מסביב לאטלס בשש שעות

בחודש שעבר חזרתי מטיול מאורגן במרוקו, במסגרתו רצתי במרוץ Trail Takerkoust. המרוץ עצמו הוא המרתון התחרותי השביעי שלי, ומכיוון שעד עכשיו לא רצתי באפריקה, אז עכשיו אני מציין חמש יבשות בהן רצתי מרתון, כשנשארו רק שתי האמריקות. נסעתי בסגרת טיול/מחנה אימונים של קבוצת הריצה שלי, כשהמארחים של הקבוצה היו מארגני המרוץ.

הטיול נמשך כחמישה ימים נטו, אם לא סופרים את הלילה שבו נחתנו במרקש. ביום הראשון המלא שלנו במדינה טייילנו בעיר העתיקה, ה"מדינה", אליה גם חזרנו ביום האחרון, בעיקר לסיבוב מזכרות בשוק. את שלושת הימים האחרונים העברנו במלון מחוץ לעיר, ממנו יצאנו לפעילויות מדרום למרקש.

חנות תבלינים בכניסה לשוק

ארמון הבאהיה

סיור ברחובות ה"מלאח", לשעבר הרובע היהודי

בית הכנסת צלאת אל עזמה

בימים מחוץ לעיר ליווה אותנו סמיר, אחיינו של אחד ממארכני המרוץ. ביום השני הוא לקח אותנו לטרק בהרים, סמוך לעיירה אמיזמיז. אף שהלכנו רק קילומטרים בודדים, הטיפוס היה קשוח ונמשך כמעט שלוש שעות, בסיומן נסענו לארוחה בבקתת מטיילים השייכת למארחים שלנו. 

מנופי הטרק

ברקע הטרק, פסגות מושלגות בהרי האטלס

היום הבא היה יום לפני המרוץ, ולכן לא כלל הליכה רבה, אבל עדיין היה מאוד אתגרי. נסענו למדבר אגפי (Agafay) לטיול על אופני הרים חשמליות. מכיוון שהאופניים ממונעות, הנסיעה בהן כמעט דרשה מאמץ. עם זאת, המסלול היה אתגרי למדי והעובדה שכולם סיימו אותו שלמים לא היתה מובנת מאליה. באחת מהעצירות, סמיר הסביר לנו על שבטי הברברים ששוכנים בהרי האטלס, אליהם גם הוא משתייך.

בתחילת/סוף המסלול

אחד מהקטעים היותר רגועים

היום הרביעי היה היום עבורו נסענו, יום המרוץ. ההסעה לקחה אותנו לנקודת הזינוק, סמוך לאגם ללה טקרקוסט. רוב המשתתפים, גם מהקבוצה שלנו וגם בכלל, הסתפקו במקצים הקצרים יותר של 9 ק"מ ו-19 ק"מ, ורק קבוצה קטנה יחסית זינקה ראשונה למרחקים הארוכים של 29 ק"מ ו-42 ק"מ. זינקנו יחסית מאוחר, בשעה 9:30 בבוקר. עוד היה קריר אבל בהמשך הטמפרטורות עלו לסביבות 25 מעלות, בשטח פתוח עם קטעים רבים ללא צל.

אני רוצה להיזהר מסופרלטיביים כמו "זה המרוץ הכי קשה שאי פעם רצתי" כי קשה להשוות בין קושי אחד לאחר. במבחן התוצאה, לקח לי מעל שש שעות להשלים אותו ומשלב מוקדם יחסית עברתי לשילוב של הליכה וריצה איטית. בהשוואה למרותים אחרים, זה היה המרוץ הכי איטי שלי, בפער גדול. סיימתי אותו מותש וכנראה גם מיובש. לפחות עבורי, זה בהחלט היה אחד הקשים, ויכול להיות שהוא באמת היה הכי קשה. בהשוואה למרתון באנטארקטיקה, אין ספק שבמרוקו התקשיתי יותר.

מנופי המרוץ, יחסית בתחילת המסלול

מסלול המרוץ עזב את האגם די מהר והתפתל בשטחים פתוחים, עולה ויורד על גבעות ומדי פעם נכנס לאחד הכפרים. ברובו, היו שבילים מסומנים, אך פה ושם המרוץ עבר לדרך טרשים כשפה ושם סימון גרפיטי כתום על אבן מסמן שלא הלכתי לאיבוד. גם השבילים היו בחלקם נחלים יבשים זרועי אבנים. 

