פחות משלושה שבועות לזינוק, היום לפני שנה ויום רצתי לראשונה 66 ק"מ בסובב עמק. רוני כתב לי את תוכנית האימונים גם למרוץ ההוא, ויומיים אחרי המרוץ שלחתי לו מייל סיכום. מקריאה חוזרת של המייל, אין ספק שלפני שנה רצתי אחרת, הרבה יותר תחרותי ומהיר, הרגלי תזונה אחרים ועוד הבדלים. אני חושב שבמאפייני הריצה שלי היום הייתי עושה תוצאה טובה יותר, אבל בריצה של לפני שנה לא הייתי יכול לסיים 100 ק"מ. הנה המייל לפניכם:
"It is not the mountain we conquer but ourselves." -- Edmund Hillary
אחרי שהכל נגמר, מישהו שאל אותי במגרש החניה אם נהניתי. אמרתי שכן, כדי להוריד אותו ממני, אבל בעצם לא ידעתי מה לענות לו. בבית חיפשתי את הציטוט של אדמונד הילרי שמופיע למעלה כי זכרתי שאמר משהו על הסיבה לטפס על פסגת האוורסט "כי הוא שם". את הציטוט ההוא לא מצאתי, אבל כן מצאתי אחד על ההנאה שבטיפוס, אבל שמתיחסת לסיפוק בהשגת מטרה קשה.
יש מאכלים ומשקאות שאומרים עליהם "זה טעם נרכש" כדי להתחמק מלהודות שהם לא טעימים אבל עדיין אנשים בוחרים לאכול ולשתות אותם, רק השפה לא מספיק עשירה כדי להביע את הרעיון שיצדיק את הבחירה שלהם. כנראה שזה בסדר לרצות לגרות את החושים בטעמים מגוונים ולא רק ב"טעימים". איך עוד אפשר להסביר את התולעת בבקבוק של המסקל?
בהקבלה, הריצה הארוכה היא גם הסיפוק של הגשמת המטרה, אבל גם הרצון להעמיד את הגוף בקשיים שאינו רגיל להם. הסיפוק עצמו מגיע רק בסוף הריצה, ואת השעות הקשות בזמן הריצה אי אפשר לתאר במילה פשוטה כמו "מהנה", כי לא מדובר במזוכיזם. אבל, העובדה שאין לי מילה מתאימה לתאר את זה אינה אומרת שזה לא קיים ושאין סיבה לשאוף להרגיש את מה שמרגישים תוך כדי הדרך אל הסיפוק שבסיום.
הערב שלפני:
את התיקים ארזתי כבר ביום שלישי, וביום רביעי כבר הכנתי רשימת "דברים לעשות" לערב לפני ועוד אחת לשעה שלפני הזינוק.
ארוחת ערב מוקדמת של פסטה, הלכתי לישון לשעה וקצת, משכתי זמן, מכין לחמניות עם טחינה, נוסע לסובב.
לפני הזינוק:
לחמניה אחת מאחורי. מאוד התלבטתי אם להוסיף שכבה של ביגוד ארוך. מניסיון, אני תמיד מצטער על ההחלטה ללבוש ארוך: הבגדים לוכדים את הזיעה ורק מקררים אותי יותר. לקחתי לדרך לגיבוי. באוהל התכנסות הסתובבו בעיקר אנשים עטופים בשכבות בגדים, אבל החלטתי ללכת נגד הזרם כי 18 מעלות בלי רוחות זה אידיאלי לקצר. 20 דקות לפני הזינוק שמתי באוטו את המעיל, ולא הצטערתי.
סיבוב ראשון:
קובי אורן הזניק אותנו. בקילומטרים הראשונים שהם שטוחים שמרתי על קצב נוח בתוך נחיל הרצים, בסביבות 5:50 דקות לק"מ. בשלב הזה התחלתי לחשוב אם יש טעם להאט או לא. זה באמת היה קצב נוח (לא כמו הקצב הנוח באימונים, שהוא מעין בינוני מינוס), ואם אאט אז אהיה יותר זמן על הרגליים, ולאו דווקא אתעיף פחות.
