עכשיו כשחגיגות ריצת מאה הק"מ שוככות, שקלתי לכתוב משהו דרמתי כמו "בפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה אין לי יעד מוגדר לעסוק בו", אבל זה רחוק מלתאר את המציאות. נכון, ריצת המאה העסיקה אותי זמן רב, עוד הרבה לפני שאפילו התחלתי להתכונן אליה. למעשה כבר שלוש שנים אני מגלגל מחשבות על הריצה הזו. בעבר נשאלתי מה היעד הקיצוני והמסוכן ביותר ברשימה ובחרתי בריצת המאה. יתר על כן, עד היום בריצה תמיד דחפתי קדימה. לרוץ יותר מהר, או לרוץ יותר רחוק. עכשיו זה פשוט לרוץ, אז על פניו אני אמור להרגיש ריקנות, אבל החיים עמוסים ושוקקים.
מעבר לעובדה הברורה מאליה שהשגרה של החיים תופסת לא מעט מהזמן שלי, הריצה ממשיכה להיות חלק מאותה שגרה, ואפילו יש יעדים, גם אם אלו לא יעדים מהרשימה שלי. כלומר, יש יעדים ברשימה שאני מתכנן להגשים בקרוב, אבל רובם לא נוגעים לאימוני הריצה שלי. בתחום הריצה יש שתי התפתחויות: ראשית, אני שוב יכול להקדיש זמן לליגה למקומות עבודה, וצריך להשתתף במספר מרוצים עד סוף העונה. שנית, אני מתכוון להשתתף במרתון תל אביב, וממש מתרגש מזה.
יצא לי להזכיר בפוסטים קודמים כמה משותפי הריצה שלי, בעיקר בפוסטים שסיקרו ריצות שטח בשביל השרון. אחת מהן, איילת, עומדת להשתתף במרתון ראשון. קצת מוזר לקרוא לזה מרתון ראשון, כי היא כבר רצה מרחק של אולטרה בריצת היומולדת של המאמנת שלנו, אבל הפעם מדובר במרוץ רשמי, ומדובר בריצת כביש מהירה ולא בטיול ריצה. יחד עם חבר נוסף, אנחנו מתכוונים ללוות את איילת במרתון הבכורה שלה, וגם חלק מהאימונים הם משותפים. כל עוד התמקדתי בריצת האולטרה שלי לא לקחתי חלק באימונים האלו, אבל עכשיו אני מצטרף לריצות הארוכות של סוף השבוע, ולפעמים גם לאימון נוסף.
היעד של איילת למרתון הוא שלוש שעות וארבעים וחמש דקות, שזה אומר קצב של חמש ועשרים לקילומטר. זה יעד סביר שתואם את ההישגים שלה בריצות למרחקים קצרים יותר, אבל עדיין שאפתני. מה שקצת מטריד אותי שזה גם יעד סביר אבל שאפתני בשבילי. את שני המרתונים שלי רצתי עם מטרה להגיע לתוצאה מסויימת, מהירה יותר, אבל לא רק שסיימתי אותם סחוט לגמריי, מאז עברו יותר משנתיים וחצי בהם לא רצתי במהירות כזו למרחק כזה.
כבר חודשים ארוכים שאני רץ בקצבים איטיים. תקופה ארוכה שאני רואה על השעון קצב שבע ואומר לעצמי להאט. לראות שוב את הקידומת חמש זה משהו שאני שלוקח לי זמן להתרגל אליו, וכל פעם מחדש אני מופתע שאני מסוגל לזה. למען הדיוק, גם בתקופת האימונים האיטיים היה כל שבוע אימון קבוצתי עם קצבים מהירים, אבל זה אימון קצר מאוד שהחלק בו שבעצימות גבוהה הוא פחות מחמישה ק"מ. להחזיק שעתיים ויותר בקצב כזה זה משהו שאני עושה עכשיו לראשונה מזה תקופה ארוכה ואני מגלה מחדש מה אני מסוגל לעשות.
זה כיף שריצת סוף השבוע נמשכת רק שעתיים ולא שמונה שעות. מצד שני, שעתיים ריצה בקצב מהיר יחסית משאירות אותי סחוט ועם שרירים כואבים, וכבר יצא לי לשכוח את ההרגשה הזו. אני נמצא כבר שבוע שלישי לתוך תוכנית האימונים המשותפת. בדומה לתוכניות אימון קודמות שלי למרתון מהיר, בכל פעם אני מסיים את הריצה הארוכה בהרגשה שהיה בסדר למרחק שרצנו, אבל סיימתי אותו כשהשרירים מתחילים להתלונן וספק אם הייתי יכול להמשיך ככה עוד הרבה, עד למרחק המרתון המלא.
היום רצנו 24 ק"מ. התחלתי את הריצה במצב לא אידיאלי. השבוע הייתי באימון ניסיון של תרגילי כח (משהו שאעדכן עליו בהזדמנות אחרת) ואני קצת תפוס ברגליים. טיפה פספסנו את קצב המטרה, ויצא 5:21 לקילומטר. רוב הריצה נגררתי מאחורי ויטלי ואיילת, ואני מרגיש מפורק עכשיו. היה בסדר למרחק שרצנו, אבל השרירים התלוננו מאוד וספק אם הייתי יכול להמשיך ככה עוד הרבה, עד למרחק המרתון המלא.
אני מתרגשת מהעובדה שאני מוזכרת בבלוג ולכן איבדתי את חוש ההומור ואת היכולת להפיק תגובה שנונה :)
השבמחק