עידוד מהתושבים המקומיים

עד הקילומטר ה-17 הרגשתי חזק. לא רצתי מהר, ושילבתי הליכה בקטעי עליה, אבל זה היה במסגרת התכנון שלי במרוץ. הקילומטר הבא התחיל בתוך כפר במגמת עליה ארוכה מאוד. גרף הגבהים של המרוץ היה ידוע לי וממילא תכננתי ללכת את רוב העליה הזו, אבל אחרי כקילומטר, כשהכפר כבר מאחורי, הצעידה בעליה הפכה להיות טכנית מאוד ואז הרגשתי את שרירי התאומים בשתי הרגליים מתכווצים. מכאן, גם ההליכה התחילה להיות קשה, ובכל פעם שהייתי צריך לעבור מכשול כלשהו כמו לטפס או לרדת מסלע, הכאבים שיתקו אותי. פה ושם, כשהדרך התישרה, ניסיתי לעבור לריצה קלה אבל הייתי צריך לעצור כך הזמן לתרגילי מתיחות.

בתוך העליה הגדולה. מבט לאחור לכפר

לפי מה שידעתי על גרף הגבהים, המסלול היה אמור להתישר אחרי 21 ק"מ, אבל בפועל זה לא הרגיש ככה. עליות, ירידות, כולן טכניות מאוד כולל קטעים שגם בהליכה זהירה היו קשים, בלי קשר לכאבי השרירים. באחת מהירידות הטכניות עדר כבשים חסם את הדרך והייתי צריך לחכות שיתפנה משם. במקום אחר, אחד מהילדים הכפריים שעברתי בדרך הצטרף אלי בריצה כדי להראות לי את הדרך. הגענו לירידה תלולה והילד פשוט רץ בקלילות, בעוד אני יורד בזהירות, צעד אחרי צעד, כדי לא להתרסק. גם ראשוני המסיימים, שרצו את המסלול בכמחצית מהזמן שלי הוכיחו שבריצת הרים אפשר לעשות את מה שלי נראה בלתי אפשרי ולרוץ בקטעים שעל פניו לא ניתן לרוץ בהם.

גם ריצה בירידה יכולה להיות טכנית מאוד

אחרי 25 ק"מ סיימתי לטפס על גבעה נוספת והגעתי לתחנת תזונה. משם, המשך המסלול היה בירידה, אבל עד מהרה המסלול שוב הפך לטכני מאוד, ובמקום ריצה קלה (על שרירים כואבים), המסלול המשיך להתקיל אותי בדרכים שאינן דרכים. המצב השתפר זמנית כשנכנסתי לכפר נוסף אחרי 30 ק"מ וזכיתי סוף סוף לרוץ על כביש סלול, אבל בהמשך חזר השטח, אם כי ברובו יכולתי לרוץ ולהתחיל להגביר מעט את הקצב, בכפוף לזה שהייתי מרוקן לחלוטין מאנרגיה.

עוד כפר ועוד כפר, אבל איפה השביל?

הקילומטרים האחרונים חזרו להיות קשים. לא היו עליות משמעותיות, אבל הדרך היתה זרועה באבנים וכל צעד לא זהיר גרם לכאבים בשרירים המתוחים. אחרי 40 ק"מ התחלתי לטפס בהליכה איטית על גבעה גבוהה, כשסמיר הגיע אלי עם טרקטורון ואמר לי שאני בכלל לא בדרך הנכונה. ירדתי מהגבעה ובריצה משולבת הליכה עקבתי אחריו לנחל יבש. סמיר אמר שהסיום מעבר לפינה, אבל הפינה בוששה להגיע. 

בסופו של דבר, מקום הכינוס ובו קו הסיום סוף סוף הופיע. המטרים האחרונים היו בעליה אז גייסתי כוחות אחרונים כדי להגיע לסיום בריצה ולא בהליכה. חברי הקבוצה שהמתינו שם זינקו עלי בקריאות "כל הכבוד! אבל אני רק רציתי למצוא מושב מרופד לשכב עליו. רק אחרי מנוחה ארוכה הצלחתי לגייס כוחות ולעמוד. 

הגעתי למרוץ אחרי שהתאמנתי בריצות ארוכות, אבל בלי אימוני עליות וריצות שטח. גם הנפח השבועי הכללי שרצתי לפני המרוץ היה פחות מאשר במרתונים קודמים. אני לא יודע אם יותר אימונים היו מונעים מהשרירים שלי להתכווץ. אני יודע שאני לא מגיב טוב לריצות ארוכות במזג אויר חם. המסלול היה מיוחד מאוד ולא היה דומה לשום דבר שרצתי בעבר ולכן אני שמח שרצתי בו, אבל לא הייתי רוצה לעמוד באתגר כזה שוב. גם לפני המרוץ הזה היו מרוצי שטח ארוכים שלקחו אותי לקצה וכרגע אני חש רוויה מהקצה הזה וקצת חושש להגיע אליו שוב. 

המרוץ הגדול הבא הוא מרתון שיקגו באוקטובר. לפני חודש חשבתי לתכנן אותו כמרתון מהיר, אבל כרגע הכיוון הוא לרוץ אותו כחוויה בלבד. בשבעה חודשים הרבה יכול להשתנות, אבל נכון להיום המוטיבציה שלי לאתגר את עצמי היא יותר בתרגילי משקולות וקרוספיט ופחות בריצות בנפח שבועי גבוה.