באזור 2.5 ק"מ היה עוקב מים לא מאוייש. כבר בבית החלטתי שאין טעם לעצור בעוקבים האלו כי יש לי מנשא מים, אלא רק בתחנות המאוישות, שבכולן עצרתי. רוב המרוץ התבססתי על המים בתחנות, כשהמים למנשא הם בעיקר בשביל להחליק ג'לים ולקצת עזרה בין תחנות.
מעט אחרי המנהרה מתחת לכביש 66 חזרה לישוב, מתחיל הטיפוס. בריצות הכרות זכרתי שלמעט 2-3 עליות חדות, רוב הטיפוס לא מורגש. האסטרטגיה שהגעתי איתה היתה ללכת רק בקטעים האלו. הפעם זה לא היה כך, והכל הרגיש לי כמו עליה. היה קשה בזמן אמת להחליט מתי שווה ללכת ומתי לרוץ. כשראיתי רץ לפני עובר להליכה עשיתי כמוהו, אבל בהחלט רצתי לא מעט.
עוד משהו שהתחיל אחרי המנהרה מתחת לכביש 66 היה הפסקות שירותים, והרבה מהן. כמעט אחרי כל תחנת מים. ממש הרגיש כאילו כל מה שאני שותה לא נשאר בגוף.
בתחנות הראשונות האסטרטגיה היתה 2-3 כוסות מים, ומדי פעם כוס איזוטון. לקחתי ג'לים לסיבוב הראשון בלבד (בתיק שחיכה לי באמצע המסלול היו עוד, אבל לא הייתי זקוק להם כי לקחתי מהתחנות), קצת ביגלה או תפוצ'יפס וחתיכה של חטיף אנרגיה לדרך. בתחנה אחת ניסיתי בננה אבל היא קצת נתקעה לי אז ויתרתי עליה. גם המרק שהציעו לי הרגיש לא לעניין לסיבוב ראשון. באמצע הסיבוב הראשון ניסיתי לראשונה בקריירת המרוצים שלי את הקולה (תמיד חששתי משתיה מוגזת בזמן ריצה) היה נהדר והחלטתי שקולה מרבה הרי זה משובח.
לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאני מרגיש טוב והקצב יפה, ולהתחיל לחשוב על זמנים לסיבוב הראשון והשני. הערכתי שהסיבוב הראשון יסתיים בסביבות 3:30 (די קרוב למציאות) ותהיתי אם זה אומר 7 שעות להכל (בדיעבד, ברור שלא). תהיתי אם ההערכה שלי של 8 שעות להכל, שהתבססה על ניחוש מושכל בלבד, היתה לא בכיוון (דווקא היתה מאוד בכיוון).
אחרי 23 ק"מ הגעתי לקטע שמתפצל ממסלול ה-21, שלא יצא לי לרוץ בו. זה הקטע שהכי לא נהניתי בו. חלק גדול מהשביל זרוע באבנים, החלק שלא הוא בעליה חדה וארוכה מאוד (את רובה הלכתי) והירידה גם מאוד חדה ודורשת ריצה תוך כדי בלימה. שמחתי מאוד לסיים אותו בקילומטר ה-29.
קצת אחרי זה, ב-30 ק"מ, מיד אחרי הפניה לשביל שחוזר לישוב נפלתי ממש חזק. שפשפתי את שתי כפות הידיים שממש בערו במשך כמה דקות, וגם ספגתי מכה חזקה ליד המרפק. באחת מהידיים המכה היתה יבשה, אבל ביד השניה נחתכתי בכמה מקומות. קמתי והמשכתי לרוץ. הפצעים לא דיממו ותכננתי רק לבקש תחבושת באחת מהתחנות.
מתישהו בשלבים מתקדמים של הסיבוב הראשון התחלתי להרגיש אי נוחות בקרסוליים.זה היה הסימן הראשון של עייפות הגוף, מה שהבהיר שהסיבוב השני יהיה הרבה יותר איטי. הקילומטרים האחרונים בסיבוב הם יחסית נוחים, אבל בפרוש מה שעבור הגוף היה "קצב קל" היה יותר איטי מתחילת המרוץ.
