יום חמישי, 29 בדצמבר 2022

מסביב לעולם ב-2023

שנת 2022 עומדת להסתיים, ובעוד אחרים מסכמים את השנה, אני כבר חושב על זו שאחריה.

רשימת היעדים עומדת להסתיים. הרשימה עוד לא יודעת את זה אבל טכנית, היא כבר הסתיימה. מתוך חמישים יעדים, יש ארבעה שעוד לא כתבתי עליהם. שניים מן העבר, שהסתיימו עוד לפני שהבלוג נולד. אני מניח שבמהלך חודש ינואר אכתוב על שניהם, לכל המאוחר הכתיבה תגרר לפברואר. מתוך שני היעדים האחרונים ממש, מספר ארבעים ותשע כבר הושלם. אל המדד שקבעתי להשלמה שלו הגעתי מזמן, אבל אני עדיין גורר את היעד עד שארגיש שהוא בשל מספיק כדי להציג אותו כאן. לדעתי הרגע הזה קרוב. יעד מספר חמישים הוא בעיקר טקסי. הלוגיסטיקה שכרוכה בביצוע שלו הושלמה לפני כמה שנים והוא ממתין לתורו בתור היעד האחרון בהחלט.

כתבתי לא מזמן ברשימה אחרת, שאחרי סיום רשימת היעדים, כשנתיים וחצי לפני הדדליין, אני אצטרך לחשוב לעצמי מה הלאה. מהרשימה עצמה לא רק שנהניתי, היו בה כמה יעדים שהיו life changing. מצד שני, הרשימה היתה התחייבות של אני מלפני כמה שנים, ולא תמיד התאימה לאני של היום. אני לא בטוח שרשימה שאכתוב היום לשתיים עשרה וחצי שנים קדימה (עד גיל שישים) זה משהו שאני צריך. אני כן אשמח שיהיה לי משהו כתוב, כי בלי רשימה רצונות ויעדים נוטים להתמסמס ולא לקרות אף פעם. בקיצור, אני עוד לא יודע מה אני רוצה מעצמי.

עוד דבר שכבר כתבתי עליו בעבר, הוא על הכוונה להוריד הילוך בכתיבה. יש רשימות ששמחתי לכתוב, אבל ההתחייבות לתעד כל דבר שקשור לרשימה גזל ממני הרבה זמן ואנרגיה, ואני חש הקלה לסיים את ההתחייבות הזו. בנוסף, אם נודה על האמת, לבלוג יש טראפיק מאוד מצומצם. מצד אחד, אני כותב בפלטפורמה ציבורית ומרגיש כאילו אני נחשף לכל העולם (ובפוטנציה, זה נכון) וזה לא תמיד מתאים לי. מצד שני, אני רואה את מספרי הכניסות וקצת מתבאס. חלק מזה נובע מסיבות שיווקיות, או ליתר דיוק אנטי-שיווקיות: גוגל עושים הכל כדי להרוג את הפלטפורמה הזו ואת היכולת לשלוח עליה עדכונים וגם אני לא משקיע בקידום עצמי.

רשימה חדשה עוד אין, אבל בין אם היא תהיה או לא, אני נמצא עמוק באחד מהיעדים הבולטים שבה, וזה להשלים ריצת מרתון בכל יבשת. אחרי אירופה (ברלין, פריז), אסיה (ישראל - טבריה ותל אביב), אנטארקטיקה ואוסטרליה, היבשת הבאה היא אפריקה.

עוד מעט, בחודש פברואר, קבוצת הריצה שלי יוצאת למחנה אימונים במרוקו. בדרך כלל מחנות האימונים האלו לא מסתדרים עם האילוצים האישיים והמקצועיים שלי אז אני מוותר עליהם, אבל הפעם נרשמתי. המחנה מתקיים בשמורת טבע הנמצאת כשעה נסיעה ממרקש, ובסוף הנסיעה מתקיים מרוץ שטח למרחקים שונים וגם מקצה אופניים. כמובן שניצלתי את ההזדמנות ונרשמתי למרחק המרתון המלא. המסלול עצמו רווי עליות ואין לי כוונה לקבוע שם שיאים אלא לרוץ אותו רגוע מאוד, באופן חווייתי וללכת בקטעים הקשים. מהסיבה הזו, למרות שאני מתאמן באופן סדיר ורצתי כמה ריצות ארוכות מאוד, לא בניתי לעצמי תוכנית אימון מסודרת. 

