בשביל השרון

את שתי ריצות הנפח הארוכות האחרונות של תוכנית האימונים שלי עשיתי עם קבוצת רצים קטנה קטנה אך איכותית בקטעים מתוך שביל מסומן שנקרא שביל השרון. שביל השרון הוא שביל מסומן חדש יחסית, שסומן לפני כשלוש שנים. אורכו כ-60 ק"מ והוא נמשך מנוה ירק בדרום (מושב ליד הוד השרון) עד שפך נחל אלכסנדר בקצה הצפוני. לפי חלק מהמפות יש לו הרחבה כלפי דרום שמגיעה עד קיבוץ נחשונים.

הקבוצה שרצה איתי תכננה לרוץ 20 ק"מ. התוכנית שלי קבעה 30 ק"מ לפני שבועיים ו-32 ק"מ בשבוע שעבר. את הריצה הראשונה התחלנו מנווה ירק, ולאחר כ-14 ק"מ, באזור בית ברל, ירדנו מהשביל וחתכנו לכיוון כפר סבא. כאן הקבוצה התפצלה, כשאני המשכתי עד לנקודת המוצא.

מסלול נוה ירד ועד בית ברל, משם חזרה דרך כפר סבא ואלישמע

ההתרשמות שלנו מהקטע הזה של השביל לא היה חיובית במיוחד. הריצה עצמה לא היתה קשה, כמעט נטולת עליות, אבל התחושה היתה שמישהו ניסה בכל כוחו לשרטט כאן שביל והדביק דרכים חקלאיות באופן שרירותי זו לזו. אחד מהקטעים כלל ריצה בתעלה ליד כביש ואז חציה שרירותית שלו, ובחלקים שונים ניחוחות ביוב סיפקו לנו נושא לשיחה.

אחרי החוויה של ריצה בצפון בחודש שעבר, ברור שהנופים היו פחות מרשימים. לכך נוספת העובדה שעונת הפריחה חלפה, וצמחיה צהובה ויבשה תמיד פחות מרשימה. בעיה נוספת, שאפיינה גם את הקטע הבא, הוא שסימון השביל לוקה בחסר. השביל מסומן על ידי פס כתום, שבמקומות רבים דהה ונטמע בסביבה כך שקל לפספס אותו. במקומות אחרים הסימון חסר ונאלצנו להיעזר בניווט טלפוני כדי לאתר את השביל. חציית הכביש שבין בית ברל לכפר ורבורג היתה ה"קש" שגרם לנו לרדת מגב הגמל, ומהשביל.

בשבוע לאחר מכן החלטנו להמשיך צפונה בשביל, והפעם החברה התארגנו טוב יותר. דימה, שבריצה הקודמת נווט בעזרת הטלפון שלו, הוריד הפעם את המפה לשעון. ההבדל באיכות הניווט היה משמעותי. זה זמן מה שאני שוקל לשדרג את שעון הריצה שלי, וזו היתה הדגמה נוספת שדוחפת אותי להחלטה חיובית. בנוסף, כדי להתקדם כמה שיותר על השביל, החברה השאירו בלילה הקודם מכונית בתנובות, ישווב ממזרחית לכפר יונה.

היות ששוב, תוכנית הריצה שלי היתה ארוכה יותר משל כל היתר, הפעם התחלתי את הריצה כשעה ורבע קודם, בסביבות ארבע ורבע לפנות בוקר. כשמונה קילומטרים העברתי בשלוש הקפות של מסלול מעגלי בפארק ליד הבית שלי, וארבעה קילומטרים נוספים נדרשו לסגור לנקודת ההתחלה של שאר הצוות, בכפר ורבורג.

מסלול הריצה מהבית, דרך שדה ורבורג ועד תנובות

חוץ מסימון השביל שעדיין טעון שיפור, הקטע הזה הרבה הרבה יותר מהנה והנופים היו בהחלט יפים יותר. טכנית, היו בו יותר עליות מבקטע הקודם, אך לא עליות מהותיות. בקטע זה, השביל מגוון יותר, ונכנס לישובים שונים כדי לעבור ליד ציון דרך כלשהו ביישוב, לרוב מבנה הסטורי כלשהו. עבור מי שבא לטייל, בין אם בהליכה ובין אם ב"ריצת טיול", השילוב הזה בין טבע לעיר יכול להיות נחמד. היות שאנחנו באנו רק לרוץ, הגיחות לכבישי אספלט רק כדי לעבור ליד מגדל מים ישן תרמו פחות לחוויה הכללית. מצד שני, המעברים ביער קדימה ובחורשה נוספת, אף שהיו מאוד קצרים, היו גם מהנים ושברו את המונוטוניות של ריצה בשטח פתוח.

תמונה קבוצתית. משמאל לימין: ויטלי, איילת, דימה ואני

בשביל השרון. צילום: ויטלי

ההחלטה להשלים את הקילומטרים הנוספים שלי, ביחס לשאר חברי הקבוצה, מהצד המוקדם של הריצה, היתה האופציה היחידה, כדי שהסעה הביתה תהיה על הפרק. מצד שני, לרוץ עם אנשים יחסית רעננים, כשלי יש 12 ק"מ יותר, התגלתה כמשימה די מאתגרת. ריצת שטח היא מטבעה קשה יותר, ואצלי החום ומהמשקל הנוסף על הגב הופכים את הקושי למשמעותי יותר, כך שאת הקילומטרים האחרונים סיימתי כשאני נגרר מאחורי כולם, וכשהגענו לנקודת הסיום שלנו, כל מה שרציתי היה להישכב על המדרכה.

עוד תמונה קבוצתית, בערך קילומטר לסיום. על העץ במרכז אפשר לראות את סימון השביל.

לסיכום, אני לא יכול להגיד שמדובר שבשביל מהמם, אבל בהתחשב בהחלט היה נחמד לרוץ בשטחים שלא הכרתי, במרחק קצר מהבית. נותר עוד קטע ריצה אחד בצפון השביל, שמסתיים בים. העתיד יגלה אם הוא ישתלב בתוכנית הריצה שלי.