סיבוב שני:
הגעתי לנקודת ההחלפה, ובזבזתי די הרבה זמן למצוא את התיק שלי. את הסיבוב הראשון עשיתי בחולצת המועדון שהבאת לי (זאת בצבע צהבהב), והתכנון היה להחליף לחולצה החדשה הכחולה. מזג האויר האויר היבש לא הצדיק החלפת חולצה, אבל החלטתי ששווה להקדיש את הזמן הנדרש כדי לדגמן את החולצה החדשה בסיום. לקחתי את הלחמניה השניה לדרך.
לדרך... הלא נכונה. התחנה נמצאת ליד נקודת הפיצול הראשונה ממסלול ה-21, ואחרי כמאה מטר הבנתי שאני רץ על המסלול שלהם. חזרתי חזרה לתחנה ומצאתי את הכיוון הנכון. העצירה בתחנה עשתה את שלה והסיבוב השני התחיל עם רגליים עייפות וקצב איטי בהרבה.
הצלחתי, לא בקלות, לאכול את הלחמניה בדרך. בכלל, מהשלב הזה נהיה לי קשה יותר לאכול, אפילו ג'לים. המשכתי לקחת ג'ל כל 40 דקות (רק בסוף דילגתי על הג'ל האחרון, קרוב לסיום).
בסרטון של הסובב מ-2016, מופיע רץ ל-200 ק"מ שאומר שאי אפשר לחשוב על המרוץ כעל עוד 199, עוד 198 וכו' אלא צריך לרוץ מתחנה לתחנה. זה מה שעשיתי החל מסוף הסיבוב הראשון: 7 תחנות לסיבוב, עוד X קילומטרים לתחנה הקרובה. עם זאת, במרוץ ל-66, שבו החלק הקשה מגיע קצת אחרי האמצע, האסטרטגיה הזו פחות קריטית.
5 ק"מ לסיבוב השני, בתחנה הראשונה לקחתי מגבון לנקות את ידיים מהאבק והדם. ישב שם רץ של 166 ששתה מרק ולא יכולתי לחשוב על זה שאם הייתי מתישב בעצמי לא בטוח שהייתי קם אחרי זה.
בהמשך הסיבוב המשכתי באסטרטגיה של לספור תחנות, ובעיקר חשבתי על לרוץ שוב את 6 הק"מ שלא אהבתי בסיבוב הראשון. עברתי יותר פעמים להליכה, במיוחד כשקצב הריצה עצמו היה די קרוב להליכה מהירה (ברוב העליות הפחות מתונות).
42 ק"מ, עברתי מרתון שלם.
בתחנה בק"מ ה-44 בדיוק עברו 5 שעות. לקחתי כדור מלח בתחנה והחלטתי לשנות אסטרטגיה. במקום כדור כל שעה, אז כל חצי שעה. המתנדב בתחנה הופתע מזה שאני לוקח כדור כל שעה, אבל לא סיפר לי אם זה הרבה או מעט (עד עכשיו אני לא יודע). בפועל, מהשלב הזה לקחתי כדור אחד בכל תחנה בלי קשר לזמנים, ובנוסף, אם עברה חצי שעה בלי להגיע לתחנה אז לקחתי אחד משלי.
קצת אחר כך התחיל להיות מואר וכיביתי את הפנס.
50 ק"מ עברו. נשאר פחות מחצי סיבוב. חשבתי על זה שבריצת 100 ק"מ הייתי נמצא רק באמצע הריצה. זה שימח אותי שאני לא רץ 100 עכשיו, אבל קצת דיכא כי זה כן חלום להגיע למספר הזה, שנראה שהתרחק לא מעט.
52 ק"מ, רק עוד 14 ק"מ (נכון, ספרתי תחנות, אבל לספור ק"מ זה לא נורא כשיש רק 20 שנשארו והרבה יותר מזה מאחורי). זה המרחק הכי ארוך שרצתי עד עכשיו (ביום הראשון של הים לים 2017 ובנעמילדת 53).
אני ממשיך לתהות בכמה זמן יגמר המרוץ? 7:15? 7:30? 8:00? מאוד קשה לתכנן כי כל קילומטר הוא אתגר אחר, ואי אפשר פשוט לבחור קצב ולהתמיד בו. אני מנסה להיזכר בזמני הזינוקים האחרים ותוהה אם אפגוש אותם בדרך. קודם שמתי לעצמי מטרה לסיים לפני הרצים למרחקים הקצרים יותר.
