צעד לאחור ועוד צעד לאחור

בחודש האחרון קיבלתי תזכורת מצערת לכך שלמרות הכל, אני עדיין אנושי. לפני כחודש התחלתי להרגיש כאבים בברך בזמן הריצה. אני יודע שהרבה רצים סובלים מפציעות, במיוחד בברכיים שהן מקום מועד לפורענות, ומפרנסים בגאווה פיזיותרפיסטים ורופאי ספורט. ובכן, לא אני. למרות שאני משתדל "להקשיב לגוף" אני לא חושב שמדובר באיזו אסטרטגיה גאונית של המנעות מפציעות, אלא פשוט היה לי הרבה מאוד מזל עד היום.

לפני שהתחלתי להתאמן באופן סדיר בריצה, גררתי פציעה ישנה של דורבן בכף הרגל, מתקופה קודמת שניסיתי לרוץ ולא כל כך הצלחתי להתמיד. כשהתחלתי שוב להתאמן, גיליתי שאפילו אם כואב לי כשאני מתחיל לרוץ, הכאב נעלם במשך הריצה. ככל שהתמדתי, המצב השתפר עד שהדורבן נעלם לגמרי.

בשנתיים הראשונות לריצה, הגוף עדיין היה צריך להסתגל לעומס החדש וקרה שהופיעו כאבים שונים ומשונים, אבל ברובם האסטרטגיה של להתעלם עבדה מצויין. אם משהו כאב, הוא כאב בזמן שלא רצתי, וכשהתחלתי לרוץ, הוא הפסיק לכאוב. במקרים הבודדים שלא היה מדובר בכאב רגעי שבא ואז נעלם, כמה ימים של מנוחה פתרו את הבעיה. אחרי כשנתיים התופעות האלו הפככו להיות מאוד נדירות, ורק פעמיים נשברתי והלכתי לרופא וגם אז הטיפול הסתיים אצל רופאת המשפחה. פעם אחת היא נתנה לי תרופה אנטי דלקתית ובפעם השניה שלחה אותי למנוחה קצרה בלי טיפול.

קצת פחות משנה לתוך אימוני הריצה הופיע כאב מרגיז בברך. בניגוד לכאבים אחרים שנעלמו תוך כדי ריצה, הכאב הזה היה מופיע תוך כדי ריצה ואז נשאר ולא נעלם אלא ממשיך להציק. השתדלתי להוריד עומסים ולנוח יותר, אבל בדיוק התאמנתי לחצי מרתון ראשון ולא ידעתי מה לעשות. מכיוון שהמנוחה עזרה קצת אבל עדיין חששתי מהפתעות לא נעימות במרוץ, שאלתי מקרוב משפחה תומך ברך ורצתי איתו. בסופו של דבר המרוץ עבר ללא אירועים מיוחדים, והפציעה נעלמה כפי שבאה.

לפני כחודש, שמונה שנים לאחר תקרית הברך, הכאב הזה חזר לסיבוב נוסף. בהתחלה נקטתי באסטרטגיית ההתעלמות. הכאב לא היה נוכח ברוב הריצה, רק מדי פעם, בצעדים בודדים. לפני שלושה שבועות יצאתי לריצה והפעם כבר אי אפשר היה להתעלם. בכל פעם שניסיתי לפנות הצידה וגם בכל פעם שרצתי בעליה, הופיע כאב ממש לא נעים. קיצרתי את המסלול המתוכנן שלי משמעותית והחלטתי לקחת שבוע מנוחה מריצות.

במהלך המנוחה עדיין עשיתי אימוני כח, אם כי בכמות מופחתת. מדי פעם בחנתי מה מצב הברך וראיתי שהיא עדיין רגישה לתנועות מסויימות, אם כי נראה שהמצב משתפר. לאחר שבוע יצאתי שוב לריצה, והתומך ברך עשה קאמבק. רוב הריצה עברה חלק, אבל היא לא היתה מושלמת, ותנועה אחת חדה כן הובילה לכאבים. למרות שהריצה לא היתה מושלמת, קיבלתי אישור מעודד שהגוף מרפא את עצמו, ודי נרגעתי. החלטתי לחזור לפעילות וגם ויתרתי על התומך לברך, שלדעתי סיים את תפקידו.

עם קצת עזרה מידידים

למחרת בערב הרגשתי כאבי שרירים, בעיקר בכתפיים. למרות שזה היה כאב לא אופייני, הנחתי שמדובר בתוצאה של אימון כח אינטנסיבי מאותו הבוקר. בלילה המצב החמיר. הייתי צמא מאוד והרגשתי שיש לי חום. בשבוע החולף הבת שלי היתה חולה והנחתי שנדבקתי במה שזה לא יהיה, שהיה לה. היא נבדקה מספר פעמים לקורונה ויצאה שלילית. אחד מהדברים החיוביים הבודדים שאפשר להגיד על עידן הריחוק החברתי הוא מחלות החורף שהפכו להיות נדירות. כנראה שעם החיסונים, הופעת וריאנטים פחות אלימים והתרופפות האחריות האישית, המחלות האלו חוזרות. 

