עולמות מתנגשים

השבוע שחלף כלל מספר התפתחויות שונות. הריצה הארוכה בסוף השבוע הגיעה לראשונה בתוכנית האימונים הנוכחית לחצי מרתון, וסך הנפח השבועי עלה בקילומטר בודד ל-61.

את סוף השבוע העברתי בברלין, לביקור משפחתי בליל הסדר. מסיבה זו גם שתיים מהריצות היו בברלין. זו לא פעם ראשונה שאני רץ בברלין. לפני ארבע שנים השתתפתי במרתון ולפני שלוש שנים הייתי בחופשה משפחתית ארוכה בעיר, ויצא לי לחפש מסלולים שונים בתוך העיר. אחת מהמסקנות שלי מהחוויה היא שזה לא כל כך פשוט. במרתון כמובן המארגנים סוגרים את הכבישים עבור הרצים, אבל ביום רגיל צריך לתכנן מסלול בזהירות. אין שבילי ריצה ארוכים וריצה לאורך הרחוב דינה לכלול חציית כבישים רבים. כל עוד מדובר בכבישים קטנים הריצה עדיין זורמת, אבל יש צמתים ענקיים שכופים עצירות ממושכות ברמזורים.

בנסיעה הקודמת הריצות שלי התחילו מתוך מרכז העיר וכללו תהליך למידה ארוך על הרחובות שכדאי לרוץ בהם אם רוצים ריצה ללא הפרעות תנועה. לא רק שעברו מאז שלוש שנים ואני כבר לא זוכר את המסלולים שלי, הפעם השתכנו בשכונה אחרת, שכונת פרידריכסהיין. השכונה הזו צמודה למרכז העיר אבל מוקפת בכבישים ראשיים שכל חצייה שלהם היא סיפור מייגע. בשכונה יש פארק מאוד גדול ועתיר שבילים ותהיתי אם להתמקד בו בריצות שלי.

ביום שישי תוכננה לי ריצה קצרה יחסית של 40 דקות בקצב רגוע. הקפתי את הפארק והשלמתי את המרחק בחלק מהשבילים שבו.למחרת הייתי צריך לרוץ חצי מרתון, והמרחק הזה הרגיש לי קצת גדול על הפארק. תמיד יש אפשרות לרוץ במעגלים שוב ושוב, אבל רציתי מסלול מגוון. לקחתי לעצמי כאתגר לנסות שמה שיותר שבילים בתוך הפארק ולהמנע ככל האפשר (אך לא באופן מוחלט) מחזרות על אותם קטעים. התוצאה לפניכם:

השבוע מציין גם נקודת מעבר, מריצות ארוכות "רגילות" בסוף השבוע לריצות back to back בשבוע הבא, כלומר לשתיים או שלוש ריצות בפרק זמן של כיממה. הסיבה לריצות האלו לא קשורה ישירות מרוץ ה-100 שלי, אלא לאירוע ריצה של קבוצת הריצה שלי. בשנים האחרונות המאממנים מארגנים "ריצת שליחים" שהיא אירוע בין יומיים בהן רצים מספר קטעים לאורך מסלול שטח ארוך. לא באמת מדובר ב"שליחים" כי אין כאן קבוצות כמו במרוצים מסחריים. יש אוטובוס שעובר לאורך המסלול, מעלה ומוריד רצים מהקבוצה לאורך מספר נקודות במסלול, וכאן אחד רץ לפי יכולתו. האירוע הזה מתרחש באמצע החודש הבא (מאי), ההתרגשות גדולה וריצות ה-B2B הן חלק מהאימון לאירוע.

עוד דבר שקרה השבוע הוא שיצרו איתי קשר מהאולטראמן והודיעו לי על כנס משתתפים שנועד גם להיכרות וגם להדרכה והסברים. באופן משמח, הכנס מתקיים סמוך לביתי, אך באופן קצת פחות משמח, התאריך שנבחר נופל על מרוץ השליחים של הקבוצה, כך שלא אגיע אליו. אם צריך עוד דברים שיתנגשו זה בזה, באותו תאריך גם נקבעו לי שתי פגישות (חשובות עבורי) מטעם העבודה שלי, וכמובן שלא אגיע.