53 ק"מ, 13 לסוף, השעה 6:15 בבוקר, טלפון מאמא. האמת שביקשתי שיחות טלפון לסביבות 7 בבוקר כדי לקבל עידודים, אבל זה היה מוקדם מדי והרגיש לא במקום. גם הטלפון הגיע בדיוק בסוף עליה ובתחילת ירידה, והפריע לי לחזור לריצה. זה הרגיש לא מתאים, וגם לא ממש מעודד.
פעם היתה תוכנית דוקו-ריאליטי בשם "המרתון", ובה לכל משתתף היה "סיפור". אחד מהמשתתפים, איתמר, היה בשנות ה-30 והוצג כמעין לא-יוצלח שמתקשה להתמיד בדברים (לימודים, קריירה וכו'). בתחילת הסדרה הוא מבקר את הסבתא הפולניה שלו כדי לספר לה על המרתון והיא אומרת לו "אני חושבת שזה רעיון לא טוב ואתה צריך לפרוש עכשיו. כי אם תשאר אז יהיה לך הרבה יותר לא נעים לפרוש מאוחר יותר". אמא שלי היא ממש לא הסבתא הזו אבל עדיין יש לה גנים פולניים, ואמרות כמו "אתה לא חייב לסיים אם קשה לך" זה לא מה שאני צריך לשמוע.
56 ק"מ, רץ מאוד מהיר, שאני מזהה את חולצת המועדון שלו מריצת ההכנה לפני חודש, עובר אותי בדרך לתחנה. בדיעבד, כנראה שזה המנצח במקצה ה-42, בסיבוב הראשון שלו. מגיע לתחנה שלפני העליה לנחל, הקטע שלא אהבתי בסיבוב הראשון וחששתי לחזור עליו. בתחנה מציעים לי טרמפ באותו למעלה (בצחוק). אני יוצא לדרך. האמת שלא כל כך נורא, ואני בעיקר עוקב אחרי מישהו שנמצא קצת לפני, הולך כשהוא הולך, רץ כשהוא רץ. בסוף העליה מגיע הקטע הראשון והיחיד שהוא בשמש ישירה, שהיה קצת לא נעים. מחליט שזמן סיום של 7:45 זה יפה מאוד, אבל באמת שקשה לתכנן קדימה בריצה כזו.
59 ק"מ, טלפון מנעמי. "איפה אתה? בדיוק פספסנו אותך". קצת מתבעס שלא אפגוש אף אחד מוכר.
60 ק"מ, טלפון מהאשה. על הקו הילדים מעודדים. הכוונה שלהם טובה אבל הצעקות שלהם בטלפון לא עוזרות ואני מרגיש שאני מעדיף להמשיך לבד. מכאן כמעט ואין עליות.
62 ק"מ, תחנה אחרונה לפני הסיום. מתחיל להרגיש יותר טוב. משוחח עם המתנדב ומראה לו את היד הפצועה ואת המקום שבו זה קרה ומיד אחזור אליו שוב. הוא קורא לזה "מזכרת מהריצה". הוא מציע לי מכל טוב של התחנה, אבל אני כבר רוצה להגיע לסיום. נזהר לא ליפול ושב באותו מקום, ומרגיש שאני יכול להגביר.
200 מטר לסיום, מלפני יש רץ 100 ק"מ מוקף בחבורת מעודדים, מאחורי רץ אחר שזוכה גם לעידוד מסיבי. אני מנסה להחליט מה עדיף, להיות מוסתר בתמונת הסיום על ידי חבורת מעודדים, או להיעקף ברגע האחרון על ידי מישהו. ברור שאני מגביר עוד וחוצה את הסיום יחד עם חבורת המעודדים, 3 שניות לפני הרץ שמאחורי.
---
אחרי,
מתישב בסככה המוצלת לטלפונים ולהעלות תמונות לוואצאפ. אין לי כח לחגוג עם אנשים שאני לא מכיר ומחליט ללכת הביתה. קם בקושי וצולע בדרך לאוטו. פוגש שם את מי שהציק לי בשאלות קיומיות מתחילת המייל הזה. טלפון מנעמי מציל אותי ממנו ואחרי כמה דקות היא מגיעה לעידוד.
