בסוף השבוע האחרון, השלמתי, פחות או יותר, את הריצה בשביל השרון. תוכנית הריצה שלי היתה 34 ק"מ, אבל הפעם נכלל שינוי מהותי. לרוב, ההנחיה שאני מקבל לריצות הארוכות היא לרוץ אותן בקצב "נוח". אני עושה עם ההנחיה הזו מה שבא לי, ורץ אותן בקצב "בסדר אבל לא הכי נוח". הפעם קיבלתי מרוני, המאמן, מגילה שלמה על יתרונות הריצה האיטית: ראשית, 100 ק"מ רצים לאט, אז צריך לתרגל את הקצבים האלו כבר עכשיו, ושנית, ריצה איטית לוקחת יותר זמן, וכך בריצה לאותו מרחק אפשר לקבל יותר "זמן רגליים".
קצת מספרים וקצבים כדי להסביר במה מדובר. כשאני רץ בעיר, על מדרכות ואספלט, קצב הריצה שלי הוא בקידומת חמש, כלומר חמש דקות ומשהו לכל קילומטר. ה"משהו" הזה תלוי באורך הריצה ובתנאים חיצוניים, אבל בממוצע יוצא בין 5:15 ל-5:45. כשאני יוצא לשטח הקצב יורד, תלוי בתנאים. יש מסלולים שאפילו ללכת קשה בהם, כך שלכל קצב, איטי ככל שיהיה, אפשר להתאים מסלול, אבל בריצות שטח קלות, על שבילים לבנים ובלי עליות מאתגרות הקצב נע סביב 5:30-6:15, תלוי בנסיבות.
ההנחיה שאני קיבלתי היא להתחיל להתרגל לקצב שבע. זה קצב שאני ממש לא רגיל אליו, אבל בהחלט קיבלתי דחיפה להתחיל להאט. הבעיה היא שאת שביל השרון אני רץ עם קבוצה. חברי הקבוצה מבינים ומפרגנים, אבל גם להם הקצב הזה הוא לא טבעי.
חברי לריצה תכננו להשלים את הריצה בשביל השרון מהמקום שבו עצרנו, בישוב תנובות, ועד שפך נחל אלכסנדר, בין בית ינאי למכמורת. זהו מסלול של 20 ק"מ, ממש לא מה שאני תכננתי. החלטתי להתחיל מוקדם יותר, לרוץ מנקודת הסיום ולהסתובב כשאפגוש את החברה. באופן הזה המכונית תחכה לי בנקודת הסיום ואת הקילומטרים העודפים אעשה לפני שמתחיל להתחמם.
רכבת יוצאת מתל אביב, רכבת יוצאת יוצאת מחיפה, מתי יפגשו? 34 ק"מ הלוך חזור הם 17 לכל כיוון, אז אני צריך לרוץ 17 ק"מ ואז להיפגש עם רצים שמגיעים מהצד השני. מתי לצאת מהבית? יש כאן עוד הרבה משתנים לא ידועים, כמו מה בדיוק אורך המסלול ומתי בדיוק הרצים מהצד השני יתחילו אותו. באיזה קצב אני רץ ובאיזה קצב הם? מה יקרה אם ארד מהמסלול? מה שלא רציתי שיקרה הוא שאקדים יותר מדי, ואחרי 17 ק"מ אמצא את עצמי לבד. פחות נורא מבחינתי אם נפגש מוקדם מדי ואצטרך להשלים את החסר בסוף המסלול.
רוב קטע הריצה, ובכלל זה, כל ה-17 ק"מ שלי, הם לאורך נחל אלכנסדר. למעט קטע קצר מאוד, הריצה היא סמוכה לגדה, כשהאתגר העיקרי הוא לזהות מתי השביל חוצה לגדה השניה. כשאני מגדיל מאוד את המפה של הריצה, אני רואה שני קטעים שבהם הריצה הלוך אינה זהה לריצה חזור. במקום אחד חציתי את הנחל במקומות שונים, ובמקום השני רצתי על שבילים מקבילים, באותה גדה.
ובכן,... קמתי בשלוש לפנות בוקר. בהתארגנות בבית, התחלתי להיזכר בכל דברים שלא תכננתי כראוי לפני הריצה, כמו שאני צריך פנס. לקחתי את פנס הראש שלי וחיברתי אותו למטען, כי הוא הראה שהסוללה חלשה. נקווה שיספיק. יצאתי לנסיעה של כ-25 דקות והתחלתי את הריצה בסביבות ארבע ורבע.
הפנס תפקד יפה. ניסיתי לשמור על קצב איטי, מה שלא היה קשה בריצה בלילה. נכון שהפנס מאיר, אבל הראות לא מאוד טובה, ובאופן טבעי רצים באופן זהיר יותר. הקצב יצא 6:30, פשרה לא רעה בין הרצוי למצוי. עם הזמן והזריחה, הקצב התגבר. כעבור 15 ק"מ הופיעו החברים מהצד השני, כשאני כבר מתחת לקצב שש. הקצב הקל שלהם, לכיוון השני, היה בסביבות 5:50.
הריצה היתה לאורך שביל השרון, אבל זו קצת רמאות. הגדות של נחל אלכסנדר כבר שייכות לשבילים אחרים, ושביל השרון מתעלק עליהם. בסימון השבילים הוא נראה כמו נקודה כתומה שמצטרפת לסימון שבילים אחר. שביל ישראל, שביל אדום, שביל שחור. חלק מהמסלול עובר בתוך הגן הלאומי של נחל אלכנסנדר, אבל גם שאר הריצה לאורך הנחל מאוד יפה, ואין ספק שזהו הקטע היפה ביותר של השביל. לא פלא ששבילים אחרים תפסו אותו לפניו. הדבר היחיד שהפריע בריצה היו כמויות אדירות של ברחשים, לאורך מספר קילומטרים. למעופפים האלו יש משאלת מוות לטבוע בתוך זיעה של רצים, והאמיצים שבהם מזנקים לתוך הפה כמו טייסי קמיקאזה.
 |
| ירידה קלה מהשביל לצורך תמונה |
אחרי 30 ק"מ הגענו חזרה לנקודת ההתחלה. כדי להשלים עוד 4 ק"מ ניסינו לרוץ על החוף עצמו. לכיוון צפון החוף נחסם על ידי מבואות ים, ולכיוון דרום לא יכולנו לרוץ כי לא מצאנו מקום סביר לחצייה של השפך של הנחל. קצת ריצה הלוך-חזור לאורך אחד מהכבישים וסיימנו בטבילה בים.
סיכום: יחד עם כמה קילומטרים איטיים בסוף, יצא 34 ק"מ בקצב 6:10. לא ממש האטה בקצבים, אבל עוד יש חמישה חודשים להשתפר. הריצות הבאות כנראה לא יהיו בקבוצה ולכן תהיה לי יותר בקרה על הקצב. המרחקים ממשיכים לעלות לאיטם. עדכונים יבואו...