הברושור של המרוץ במרוקו

הנה קליפ שהופק לפני המרוץ של שנה שעברה:

לפני כחודש החלטתי לנסות את מזלי ולהירשם להגרלה של אחד ממרתוני המייג'ורס. אלו שישה מרתון נחשבים במיוחד וכוללים את ניו יורק, בוסטון, שיקגו, לונדון, ברלין וטוקיו. בגלל המיתוג שלהם, יש מתעניינים רבים ולא כל אחד יכול להירשם. יש מספר מקומות ששמורים לרצים מהירים, רצים שמגייסים כספים לצדקה, רצים ששילמו מחירים מופקעים לחבילות תיירות קומפלט ומקורבים שונים אבל כל השאר צריכים להשתתף בהגרלה (חוץ ממרתון בוסטון, שם אפילו האופציה של הגרלה לא קיימת). בחלק מהמרוצים, כמו לונדון, סיכויי הזכיה בהגרלה זעומים ועומדים על אחוזים בודדים, ובאחרים הם גבוהים יותר, אם כי אין סטטיסטיקות רשמיות שמפורסמות. למרתון הראשון שלי, בברלין, נרשמתי דרך הגרלה כזו, ולפני שנה ניסיתי שוב את מזלי ולא זכיתי (אם כי בסופו של דבר, הדברים התגלגלו כך שנסעתי לסידני, אוסטרליה, אז אולי זה לטובה).

לפני כחודשיים נרשמתי להגרלה של מרתון שיקגו. התוצאות הגיעו בתחילת דצמבר... זכיתי! המרתון מתקיים באוקטובר 2023, והוא יהיה הראשון שלי ביבשת אמריקה הצפונית. המרתון עוד רחוק ואני אתחיל לחשוב עליו רק אחרי החזרה ממרוקו, אבל יש פוטנציאל לריצה מהירה. אם כל התכניות יצאו לפועל כמתוכנן, תשאר אמריקה הדרומית כיבשת השביעית והאחרונה. אני מגלגל בראש רעיונות איפה לרוץ שם, אך בכל מקרה שום דבר לא מתוכנן לשנה הקרובה. 

כאמור, מרוקו היא היעד הבא. לא "יעד" מרשימה, אם כי יתכן שבעתיד היא תכלל, רטרואקטיבית ברשימה כזו, אבל עדיין יעד. אחרי סיום חמישים היעדים כבר אין לי כוונה לתעד כל דבר, אבל אני בטוח שיהיו חוויות ותומונות שארצה לפרסם כאן.

 


יום שני, 19 בדצמבר 2022

היום לפני שנה

לא בדיוק שנה, אבל היום לפני שנה ויומיים הייתי באנטארקטיקה והשתתפתי במרתון הקרח. בימים האחרונים האפליקציה של "גוגל תמונות" שולחת לי זכרונות, בהתחלה מפונטה ארנס שבצ'ילה, ובהמשך תמונות שצילמתי באנטארקטיקה. בשבוע שעבר גם נערכה מהדורה נוספת של המרתון באנטארקטיקה, וכמובן שעקבתי אחריה. גם בקבוצת הוואצאפ של (חלק מ)משתתפי המרתון משנה שעברה היתה התרגשות רבה ופרצי נוסטלגיה. אחד מחברי הקבוצה ניסח באופן יפה את האבחנה הבאה, כשהשווה בין משתתפי השנה הנוכחית לקבוצה שלנו:

They had what we had hoped to get when we signed up.  Easy to get there, great running conditions, home well before Christmas.  We, on the other hand, had Covid tests, travel passes, weather delays, and lots of uncertainty.  But it gave us all time to meet each other, hang out, and really get to know each other.  Dinners, excursions, training runs.  I wouldn’t trade that for the world.

לפני שנסעתי, כשהתיעצתי עם זיו, הישארלי שהיה שם לפני, הוא הדגיש את המפגש עם חברי הקבוצה כחלק מהותי מהחוויה, ובאותו זמן לא ירדתי לסוף דעתו. ברור שמתוך כשישים משתתפים, רבים אני לא זוכר או שההכרות איתם ממש שטחית, אבל גם איתם יש את הקשר של "היינו חלק מהמסע הזה".

במרוץ השנה ארעה הסטוריה קטנה, כשרץ מקצועי מאירלנד בשם שון טובין שבר את שיא המסלול וניצח את המרוץ בזמן של 2:53:33. לשם השוואה, זהו שיפור של כארבעים דקות לשיא הקודם ומהיר בשעה מהמנצח במרוץ של שנה שעברה. מכיוון שגם המייסד של המרוץ וחלק מהצוות הלוגיסטי שנלווה אליו הם מאירלנד, מדובר בגאווה גדולה עבורם.