מצב שתיים

השבוע עמד בסימן של הפחתת עומסים, לקראת עליה מחודשת בשבוע הבא. עדיין היו חמישה אימונים בשבוע האחרון, אבל נפחי הריצה היו קצרים יותר. הריצה הארוכה בשבת לא היתה כל כך ארוכה, רק 12 ק"מ. שאר האימונים היו כולם באזור החד ספרתי, בניגוד לשבועות קודמים שהכילו לפחות אימון אחד מעט ארוך יותר גם באמצע השבוע.

סיומו של שבוע רגוע יחסית ונטול אירועים מהווה הזדמנות לחזור לארוע אחר מתחילת החודש, מילוי יעד מספר 40 ברשימה שלי, שהוא היעד התשעה עשר שאני משלים. לפני שאכתוב מהו היעד, מעט רקע לבחירה שלו:

בשנים האחרונות, העיסוק בריצה, גם אם באופן חובבני, הוא מרכיב משמעותי בחיי. המעבר מחוסר תנועה לעיסוק שוטף בספורט הביא לירידה במשקל ולכן לשיפור בריאותי שמתבטא גם בהפחתה בכאבי גב וגם במדדים רפואיים כמו רמת כולסטרול. השיפור בכושר הגופני מאפשר לי לעשות דברים שלא היו אפשריים בעבר כמו להגיע ברגל למקומות אליהם הייתי בעבר נוסע במכונית. הירידה במשקל מתבטאת גם בחיטוב שמשפיע על דימוי גוף. אני לא איש של ים ובריכה אבל במקרים המאוד נדירים שאני נמצא בהם, הנכונות שלי להוריד חולצה בציבור עלתה מאוד. 

היות שהריצה הפכה להיות לתחביב כל כך דומיננטי, כמעט דרך חיים, אין פלא שברשימת היעדים יש מספר יעדים שקשורים לריצה. עם זאת, יוצא לי להרהר מדי פעם על כך שאני לא עושה פעילות ספורטיבית שאיננה ריצה, ומחזק שרירים אחרים בגוף. באימוני הקבוצה השבועיים שלי אנחנו עובדים מעט על שרירי ליבה, אבל מדובר על כמה דקות בשבוע ואני ממש לא מסוגל לגרום לעצמי להתאמן יותר באופן עצמאי ובלי מסגרת.

מהסיבה הזו השתחלו לרשימת ה-50 שלי מספר יעדים שקשורים לספורט אך לא לריצה. המחשבה מאחורי היעדים האלו היא להתנסות בפעילות אחרת, מתוך תקווה שבחלק מהמקרים היעד יוביל לשינוי בהרגלים. גם אם לא, לפחות ההתנסות תהיה חוויה. אף אחד מהיעדים לא מציב שינוי ארוך טווח בדרך החיים, אלא יעדים מדידים בעלי רמות אתגר שונות.

באופן זה באו לעולם יעדים 39 ו-40 ברשימה. שניהם יעדים מדידים פשוטים העוסקים בתרגילי כח. יעד 39 היה מן הסתם הראשון מבין השניים שחשבתי עליו. מבחינתי הוא היה חשוב יותר, מאתגר יותר, ולכן גם הראשון מבין השניים שהושלם, לפני שנתיים. זהותו של יעד 39 תשאר בינתיים סודית. יש עוד 31 יעדים אחרים ברשימה ויותר משש שנים להשלים אותם. במהלך תקופה זו לא יחסר זמן לכבר אותו בפוסט נפרד. יעד מספר 40 נכתב "על הדרך" כדי להגדיל את הרשימה המתהווה, ונשמר בתור ייעד לא קשה מדי להשגה עד שהחלטתי לאחרונה להשלים אותו.

יעד מספר 40 הוא להשלים 50 שכיבות סמיכה. לא משהו מרגש במיוחד, ולמעשה משהו שהייתי מסוגל לעשות לפני הרבה שנים בתור נער, בתקופות בהן הייתי מתאמן. הבחירה במספר 50 הייתה שרירותית, מספר עגול בתחום הסביר. האסטרטגיה שלי היתה פשוט לנסות, פעם ביום, לבצע כמה שיותר שכיבות סמיכה. ברור לי שזו לא הדרך הטובה ביותר לחזק את השרירים הרלוונטים, אבל זו הדרך הפשוטה ביותר לדעת בכל יום נתון כמה אני מסוגל לעשות.

ביום הראשון עשיתי 21 שכיבות סמיכה. הייתי מרוצה מהתוצאה משתי סיבות: זה מספיק רחוק מ-50 כדי שהדרך להגיע ל-50 תהיה בעלת משמעות. מצד שני זה לא ממש רחוק. מי שרק מתחיל לבצע תרגילי כח נהנה משיפור מאוד מהיר באימונים הראשונים, עד שגרף השיפור מתישר, וכל שיפור נוסף מגיע לאחר זמן רב. 

כצפוי, השיפור היה מהיר ואחרי שלושה ימים כבר הייתי ב-38, וגם קצת כאבה לי הכתף אז לקחתי יום מנוחה. בהמשך חציתי את רף ה-40 אבל השיפור כבר היה איטי, כשבחלק מהימים אני רק מצליח לשמור על התוצאה מהיום הקודם. כעבור תשעה ימים נוספים, ב-1 באפריל, אחרי יומיים על 48, הגיע יום טוב במיוחד והעמדתי את הרף על 52. ניצחון.

ההצלחה הביאה איתה גם תחושה של ריקנות. מה עכשיו? הרגשתי שהיעד נכבש מהר מדי. עכשיו אני אפסיק ואתנוון בחזרה? החלטתי שבינתיים אני ממשיך כרגיל לתרגל פעם ביום. בניגוד למגמה עד עכשיו, לא בכל יום אני מצליח לשחזר את התוצאה של היום הקודם, ויש ימים גרועים. עם זאת, יש גם ימים טובים והשיא שופר מספר פעמים ועומד כרגע על 58. אני יודע שהפעילות הזאת כשלעצמה היא לא שינוי הרגלים וזה עניין של זמן עד שאשבר ואפסיק. מצד שני, יש עוד יעדים ספורטיביים ברשימה וחלקם הוגדרו באופן שיש להם פוטנציאל להפוךלפעילות קבועה.

אחד באפריל

ביום שני בשבוע שחלף חל האחד באפריל, ושני אירועים משמעותיים התרחשו בו:

1. השלמתי אחד מהיעדים מהרשימה שלי

2. מרוץ סובב עמק חזר לחיים

הפוסט הזה מוקדש לתחיה של סובב עמק. לרשימת היעדים אתיחס בפוסט עתידי, כנראה בשבוע הבא, אם לא יהיו אירועים מיוחדים.

תקציר הפרקים הקודמים: סובב עמק הוא מרוץ שהשתתפת שלוש פעמים בעבר, כולל במקצה 66 ק"מ לפני חצי שנה, ותכננתי לרוץ בו 100 ק"מ, עד שבוטל. הביטול הביא לחיפוש אחר מרוץ חלופי, ולאחר חניית ביניים במרוץ תנ"ך תש"ח, גיליתי את אולטרה דרך הערבה ונרשמתי אליו.

האחד באפריל, יום שמוקדש למתיחות ושטויות, עבר ברוגע ללא ארועים מיוחדים. באמצע הלילה התעוררתי והתקשיתי להירדם חזרה, אז התחלתי לסרוק את הפידים ברשתות החברתיות מתוך שעמום, ונתקלתי בהודעה על פתיחת ההרשמה של סובב עמק. ההודעה לוותה בתגובות סקפטיות שתוהות אם מדובר במתיחה אכזרית, אך ככל שנברתי עוד ועוד ברשת, נראה היה שמדובר בהודעה אמיתית.

היום הבא עבר במחשבות מבלבלות. מצד אחד כבר בחרתי מרוץ ונרשמתי אליו. מצד שני המרוץ שהתכוונתי להירשם אליו מראש חזר. לא הייתי נרשם למרוץ הערבה אם הסובב לא היה מבוטל (באופן זמני), אז האם אני צריך להישאר בו? המרוצים שונים באופי שלהם, במיקום, בלוגיסטיקה הנדרשת, בתאריכים, בשעות ובכמות המשתתפים. מה אני מעדיף? תחושת הבטן היתה להישאר עם מרוץ הערבה, אבל בראש הסתובבה המחשבה שמדובר בעצם בהחלטה של נוחות, כי יותר קל להחליט לא לעשות כלום ולהשאר עם ההחלטה הקיימת מאשר לשנות אותה.

פרדוקס מונטי הול מבוסס על שעשועון טלויזיה בו פרס יקר נמצא מאחורי אחת משלוש דלתות. המתמודד בוחר דלת אחת, ולפני שהיא נחשפת מנחה השעשועון פותח דלת שניה ומראה שאין מאחוריה דבר, ואז מציע למתמודד לבחור בין הבחירה המקורית שלו לבין הדלת השלישית. האינטואיציה היא שאין טעם לשנות את הבחירה כי אין הבדל בין שתי הדלתות שנותרו סגורות, אך קיים חישוב הסתברותי לפיו משתלם לעבור לדלת השלישית. הסיכוי שהפרס נמצא מאחורי הדלת השלישית כפול מזה שהוא מאחורי הדלת הראשונה.

אני גם אמור לבחור בין שלוש דלתות, כלומר שלושה מרוצי 100 ק"מ בישראל בסתיו הקרוב, אבל כאן נגמר הדמיון למונטי הול. כאן אין מנחה שיודע מיהו המרוץ שהכי מתאים לי, והסאגה סביב הסובב אינה דומה לפתיחה של דלת. מה שכן דומה הוא הנטיה של המתמודדים ליפול בתרגיל הזה ולהישאר עם הבחירה המקורית שלהם. אפילו אם החישוב הסטטיסטי לא היה נכון ואין הבדל בין שתי הדלתות הסגורות, אין מניעה לעבור לדלת השלישית כי היא שקולה לדלת הראשונה. עם זאת, רוב האנשים יעדיפו לדבוק בהחלטה המקורית שלהם, אפילו שהיא מבוססת על ניחוש בלבד.

מה שגורם לאנשים לדבוק בהחלטה המקורית שלהם הוא עיקרון מינימום החרטה. בקבלת החלטות בתנאי אי ודאות, אנשים רבים מושפעים מהחרטה שיחושו אם בחרו לא נכון, וינסו להתמקד בבחירות שימנעו את החרטה הזו, או לפחות יקטינו אותה. החרטה כאן היא כמובן לבחור בדלת הלא נכונה ולהפסיד פרס, ולכאורה אין הבדל בין הדלתות. כל אחת מהן יכולה להיות הדלת הלא נכונה. אבל למעשה יש הבדל פסכולוגי בין החלטה פסיבית של לא לעשות דבר ולהישאר עם הבחירה המקורית, לבין החלטה אקטיבית של שינוי בחירה. מסיבה זו רובינו בוחרים לחיות את המחר כפי שחיינו את היום. למשל, אנחנו מחליטים כל יום להישאר בעבודה שעבדנו בה עד היום ולא להחליף אותה, אבל זה לא מרגיש כמו קבלת החלטה, ולכן אין חרטה על העבודה שלא עברנו אליה כמו חרטה שיכולה להיות על עזיבת עבודה שמתגלה כטעות.

אחרי כל המחשבות האלו ונסיונות השכנוע של עצמי שצריך לשקול מחדש את הסובב, החלטתי להישאר עם דרך הערבה. אני לא יודע כמה פעמים יצא לי לרוץ אולטרה מרתון, וזו ההזדמנות שלי לעשות מרוץ שונה ממה שאני מכיר. את הסובב אפשר לרוץ גם בעתיד (אם לא יבוטל שוב), הוא קרוב לבית ויש בו גם מקצים קצרים יותר שלא דורשים התכוננות מיוחדת.

בחמישי האחרון התקיים אימון קבוצה ופגשתי את רוני, המאמן. גם הוא התבדח על הסובב שנעלם וחזר, ואז הוסיף שנראה לו שבחרנו במרוץ הנכון. שמחתי לקבל חיזוק להחלטה שלי, ונראה שהיא אכן סופית.

שלושת השבועות האחרונים היו בסימן עליה קלה בנפחים. השבוע האחרון כלל חמישה אימונים עם ריצת נפח של 20 ק"מ ונפח מצטבר של כמעט 60 ק"מ. זה יותר מה-30-40 השבועי שהייתי רץ לפני שהתחילו האימונים האישיים, אבל ברור שזו רק תחילת הדרך.