אחד באפריל

ביום שני בשבוע שחלף חל האחד באפריל, ושני אירועים משמעותיים התרחשו בו:

1. השלמתי אחד מהיעדים מהרשימה שלי

2. מרוץ סובב עמק חזר לחיים

הפוסט הזה מוקדש לתחיה של סובב עמק. לרשימת היעדים אתיחס בפוסט עתידי, כנראה בשבוע הבא, אם לא יהיו אירועים מיוחדים.

תקציר הפרקים הקודמים: סובב עמק הוא מרוץ שהשתתפת שלוש פעמים בעבר, כולל במקצה 66 ק"מ לפני חצי שנה, ותכננתי לרוץ בו 100 ק"מ, עד שבוטל. הביטול הביא לחיפוש אחר מרוץ חלופי, ולאחר חניית ביניים במרוץ תנ"ך תש"ח, גיליתי את אולטרה דרך הערבה ונרשמתי אליו.

האחד באפריל, יום שמוקדש למתיחות ושטויות, עבר ברוגע ללא ארועים מיוחדים. באמצע הלילה התעוררתי והתקשיתי להירדם חזרה, אז התחלתי לסרוק את הפידים ברשתות החברתיות מתוך שעמום, ונתקלתי בהודעה על פתיחת ההרשמה של סובב עמק. ההודעה לוותה בתגובות סקפטיות שתוהות אם מדובר במתיחה אכזרית, אך ככל שנברתי עוד ועוד ברשת, נראה היה שמדובר בהודעה אמיתית.

היום הבא עבר במחשבות מבלבלות. מצד אחד כבר בחרתי מרוץ ונרשמתי אליו. מצד שני המרוץ שהתכוונתי להירשם אליו מראש חזר. לא הייתי נרשם למרוץ הערבה אם הסובב לא היה מבוטל (באופן זמני), אז האם אני צריך להישאר בו? המרוצים שונים באופי שלהם, במיקום, בלוגיסטיקה הנדרשת, בתאריכים, בשעות ובכמות המשתתפים. מה אני מעדיף? תחושת הבטן היתה להישאר עם מרוץ הערבה, אבל בראש הסתובבה המחשבה שמדובר בעצם בהחלטה של נוחות, כי יותר קל להחליט לא לעשות כלום ולהשאר עם ההחלטה הקיימת מאשר לשנות אותה.

פרדוקס מונטי הול מבוסס על שעשועון טלויזיה בו פרס יקר נמצא מאחורי אחת משלוש דלתות. המתמודד בוחר דלת אחת, ולפני שהיא נחשפת מנחה השעשועון פותח דלת שניה ומראה שאין מאחוריה דבר, ואז מציע למתמודד לבחור בין הבחירה המקורית שלו לבין הדלת השלישית. האינטואיציה היא שאין טעם לשנות את הבחירה כי אין הבדל בין שתי הדלתות שנותרו סגורות, אך קיים חישוב הסתברותי לפיו משתלם לעבור לדלת השלישית. הסיכוי שהפרס נמצא מאחורי הדלת השלישית כפול מזה שהוא מאחורי הדלת הראשונה.

אני גם אמור לבחור בין שלוש דלתות, כלומר שלושה מרוצי 100 ק"מ בישראל בסתיו הקרוב, אבל כאן נגמר הדמיון למונטי הול. כאן אין מנחה שיודע מיהו המרוץ שהכי מתאים לי, והסאגה סביב הסובב אינה דומה לפתיחה של דלת. מה שכן דומה הוא הנטיה של המתמודדים ליפול בתרגיל הזה ולהישאר עם הבחירה המקורית שלהם. אפילו אם החישוב הסטטיסטי לא היה נכון ואין הבדל בין שתי הדלתות הסגורות, אין מניעה לעבור לדלת השלישית כי היא שקולה לדלת הראשונה. עם זאת, רוב האנשים יעדיפו לדבוק בהחלטה המקורית שלהם, אפילו שהיא מבוססת על ניחוש בלבד.

מה שגורם לאנשים לדבוק בהחלטה המקורית שלהם הוא עיקרון מינימום החרטה. בקבלת החלטות בתנאי אי ודאות, אנשים רבים מושפעים מהחרטה שיחושו אם בחרו לא נכון, וינסו להתמקד בבחירות שימנעו את החרטה הזו, או לפחות יקטינו אותה. החרטה כאן היא כמובן לבחור בדלת הלא נכונה ולהפסיד פרס, ולכאורה אין הבדל בין הדלתות. כל אחת מהן יכולה להיות הדלת הלא נכונה. אבל למעשה יש הבדל פסכולוגי בין החלטה פסיבית של לא לעשות דבר ולהישאר עם הבחירה המקורית, לבין החלטה אקטיבית של שינוי בחירה. מסיבה זו רובינו בוחרים לחיות את המחר כפי שחיינו את היום. למשל, אנחנו מחליטים כל יום להישאר בעבודה שעבדנו בה עד היום ולא להחליף אותה, אבל זה לא מרגיש כמו קבלת החלטה, ולכן אין חרטה על העבודה שלא עברנו אליה כמו חרטה שיכולה להיות על עזיבת עבודה שמתגלה כטעות.

אחרי כל המחשבות האלו ונסיונות השכנוע של עצמי שצריך לשקול מחדש את הסובב, החלטתי להישאר עם דרך הערבה. אני לא יודע כמה פעמים יצא לי לרוץ אולטרה מרתון, וזו ההזדמנות שלי לעשות מרוץ שונה ממה שאני מכיר. את הסובב אפשר לרוץ גם בעתיד (אם לא יבוטל שוב), הוא קרוב לבית ויש בו גם מקצים קצרים יותר שלא דורשים התכוננות מיוחדת.

בחמישי האחרון התקיים אימון קבוצה ופגשתי את רוני, המאמן. גם הוא התבדח על הסובב שנעלם וחזר, ואז הוסיף שנראה לו שבחרנו במרוץ הנכון. שמחתי לקבל חיזוק להחלטה שלי, ונראה שהיא אכן סופית.

שלושת השבועות האחרונים היו בסימן עליה קלה בנפחים. השבוע האחרון כלל חמישה אימונים עם ריצת נפח של 20 ק"מ ונפח מצטבר של כמעט 60 ק"מ. זה יותר מה-30-40 השבועי שהייתי רץ לפני שהתחילו האימונים האישיים, אבל ברור שזו רק תחילת הדרך.