את הסרטון הזה שמסכם את המרוץ של 2021 כבר שמתי בבלוג, אבל תמיד נחמד לראות אותו שוב:

לא בדיוק "היום לפני" אבל לפני קצת יותר משלוש שנים רצתי באולטרה מרתון דרך הערבה מרוץ של 100 ק"מ, במסגרת תחרות ה"אולטראמן". יחד עם המרוץ באנטארקטיקה אלו היו שני היעדים ה"גדולים" ברשימה שלי ולכן גם הם זכרונות משמעותיים. מאז האולטרה מרתון, אני מקבל "הצעות" מידידים לרוץ בכל מיני מרוצים קשוחים ששמעו עליהם ("שמעתי וישר חשבתי שזה מתאים לך"), אבל אני מוותר. האולטרה מרתון עצמו היה חוויה מאוד מספקת וחיובית, אבל את הדרך הארוכה אליו לא מושך אותי לעבור שוב. לפחות זו ההרגשה שלי נכון לרגע זה, בתחומים האלו אי אפשר לדעת מה צופן העתיד.

המרוץ עצמו, ה"אולטראמן", לא רווה נחת מאז שהשתתפתי בו. בשנה לאחר מכן הוא בוטל בשל הקורונה ומאז מארגניו לא מצליחים לקיים אותו שוב. מייסד המרוץ נעל את קבוצת הוואצאפ של המשתתפים והודיע שהוא מקווה בעתיד להיות פנוי לחדש אותו, אבל לא כרגע. חבל שארוע שהיה כל כך משמעותי עבורי לא זוכה להמשכיות. 

יום חמישי, 8 בדצמבר 2022

יעד מן העבר: פעם שלישית, נמכר!

היעד ה-15 שהשלמתי, לפני ארבע שנים וחצי, כתוב במקום 12 ברשימה. הוא נכנס לרשימה בלהט הרגע ואז נתקע שם, למרות שבאופן יחסי, לא לזמן רב. עדיין, הוא היה אחד מהיעדים האלו שחשבתי עליהם "כבר התחייבתי על היעד הזה ואני לא רוצה לשנות, אז איך אני נפתר ממנו בצורה הכי טובה". ההשראה ליעד הגיעה, כמו עוד כמה יעדים אחרים, מהרשימה של אשתי. עוד כשהרשימה שלה היתה בשלבי הכנה ראשוניים, היה בה יעד "להציע הצעה במכירה פומבית, לא באינטרנט". כשראיתי את היעד, חלפה בראשי המחשבה המתנשאת הבאה: כבר עשיתי את זה, מזמן. השתתפתי במכירות, הצעתי הצעות ופעם אחת אפילו זכיתי. להשתתף קטן עלי, היעד שלי הוא לא להשתתף, אלא לקנות חפץ במכירה פומבית בלפחות... $1000. המחשבה המתנשאת הזאת התגלתה כמאוד יקרה.

במהות, היעד שלי ושלה מאוד שונים. אשתי חיפשה את החוויה של האנרגיה במכירה פיזית, המוכר עם הפטיש שאוסף הצעות מהקהל וזורק מספרים שהולכים ועולים. אני לעומת זאת, חיפשתי לזרוק כסף על משהו. פרקטית, את שני היעדים אפשר לבצע ביחד: נלך ביחד למכירה ונקנה משהו, אבל בשביל זה צריך להסכים על המשהו שרוצים לקנות. כשכתבתי על היעד, חשבתי על בית המכירות הפומביות "תירוש" שמתמחה באומנות, בעיקר ישראלית, ותיארתי לעצמי שהפריט יהיה תמונה. תמונה אפשר לתלות על הקיר ואומנות היא אמצעי לאגירת ערך, אז הכסף לא נזרק לפח. אשתי כוונה לקניה יותר פרקטית וחשבה על מכירות של מוצרי חשמל ביתיים שהופקעו על ידי המכס או ההוצאה לפועל, ובכל מקרה קוותה רק להציע הצעה ולא לזכות בשום דבר. כך יצא שהתפצלנו כל אחד לדרכו עם היעד שלה ושלו.

