עוד אחד ודי

עוד ארבעה שבועות למרתון תל אביב. בשבועיים האחרונים הגענו בריצות סוף השבוע למרחקים של 30 ו-33 ק"מ, ונותרה עוד הריצה המסכמת בשבוע הבא, למרחק של 36 ק"מ. במקביל, בשבוע הבא יערך גם מרתון ים המלח, בו משתתף החצי השני של החבורה, דימה וויטלי. למרות אי אילו דרמות בתוכנית האימונים שלהם בשבועות האחרונים שכללו דחיה של הריצה המסכמת בשבוע ופציעה של הרגע האחרון, נראה שהדברים מתיצבים והכל יהיה בסדר.

בגזרה שלי ושל איילת, שתי הארוכות האחרונות היו מצויינות. בסבב הקודם של הריצות הארוכות, היה לי די קשה לעמוד בקצב היעד של 5:20 לקילומטר, עד כדי כך שהחלטנו לגבש מדיניות של "נגטיב ספליט", לפיה נרוץ קצת יותר לאט בהתחלה, כדי לשמור כוחות ולפצות בסוף, אם זה יהיה אפשרי. הפעם הבעיה היתה הפוכה, כשרוב הריצה היינו מהירים מדי ולא הצלחנו לגרום לעצמנו להאט. ריצת ה-30 הסתיימה בקצב 5:16 לק"מ, וריצת ה-33 היתה אפילו מהירה יותר, 5:14. בקילומטרים האחרונים התחלתי להתעייף, למרות שעדיין לא להאט, ואני בספק אם אוכל למשוך עוד 9 ק"מ למרחק המלא בעוד חודש בקצב הזה, אבל גם לא צריך. במרוץ עצמו צפוי להיות פייסר (מכתיב קצב) שירוץ בקצב המתוכנן שלנו, ובהנחה שהוא יעשה את העבודה שלו כמו שצריך, כל עוד לא נעקוף אותו, הכל יהיה בסדר.

יש כמה סיבות לשיפור בתוצאות, מעבר לכך שהאימונים כנראה עושים את שלהם. ראשית, מזג האויר היה כמעט אידיאלי: קריר, כמעט בלי רוחות ובלי גשם. מצד שני, את הריצות החלטנו להתחיל קצת יותר מאוחר מהרגיל, בשעה שבע בבוקר, כי זו גם שעת ההזנקה של המרתון. בשבע בבוקר באמת נעים, אבל אחרי שעתיים פלוס השמש כבר מורגשת. במרתון עצמו תהיה לנו כמעט עוד שעה נוספת של ריצה, ובמידה וימשיך להתחמם זו יכולה להיות בעיה.

שינוי מבוררך נוסף הוא שויתרנו על סחיבת מים, ואנחנו עוצרים מדי פעם בברזיות. למרות שלא מדובר בתוספת משקל משמעותית, לי הרבה יותר קשה לרוץ עם מנשא מים מים עלי. מצד שני, השתיה מברזיות היא לא מאוד אפקטיבית, וכמות המים שאני מצליח לשתות מהן היא מזערית, ואני ממש מרגיש את המחסור בנוזלים בסוף הריצה. אני סומך על הכוסות והבקבוקים שהמתנדבים יחלקו במרוץ שיפתרו את הבעיה.

שינוי שלישי הוא העתקת מסלול הריצה מכפר סבא לאזור פארק הירקון והטיילת בתל אביב. זה לא מסלול המרתון, אבל הוא דומה לו מבחינת פרופיל גבהים, והרבה יותר קל מריצות בכפר סבא. גם כאן יש "מצד שני", והמסלול הזה מאוד צפוף. גם המרתון עצמו צפוי להיות צפוף בהתחלה, אבל מדובר בסך הכל באלפיים משתתפים במקצה המרתון המלא, ואחרי קילומטר או שניים הרצים מסתדרים באופן טבעי לפי מהירות הריצה שלהם, בעוד שבריצות האימון כל הזמן נתקלים ברצים אחרים. תופעה ששמנו לב אליה היא שככל שהשעה מאוחרת יותר, לא רק שהשבילים עמוסים יותר, אלא גם הרצים איטיים יותר, ולכן מפריעים יותר.

לי ולאיילת כבר יש לא מעט שעות ריצה משותפות, שזה אומר לא מעט שעות חפירות הדדיות. מה היה בחוג יוגה, מה עשו הילדים השבוע, מה קרה בעבודה של בן/בת הזוג וכן הלאה. אפילו יש לנו צדדים בריצה. אני רץ מימינה והיא משמאלי. ניסיתי כמה פעמים להחליף צד, ולא רק שספגתי מיד מחאות נמרצות להחליף חזרה, הריצה מצד שמאל הרגישה לי כל כך לא טבעית שהייתי חייב מיד לעבור חזרה לצד ימין.

עוד מוקדם לפרסם סיכומים, כשיש עוד ריצה מסכמת ואת המרתון עצמו, אבל אפשר להסתכל על הדרך שהיתה עד כה ולסכם שבהחלט זו היתה חתיכת דרך. זה המרתון הרביעי שלי, ועד הנייר אין בו משהו מיוחד. לא מדובר במסלול אקזוטי, אני לא הולך לשבור שום שיא, ואחרי אולטרה של 100 ק"מ שהיה רק לפני טיפה יותר מחודשיים, קשה להבין על מה ההתרגשות. אבל בהחלט יש התרגשות. עד היום הייתי בעיקר מתאמן לבד, וזו הפעם הראשונה שהשבלונה הזו נשברה. ובכלל, מרתון זה חתיכת חתיכת מרחק, וזה עדיין המרחק הכי גדול שלי במרוץ כביש שנעשה בקצב שמתאים לריצת כביש, אז אי אפשר שלא להתרגש.