בדרך הביתה, האדרנלין מחזיק אותי ער אבל מתחיל להתפוגג. מוזיקה רועשת ושיחה ממך מעירים אותי שוב.
בבית, הרגליים כואבות, כל קימה מהכורסה כואבת ואני הולך מוזר. עוד לא היה לי כח לשים את המדבקה על האוטו. חושב הרבה על זה שאני לא באמת יודע איך אני מרגיש עם כל מה שהיה. אדמונד הילרי מוביל אותי לתובנות שכתבתי בתחילת המייל, ולמצוא שקט פנימי.
---
קצת מספרים:
קשה לי להתנתק מחישובי מספרים וזמנים. מצד אחד, למרוצי שטח בכלל, ובמיוחד לאולטרה, יש חוקים משלהם, וקצב הריצה תלוי ביותר מדי גורמים חיצוניים. מצד שני, אם התוצאה בכלל לא משנה, אז למה אי אפשר פשוט ללכת את כל המרוץ? המאמר ששלחת לי על הרץ בספרטאטלון נתן לי תשובה, בקטע שבו הוא מגלה שהיעד המקורי שלו לרדת מ-30 שעות יושג בקלות, והוא מחליט שהוא צריך לעשות את התוצאה הכי טובה שהוא יכול.
איך אפשר לדעת אם עשיתי הכל? זמן הסיום עצמו לא אומר הרבה, אבל המיקום היחסי כן נותן מדד כלשהו. אז סיימתי 23 מתוך כ-115, כשעה לפני זמן החציון, אני בהחלט מרוצה.
האם הסיבוב הראשון היה מהיר מדי? האם הייתי צריך ללכת יותר? אין לי תשובה ברורה. הסיבוב הראשון היה 3:27 והשני 4:13, עם פוזיטיב ספליט של 45 דקות. בהשוואה לרצים אחרים, 5 רצים עקפו אותי בסיבוב השני ואני עקפתי 2 אחרים, שזה די זניח. לא הקדשתי המון זמן לבחינה של המספרים, אבל נראה לי שהזמן של הסיבוב השני לבדו היה שם אותי בערך בתחתית השלישי העליון של הרצים. לכמעט כל הרצים יש גם פוזיטיב ספליט, שהולך וגדל ככל שהם היו איטיים יותר, כש-45 דקות מתחיל להיות נורמלי ביחס לאמצע רשימת הרצים.
בסיכום, אם הסיבוב הראשון היה איטי יותר, הפוזיטיב ספליט היה נהיה קטן יותר, אבל לא בטוח שזמן הריצה של הסיבוב השני היה מתקצר. גם אם היה מתקצר, לא בטוח שהזמן הכולל היה משתפר, אולי ממש בקצת.
לינק להקלטה של הריצה: https://connect.garmin.
השעון היה בלי auto pause כך שכל העצירות מוקלטות ונספרות.
--
לאן עכשיו?
תודה ענקית. אין לי מילים גדולות לכתוב כאן, ואתה כבר מכיר אותי ויודע שאני לא מאלו שמתקשרים כל הזמן וחופרים בוואצאפ (זה בסדר גמור, זה פשוט לא הסגנון שלי), אבל גם מייל פעם בשבוע או שבועיים וסמול טוק לפני האימון השבועי עושים המון.
מרתון טבריה בעוד 9 שבועות. ההרשמה שהעברתי משנה שעברה בתוקף, אז נראה לי שאני משתתף. אני צריך כמה ימים כדי לסיים את חגיגות הניצחון, אבל כשאבק התהילה ישקע הייתי רוצה שנחליט למה כדאי לשאוף. אולי ביום שישי בריצה של קולומביה, נוכל לדבר על זה.
100 ק"מ.
המרוץ בסוף השבוע היה אמור להיות תחנה בדרך ל-100. סוף השבוע הזה הוכיח לי שני דברים. הראשון, 66 ק"מ הם לא "תחנה" וצריך לכבד אותם יותר. השני, 100 זה הרבה יותר מ-66 ולא רק "שני סיבובים במקום שלושה בסובב". אני עדיין רוצה אבל עדיין צריך קצת זמן לעכל את ה-66.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה