חיפה חיפה, עיר עם תחתית

דרך פרויד בחיפה, ... מחברת את הכניסה הדרומית של חיפה לכרמל, מתפתלת פה ושם ועולה בחדות לפסגה. כילד, גרתי בחיפה שנתיים, ועל בסיס קבוע היינו נוסעים בדרך פרויד לבקר את המשפחה בתל אביב. בהמשך, עברנו לתל אביב, אך נותרה לנו משפחה בחיפה, אז מדי פעם היינו עושים את הדרך ההפוכה, נוסעים למעלה לבקר אותם וחוזרים בירידה. אותו חלק של המשפחה כבר עזב את חיפה, אבל עד לפני מספר שנים, כמבוגר, הנסיעות האלו המשיכו. להבדיל מהנסיעות כילד שיושב במושב האחורי במכונית, כמבוגר שיושב מאחורי ההגה, אפשר להרגיש את המנוע מתאמץ ולא מצליח להגביר בעליה, ואת הירידה בה האוטו מגביר עוד ועוד וצריך להאט כל הזמן כדי לא לאבד שליטה.

הבלוג הזה, לפחות כרגע, עוסק בעיקר בריצה. אז לעלות את דרך פרויד במכונית כבר מיצינו. מה לגבי לרוץ אותו? הרעיון מתגלגל אצלי כבר תקופה ארוכה של כמה שנים, אבל לא היה באמת תמריץ לממש אותו, והנסיבות אף פעם לא התאימו. עד עכשיו.

תוכנית הריצה אל ה-100 מתקדמת. בשבוע האחרון, סך הקילומטראז' השבועי חצה את ה-70. הריצה הארוכה של סוף השבוע, 36 ק"מ, היא כמו המסכמת שעשיתי לפני כל אחד מהמרתונים שרצתי. כלומר, הגעתי למרחק הגדול ביותר שאני רץ בריצת אימון בודדת. רצה הגורל ונסענו לחופשה משפחתית... בחיפה. המלון, דן פנורמה, ממוקם על פסגת הכרמל. 

ריצה על השיפועים של הכרמל זה ממש לא משהו שמתאים לריצה שאמורה להיות רגועה. רציתי לעשות את מרבית הקילומטרים לאורך החוף, בטיילת השטוחה. אבל צריך להגיע לשם איכשהו. נכון, יכולתי לנסוע למטה, לחנות, לרוץ לאורך החוף ולחזור במכונית, אבל הי... פה זה הבלוג ליעדים מטופשים. היה לי גם תרוץ קלוש שלא רצתי לבזבז זמן על הנסיעה הלוך חוזר, וגם לא לנסוע בלילה בירידות של חיפה. זה לא באמת משנה אם התרוצים האלו מחזיקים מים או לא, בשביל להחזיק מים יש לי מנשא על הגב.

תכננתי מסלול כללי ויצאתי מהמלון בארבע בבוקר. רצתי רגוע, ממש. קצב שש וחצי, למרות הירידות, מסביב לגנים הבהאיים והתחברתי לחוף ליד בית חולים רמב"ם. מכאן, ריצה לאורך הטיילת, בקצב טיפה יותר מהיר אבל עדיין נוח מאוד, עד שהיא נגמרה. עדיין לא צברתי מספיק מרחק אז ניסיתי להמשיך לרוץ דרומה. בין הים לכביש החוף יש כמובן חוף, אבל גם שטח חולי מכוסה צמחיה עם מספר שבילים לאורכו. בהתחלה הריצה היתה סבירה, אך בהמשך השבילים נעשו לא נוחים. ניסיתי לרוץ גם לאורך חוף הים עצמו והריצה בחול היתה טכנית ולכן ממש לא מה שרציתי. הצלחתי להאריך את המסלול בשלושה קילומטרים מעבר לסוף החניה שבקצה הטיילת, אבל נאלצתי להסתובב.

העליה המפורסמת מתחילה בעיגול השחור ומסתיימת בהסתעפות עם "דרך פיק"א

השלמתי את הקילומטרים החסרים בריצה צפונה לאורך הטיילת ובחזרה לאורך כבישים מקבילים, ולאחר 29 ק"מ עברתי ליד קניון קסטרא, ממנו העליה מתחילה. לא יפתיע אף אחד אם אכתוב שהיה קשה. השעה כבר היתה שבע ורבע והתחיל להיות חם. לח כבר היה מקודם. הגוף היה עייף והצליח להפיק גרירת רגליים בצעדים קטנים בקצב שמונה דקות לקילומטר. אפילו שאני מכיר את העליה הזו טוב, אני לא באמת זוכר כמה פיתולים יש בה. אחרי כל פיתול בכביש, אני רואה שיש עוד אחד אחריו, וזה לא נגמר.

שלושה קילומטרים אל תוך העליה, כשהשעון הראה בדיוק 32 ק"מ, הרגליים נעצרו מעצמן ועברו להליכה. בשלב הזה כבר היו בתים משני צידי הכביש, שזה סימן שבאמת לא נשאר הרבה, אבל הגוף החליט לעצור כבר עכשיו. המעבר להליכה היה קצת מאכזב, אבל הוא כבר קרה. ממילא התכוונתי לקחת ג'ל אנרגיה בשלב הזה, אז החלטתי לאכול חטיף חלבון שהבאתי איתי, במקום. הלעיסה והבליעה של הדבר הזה דרשו ריכוז, וכל הזמן הזה הלכתי. כשנגמר החטיף, כבר הלכתי קרוב ל-600 מטרים. עברתי לריצה לריצה ועם סיום הקילומטר הבא, ה-33, בזמן של מעל עשר דקות, הגעתי למרכז חורב שמסמל את סוף העליה.

העליה לא באמת מסתיימת כאן. הדרך למלון בנקודת הסיום דרשה עליות נוספות, אבל פחות חדות ועם ירידות ביניהן. למלון שלי הגעתי מעט לפני קו המטרה של 36 ק"מ, והשלמתי עוד כמה עשרות מטרים לאורכו. זהו. זה נגמר. הייתי סחוט ורעב וכל שרירי הרגליים כאבו. אפילו עכשיו, בזמן כתיבת השורות האלו, שלושה ימים אחרי, אני מרגיש את השרירים. ארבע שעות ודקה על 36 ק"מ. לשם השוואה, לפני שלוש שנים רצתי את המרחק הזה בשעתיים וחמישים ואחת דקות. כמובן שעל מסלול אחר לחלוטין.

אני ועליות לוקחים הפסקה קלה ביחסינו. הריצה הארוכה הבאה, 38 ק"מ, מתוכננת באזור פארק הירקון והטיילת בתל אביב. אותו קצב קל, רק הפעם בלי עליות.