אחרי לילה ויום לא קלים, התחלתי לחשוד שמשהו לא הגיוני בהרגשה שלי, ועשיתי בדיקה ביתית לקורונה. שני פסים. וואו. אני יודע שבשני הגלים האחרונים בערך חצי מדינה כבר חלתה, אבל במשפחה שלנו הוירוס הזה נשאר בחוץ, עד עכשיו. אני חליתי וכמה ימים לאחר מכן גם אשתי. התסמינים היו בעיקר בשלושת הימים הראשונים, עם חום, כאבי שרירים וכאב ראש קלים, נזלת קלה, ובעיקר הזעה מרובה בלילה. אבל התסמין העיקרי היה דופק גבוה. אני מסתובב עם שעון ספורט לאורך כמעט כל היום, והוא מנטר מדדים שונים. הדופק שלי במנוחה היה גבוה בעשרים פעימות לדקה בימים האלו, ולמרות שבעיקר נחתי במיטה, השעון התרשם שאני מבצע פעילות גופנית ובתוך אותם שלושה ימים סיימתי, מבחינתו, את 150 דקות הפעילות השבועית שהוא מציב לי כיעד כל שבוע.

דופק במנוחה בחודש האחרון

חוץ מדופק, יש עוד כל מיני מדדים מעניינים אחרים שהשעון נותן לי, והיה מאוד מעניין לעקוב אחריהם בזמן הקורונה ובתקופת ההחלמה שאחרי סיום התסמינים. מדד אחד הוא "מתח" (סטרס), שלפי מה שקראתי עליו, מבוסס על שונות בקצב הלב. המדד הזה השתגע לחלוטין בזמן המחלה, וגם לאחר שנחלשו התסמינים, לקח לו שבוע נוסף לחזור לנורמה. 

השעון נותן לי כל יום ציון על השינה שלי. השינה שלי רחוקה מלהיות מושלמת, כי השינה שלי מאוד קלה, קשה לישון הרבה שעות כשקמים מוקדם לאימון, ובנוסף השעון לרוב חושב שהשינה שלי חסרת מנוחה. לכן, הציונים שלי הם בממוצע מתחת ל-70. בשיא המחלה, הציון צנח לאזור 10-20, בעיקר בגלל מדד המתח, שגרם לו להכריז על השינה כלא איכותית, למרות שאחרי שירד לי החום, דווקא הרגשתי רענן בבקרים.

איכות השינה בחודש האחרון

נתון נוסף שאני עוקב אחריו הוא מעין מד סוללה אנושי. במהלך היום ה"סוללה" מתרוקנת ובלילה היא מתמלאת מחדש, אבל כתלות באיכות השינה. ובכן, הסוללה שלי מתקשה להיטען. הייתי קם בבוקר והסוללה היתה על פחות מ-30%. יש ביומיים האחרונים שיפור קל במספרים, אבל הסוללה עדיין עובדת בחצי כח.

טעינה ופריקה של "הסוללה האנושית"

אחרי שבוע השבתה מפעילות בגלל הברך, זכיתי לשבוע נוסף של השבתה, הפעם מלאה לגמרי, בגלל הקורונה. ברגע שקיבלתי הודעת שחרור מבידוד, יצאתי לריצת ניסיון. הברך עדיין לא 100% אבל אני מרגיש את השיפור וכבר לא מודאג ממנה. הדופק שלי במנוחה עדיין לא חזר למה שהיה לפני הקורונה והרגשתי את זה בריצה. הימים האחרונים הם די מעודדים, אני רואה את המדדים שלי חוזרים לנורמה, וגם ההרגשה שלי משתפרת מאימון לאימון. אני בינתיים משתדל לא להעמיס על עצמי יותר מדי בכל אימון אז אני לא באמת יודע מה המצב שלי ביחס לתקופה שלפני הקורונה. אני די בטוח שעדיין לא חזרתי לעצמי, אבל כרגע המגמה מעודדת.

לפני שהצרות התחילו, תכננתי להשתתף בסוף החודש במרוץ הרצליה למרחק 10 ק"מ. לפני שנה קבעתי שם שיא אישי, ומכיון שהשנה המרוץ חוזר למסלול המקורי שלו שהוא מהיר יותר, עם פחות פניות וסיבובים, שקלתי בחיוב לאתגר את עצמי שוב. כרגע, נראה שהתוכניות האלו מבוטלות, אם כי אני עוקב אחרי ההתפחויות ואחליט ברגע האחרון. המטרה המרכזית שלי לטווח הבינוני היא לרוץ מרתון מהיר בעוד כחצי שנה, ולנסות לשפר שם את השיא האישי שלי. בשביל זה, אני צריך להתמקד בלחזור למצב שבו הייתי לפני חודש. הזמן שלוקח למחלימים לחזור למצב שהיו בו לפני המחלה משתנה מאדם לאדם. שמעתי על כאלו שחזרו לעצמם מהר מאוד אבל גם על אחרים שחודשים ארוכים לא תפקדו כמו שצריך. נקווה שאצלי זה הראשון מבין השניים.