במקרה של אשתי, הדברים הסתבכו. הצעתי לה להגיע למכירות בתירוש ולהציע הצעה נמוכה על משהו, מתוך תקווה שיעקפו אותה במחיר. מבחינתי, אם מדובר בתמונה הנכונה, לא נורא אם בטעות נזכה בה. מבחינתה, החשש לשלם על משהו שהיא לא רוצה הספיק כדי לסרב להצעה שלי. מכירות מכינוס נכסים התגלה כדרך ללא מוצא. מצאתי רק מכירות של רכבים או בתים ובכל מקרה, אלו מכירות שמפקידים הצעה ואין את כל הדינמיקה של בית מכירות פומביות שהיא חיפשה. אחר כך הגיעה הקורונה ולאחר קפאון מסויים בעולם המכירות הפומביות, רוב המכירות חזרו בפורמט מקוון ונשארו כאלו עד היום.

בקיץ האחרון, אשתי גילתה שבקרוז שהפלגנו בו מתקיימת מכירה פומבית של תמונות. מבחינת חוויה, זה היה בדיוק מה שהיא חיפשה, אבל זה היה מקום גרוע לקנות משהו. היו לנו כמה דקות לראות את התמונות לפני שהמכירה התחילה, לא היתה לנו גישה לאינטרנט כדי לבדוק אם האמנים המשתתפים בכל זאת שווים את הכסף שהם רוצים והתמונות היו קיטש מזעזע במחירים התחלתיים מנופחים, החל מאלפי דולרים לתמונה. קיוויתי שבאולם איתנו יהיו מספיק אמריקאים פזרנים שיהיו מוכנים לקנות כל דבר כדי שאפשר יהיה להשחיל הצעת מחיר שבוודאות לא תזכה, אבל אפילו להם היו גבולות ורוב התמונות לא זכו אפילו להצעה אחת. אשתי כבר לחשה לי שהחלק של להציע הצעה פחות חשוב והעיקר חווית ההשתתפות, אבל אז הוצע פריט במחיר התחלתי של $10 כששיטת המכירה היא "האחרון שנשאר עם היד למעלה", אז אשתי, יחד עם שני שליש מהנוכחים האחרים, פרשה כשהמחיר עלה ל-$20. הציור ההוא, אגב, נמכר ב-$80 וגם בחינם לא היינו לוקחים אותו.

הרבה מאוד זמן לפני הסיפור הזה, אני השלמתי את היעד שלי. הוא בעצם הצד השני של הסיפור מאחורי היעד שבו רציתי למכור משהו ב-ebay, ובסופו של דבר מכרתי רכיב מתוך אוסף חלקים ממכונת הצפנה מכנית, שגם אותם קניתי ב-ebay. באותו זמן התחלתי גם לעקוב אחרי מכירות של מכונות הצפנה עתיקות, במיוחד דרך בית מכירות גרמני בשם Breker, שמתמחה בין היתר ב"עתיקות משרדיות". למדתי שמדובר בשוק מאוד קטן עם מחזור של פריטים בודדים בשנה והמחירים כמובן בהתאם. חיפשתי היסטוריה של מכונות שנמכרו וככה למדתי להעריך את השווי של הסוגים השונים.

אנקדוטה חביבה: אחד מבתי המכירות הפומביות היותר יוקרתיים (נדמה לי שסות'ביס, אבל אני לא ממש זוכר) מכר שלוש מכונות הצפנה מסוג אניגמה. אלו המכונות ששימשו את הנאצים והן מהיקרות ביותר בעולם הזה, עם הערכות שווי שבין עשרות רבות למאות אלפי דולרים, תלוי בדגם. המכירה התקיימה במקביל גם ב-ebay, ואחת מהמכונות הוצעה במחיר התחלתי של $50. החלטתי, בשביל הכיף, להציע את מחיר המינימום. כאשר המכירה יצאה לדרך, עקבתי אחריה בזמן אמת. כמובן שהמחיר לא נשאר על $50 אלא טיפס הלאה, ואז נעצר על $4000. בשלב הזה אמרתי לעצמי, "מה אכפת לי, זה שווה הרבה יותר וממילא לא ימכר במחיר הזה, וגם אם כן, אז מדובר בדיל המדהים ביותר בעולם" ולחצתי על כפתור ה"ביד". בשבריר שניה שלפני הלחיצה, המחיר זינק בבת אחת ל-$60,000. הלב שלי החסיר פעימה, ואז קיבלתי הודעה שהביד שלי לא נקלט בגלל שהמחיר כבר עלה. הקונה המאושר, דרך אגב, שילם $65,000 לפני עמלות.

