מסביב לעולם

כומר אחד נפטר בשיבה טובה ועלה השמיימה עד שהגיע לכניסה לגן עדן. יחד איתו, הגיע גם מפעיל של כדורים פורחים. בשערי גן עדן עמד המלאך גבריאל שפנה למפעיל הכדורים הפורחים ואמר לו: "לפי הרישומים שלנו אתה זכאי להיכנס לגן עדן. שים עליך גלימת משי לבנה קח מטה מוזהב והיכנס דרך השער". אחרי שהאיש נכנס, פנה המלאך אל הכומר ואמר לו: "לפי הרישומים שלנו אתה זכאי להיכנס לגן עדן. שים עליך גלימת כותנה אפורה וקח מטה עץ והיכנס דרך השער". פנה הכומר אל המלאך ואמר לו: "אני מוקיר תודה על כך שזכיתי להיכנס בשערי גן עדן, אבל לא יכולתי לשים לב שאני, שהקדשתי את כל חיי לעבודת האל, התבקשתי לקחת גלימה אפורה ומטה עץ, ובעוד האדם שלפני, שהוא בסך הכל מפעיל כדורים פורחים קיבל גלימת משי ומטה מוזהב. מה הסיבה להבדל בינינו?". ענה לו המלאך: "בשערי גן עדן אנחנו עובדים לפי תגמול מבוסס ביצועים. כאשר אתה נשאת דרשות, אנשים ישנו. כאשר האדם שלפניך הטיס אנשים בבלון פורח, הם התפללו". 

הבדיחה הזו סיכמה את יעד 45 מהרשימה שלי, שהפך להיות היעד ה-41 שהושלם לפני שבוע. על סמך הפסקה הקודמת לא קשה לנחש את היעד: לטוס בכדור פורח. אחד מהדברים שעשיתי כשחיברתי את הרשימה זה לחפש ברשת רשימות גנריות של "דברים שחייבים לעשות" והכדור הפורח מופיע ברבות מהן, אם כי יכול להיות שחשבתי על הרעיון הזה בעצמי לפני שראיתי אותו ברשימות האלו, אני פשוט כבר לא זוכר.

כשאני כותב "כדור פורח", אני מתכוון לכדור שמוטס בעזרת אוויר חם ולא לבלון הליום, כמו זה שנמצא בתל אביב. כבודו במקומו מונח, אבל זו לא החוויה שרציתי לעצמי. יש בישראל מפעילים של כדורים פורחים על בסיס אויר חם, אבל כבר תקופה ארוכה שאני מתכנן לשלב את היעד הזה במסגרת נסיעה לחו"ל. הנסיעה נדחתה בגלל הקורונה, אבל כל עוד מדובר רק בדחיה ולא בביטול, אז גם הכדור הפורח נדחה ביחד עם הנסיעה, עד עכשיו.

בחודש האחרון הייתי בארצות הברית, ויום אחד הוקדש ליעד הזה, במהלך שהות בלאס וגאס. הכדור הפורח (למעשה, יש כמה מפעילים) אינו נמצא בעיר עצמה אלא בעיירה Pahrump שנמצאת כשעה נסיעה משם. הנסיעה עצמה היא בלילה מכיוון שהבלון יוצא לדרך לפני שהטמפרטורות עולות. כפי שגיליתי בדרך הקשה, כדי לא לעשות את הדרך הזו פעמיים, עדיף להתקשר יום קודם ולברר אם הטיסה אכן יוצאת לפועל. 

חלק גדול מהחוויה הוא מסביב לטיסה עצמה, בעיקר לראות איך מנפחים את הבלון לפני שעולים עליו. במבט מבחוץ, הבלון נראה עצום והסל נראה קטנטן וממש לא ברור איך תשעה אנשים יכנסו לתוכו. הסל עצמו היה מחולק לשלושה תאים, שאחד מהם נשמר למפעיל יחד עם בלוני גז ושני האחרים לנוסעים, ובפועל מסוגל להכיל אנשים נוספים ולא הרגיש צפוף בכלל. משתמשים במאווררים גדולים כדי להכניס אויר לתוך הבלון, וכאשר הוא חצי מנופח מפעילים מבער שיחמם את האויר ויגרום לבלון להתרומם.

אם מסתכלים היטב, אפשר לראות באויר בלון נוסף, שנראה כמו נקודה בשמיים

הנה סרטון של תהליך הניפוח, לקראת סופו:

בתוך הסל של הבלון, רוב הזמן התחושה היא די רגועה. הייתי בטוח שאסבול מטלטולים אבל כשהבלון משייט עם הרוח לאן שהיא לוקחת אותו, בכלל לא מרגישים את התנועה. רק כאשר המפעיל פותח מדי פעם את המבער שמחמם את האויר שמעלינו, גל חום מלווה ברעש מחריש אוזניים ממלא את האויר. בהתחלה זה היה מלחיץ, אבל בסופו של דבר מתרגלים.

תוך כדי מעוף

הטיסה עצמה נמשכת כשעה, ולמעשה לא מתרחש בה הרבה. העיירה פאראמפ היא די מנומנמת ומוקפת הרים שתוחמים את הנוף, שהוא ממילא מדבר שלא נגמר. מתוך הבלון אפשר לצלם את הנוף או את הבלון מבפנים, אבל אי אפשר ממש לתפוס תמונה שמשלבת את שניהם וממחישה את החוויה. הנה כמה תמונות נוספות:

קצת אחרי ההמראה

העיירה מגובה 300-400 מטר

במהלך הטיסה מתבצע "מרדף" בין הבלון לרכב החילוץ שאוסף את הנוסעים ורכב נוסף לתוכו הבלון מתקפל. כל ההכנות שקיבלנו לקראת הנחיתה היו מיותרות כי היא היתה הדבר הרך ביותר והכי לא מורגש בתולדות הנחיתות של כלי טיס. התמונה הבאה מצולמת מתוך הבלון אחרי הנחיתה ומראה ניתוק של הכיפה שלו כדי להוציא ממנו את האויר.

קצת אחר כך הבלון התרוקן מאוויר

בניגוד לבדיחה מתחילת הפוסט שסיפר לנו המפעיל, זו חוויה נחמדה והרבה יותר רגועה ממה שחשבתי שהיא תהיה. זו גם חוויה די יקרה מה שעושה אותה לחד פעמית כי עיקר הערך שלה הוא בפעם הראשונה שחווים אותה. בדיעבד, הנוף של עיירה מדברית הוא די מונוטוני ואם בהתחלה חשבתי ששעה באויר זה מעט מדי, בדיעבד זה היה ממצה ביותר.