה בדצמבר, ולהיות ממוקד בתכנית אימונים למרתון בתקופה שלפני, כך שרוב התכניות האחרות ממילא נדחות לתחילת 2022, לכל המוקדם.
ויש גם מרתון. לפני ארבע שנים, בפריז, כמעט והצלחתי לרדת משלוש שעות וחצי. זה היה מרוץ קשה מאוד אחרי תכנית אימונים קשה לא פחות, ולמרות שפספסתי בכחצי דקה את תוצאת המטרה שלי, החלטתי שאני שלם עם השיא שלי ואני לא רוצה עוד מרתון מהיר. עכשיו, כשפתאום ארע נס וכל השיאים הישנים נשברים בזה אחר זה, התחלתי לחשוב מחדש גם על השיא הזה. המסלול באנטארקטיקה הוא אולי שטוח ומזג האויר שם קריר למדי, אבל זה לא המקום לשיאים אישיים, כך שהאופק לאתגור המרחק הזה הוא לכל המוקדם עוד שנה, וכנראה יותר קרוב לשנתיים. במדינה בה לא ברור מה יקרה בעוד שעה, שנה היא נצח. עוד מוקדם לעסוק בכך.