אני בעיקר התעניינתי במכונת ההצפנה הזולה ביותר בז'אנר, שנקראת Hagelin Crypto M-209B. זוהי מכונה מכנית לחלוטין (חלק מהמכונות האחרות הן שילוב של רכיבים מכניים ומעגלים חשמליים) ששימשה את הצבא האמריקאי במלחמת העולם השניה ובמלחמת קוריאה. מעל מאה אלף כאלו יוצרו, ולא כולן הוחזרו לאפסנאות בתום השימוש. אף שעברו 70-80 שנה מאז שיוצרו, יש מספיק מהן ששרדו עד היום כדי שהמחיר יהיה יחסית "זול" והבודדות שנמכרות בכל שנה זוכות לתג מחיר של $1000-$2000, במסגרת התקציב של היעד שלי.

באותו זמן הסתכלתי בעיקר על המכירות של Breker, שמתקיימות פעמיים בשנה, אם כי הייתי רשום לאתר שמרכז מכירות פומביות רבות ומקבל התראה על כל מכונת הצפנה. לא היתה לי כוונה לנסוע למשרדים של Breker בקלן, גרמניה, אלא להשתתף במכירה מרחוק. ממילא, היעד שלי לא חייב השתתפות פיזית במכירה, כפי שאשתי כוונה אליה. בעיקר התעניינתי בלוגיסטיקה הנדרשת של לשלוח מוצר כזה לישראל.

ואז, הדברים נהיו יותר פשוטים. ב-ebay מוכרים לעיתים מכונות הצפנה, אבל די מהר ראיתי שאלו תמיד אותן מכונות ואותם מוכרים שמבקשים מחיר מנופח ולגמרי לא סביר, במיוחד כשמדובר במכונות ה"פשוטות" יותר. פרט לכך, רוב המכירות אינן פומביות לא המוכר קיבע את המחיר הנדרש, שאינו מקבל אף פעם. לפתע, הופיעו שתי מכירות פומביות למכונות M-209B במחיר התחלתי נמוך יחסית, מתחת למחיר של מכירות עבר שמצאתי בבתי מכירות פומביות אמיתיים. אחרי המכונה הראשונה שנמכרה בעיקר עקבתי, כדי להתרשם מדינמיקת המחירים ובאיזה מחיר היא תמכר. אני לא לגמרי זוכר מדוע, אבל לדעתי העדפתי את המכונה השניה, אולי מכיוון שהיתה במצב טוב יותר. המכונה הראשונה נמכרה לבסוף במחיר שלדעתי היה טוב לקונה ולכן על המכונה השניה הצעתי מחיר שנראה לי הוגן אך מעט נמוך... וזכיתי. המוכר היה אמריקאי ולא היה ניתן לשלוח לישראל ישירות, אבל השתמשתי בשרות של כתובת אמריקאית כדי ליבא את המכונה. כדי לשחרר אותה מהמכס הייתי צריך לספק הסברים מה בדיוק אני מייבא, וכמובן לשלם תוספת לא קטנה, אבל כל התהליך היה אונליין. יום אחד, חזרתי הביתה וחיכה ארגז עם יצירת המופת.

כיסוי צבאי למכונה

בתוך הכיסוי, קופסת מתכת כבדה

בתוך הארגז היה הכיסוי הצבאי של המכונה, שלפי הריח שלו לא כובס 75 שנה, ובתוכו, המכונה. אז עכשיו יש לי מוזיאון קטן בבית של הסטוריית ההצפנה מאמצע המאה העשרים. המכונה עושה לפעמים סיבובי הופעות בקורס שאני מלמד, אבל רוב הזמן מתחבאת בתוך התיק שלה. מוזמנים לבקר, להביט ואפילו להפעיל, מדובר במלאכת מחשבת מכאנית. הדיו יבש מזמן אז הצופן לא ממש מודפס על הסרט שמחובר למכונה, אבל כל החלקים עובדים. לפני שבעים או שמונים שנה, סמל קשר בצבא האמריקאי סחב את קופסת המתכת הזו בשטח, שידר וקיבל אותיות לכאורה אקראיות שהחביאו בתוכן ידיעות מודיעיניות. היום, הפלא הזה יושב מאחורי, בחדר שבו אני מקליד את המילים האלו.

וזה מה שיש בתוך הקופסה

מתחת למכסה המנוע נהיה מעניין יותר

סרטון שצילמתי של המכונה בפעולה. בגלגל משמאל בוחרים את האות שרוצים להצפין (או לפענח) ולאחר סיבוב הידית, הצופן (או הפענוח שלו) מודפסים על הסרט הצהוב


סרטון נוסף של המכונה בפעולה, הפעם עם "מכסה המנוע" כשהוא פתוח. ששת הגלגלים במרכז מאפשרים לקבוע את ההתנהגות של המכונה ויחד עם הגליל שמסתובב מאחוריהם הם קובעים איזו אות תודפס לבסוף על הסרט.