שוק הספרים: קניתי, אך טרם הספיקותי לעיין בו

יעד מספר 25 ברשימה וה-23 שאני משלים, צ'ק.

אני כמעט לא קורא. אני קורא עיתונות אלקטרונית, מאמרים וספרים מקצועיים, ולפעמים קורא ספרים בתחומים שקרובים אלי, כמו מדע פופולי, כלכלה או ריצה, אבל ספרות יפה, לקרוא רומן לשם חוויית הקריאה בלבד, פשוט לא היה חשוב לי מספיק. יש לי תרוץ, שיכול להיות שנובע משרירים חלשים באחת מהעיניים שלי, שגורם לי להתעייף לאחר קריאה ארוכה. אני מתחיל לאבל סבלנות, בודק כמה דפים נשארו עד סוף הפרק, לוקח הפסקה, שם את הספר בצד ושוכח ממנו. אבל כאמור כל זה רק תרוץ.

למרות שיש שרים בממשלה באותו מצב שמנופפים בכך בגאווה, אני לא שותף לגאווה הזו. כדי להכריח את עצמי לקרוא, רשמתי ברשימת היעדים יעד קריאה. במחשבה ריאלית, החלטתי להציב לעצמי יעד צנוע, של עשרה ספרים בלבד. עשר שנים, עשרה ספרים, ספר לשנה. זה נשמע מעט מאוד, אבל זה עדיין עשרה יותר ממה שהייתי קורא אם לא היה היעד הזה. יש עוד 49 יעדים, ויש את החיים עצמם, וחוץ מזה, אף אחד לא מונע ממני לקרוא יותר מעשרה.

מכיוון שהדרישה היא רק לעשרה, החלטתי להיות בררן בבחירה שלהם. להימנע מכל מיני ספרי טיסה ושכל ספר יצטרך להצדיק את הבחירה בו. זה די פסל את רוב הספרים שנמצאים אצלי בבית. המשך הפוסט מתאר בקצרה לכל ספר, איך הגעתי לקרוא אותו וסיכום של חוויית הקריאה. ברוב המקרים ויתרתי על כתיבת תקציר, מכיוון שרוב הספרים ידועים, גם מי שלא קרא אותם יוכל למצוא בקלות על מה הספר.

15/2/2017, א.ב. יהושע, שליחותו של הממונה על משאבי אנוש - אולי הזיכרון שלי מטעה אותי, אבל לדעתי הספר הגיע מהעיזבון של סבתי, שנפטרה בשנה שלפני כן. אני לא זוכר איך הגעתי לבחור אותו בתור הספר שיפתח את היעד הזה, אבל מצא חן בעיני להתחיל מסופר ישראלי, שלמרות פרסומו הרב, לדעתי לא קראתי שום ספר שלו. אהבתי מאוד את הסיפור ואת המיקום שלו במציאות ישראלית (למרות שרוב העלילה אינה בישראל) מוכרת. ציפיתי שיהיה רובד נוסף מעבר לתיאור ההתרחשויות של העלילה, ואם יש כזה הוא הוא מוסתר כך שקורא לא מתוחכם כמוני לא שם לב אליו, אבל זה לא משהו שממש הפריע לי.

10/4/2017, דורית רביניאן, גדר חיה - את הספר הזה בוודאות מצאתי בתוך העיזבון. באותו זמן הספר עלה לכותרות בשל העובדה שנזרק מרשימת הקריאה של בתי הספר. כ"נקמה" החלטתי לקרוא אותו. בנוסף, את כל רשימת היעדים שלי התחלתי בעצם בגיל 41 ולא בגיל 40, אז הייתי בפיגור של שנה, ורציתי לסגור אותו. ספויילר לסוף הסיפור כבר היה לי, ותיאור התפתחות הרומן בסיפור הרגיש לי חסר בשלבים הראשונים, אבל בשורה התחתונה חוויית הקריאה חיובית, גם אם הספר עצמו זכה לביקורות מעורבות.

3/5/2018, לורי נלסון ספילמן, רשימת המשאלות - הספר הבא היה בכלל אמור להיות "רומן רוסי" של מאיר שלו. גם כאן, כ"נקמה" בשרת התרבות שהחליטה אז להעלות את הספר על המוקד. את רומן רוסי לא הצלחתי לצלוח. לא התחברתי לדמויות, השתעממתי מתיאורי הטבע הארוכים, הנחתי את הספר בצד כמה פעמים וכל פעם שניסיתי לחזור אליו שכחתי מי זה מי ולא הצלחתי להבדיל בין כל השמות הארכאיים של הדמויות. כך התבזבזה שנה, וויתרתי עליו.

בעקבות זאת, החלטתי לקרוא ספר קל יותר, ולקחתי "רשימת המשאלות". את הספר הזה קיבלתי כמתנה מאשתי, בגלל הכותרת שלו שמתכתבת עם הרשימה שלי. הספר היה מאוד קל לקריאה ועזר לי להתקדם בביצוע הרשימה שלי, אבל לצערי הוא ספר חלש. הוא מספר את סיפורה של אישה, שמגלה שנושלה מצוואתה של אימה העשירה, עד שתעבור תהליך תיקון עצמי שדורש ממנה להשלים רשימת משאלות שכתבה כשהיתה ילדה.  לכל זה מוקצב לה שנה, ובמשך הסיפור היא "מתכתבת" עם אימה המתה דרך מכתבים שהעורך דין שמנהל את העיזבון מעביר לה. הדמות הראשית מאוד ילדותית והסיפור עצמו לא מרגיש אמין. בפרט, לקראת סיום השנה שהוקצבה, פתאום כל הקצוות מתחילים להתחבר ובאורך פלא המשאלות הקשות ביותר מושלמות בזמן. 

31/7/2018, דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר - מכאן, רוב הספרים הבאים הגיעו מהספריה של ההורים שלי. אחרי שסיפרתי על הכישלון ב"רומן רוסי" ועל הספר החלש שבא בעקבותיו, אמא שלי הביאה לי את הספר הזה, והבטיחה קריאה מהירה. כך באמת היה. רוב הסיפור הוא מונולוג של דמות אחת, מה שגורם לספר להרגיש כמו קריאת מחזה ולא ספר. זה בסדר גמור אבל אני פחות מתחבר למונולוגים כאלו. סיפור המסגרת שנגלה מבעד למונולוג היה מרתק, אבל בסוף הספר הרגשתי שלא קיבלתי תשובות לכל השאלות שעלו בזמן הקריאה.

10/8/2018, אלדוס האקסלי, עולם חדש מופלא - על הספר הזה שמעתי לפני שנים, כשקראתי ביקורת על תוכנית טלוויזיה, וכשגיליתי אותו בספריה של ההורים שלי לקחתי אותו בתור הפרויקט הבא. מאוד נהניתי מהקריאה, אבל לתחושתי הוא לא עומד במבחן הזמן. הספר מתאר דיסטופיה של עולם עתידני, ואף שמעניין לקרוא איך המחבר דמיין את העתיד, הוא מפספס בניבוי שלו בנקודות מהותיות. מצד אחד, יש בעתיד טכנולוגיות שאינן קיימות היום, ומצד שני אנשים עושים עבודה ידנית שברור שמכונה יכולה לעשות אותן בקלות. הנחות היסוד של העולם העתידני נוטות לשוביניזם ולגזענות שלא היו עוברות היום, וניתן היה לוותר עליהן כיוון שאינן חיוניות לעלילה.

21/10/2019, דניאל דפו, רובינזון קרוזו - מעל לשנה עברה מהספר הקודם. בהתחלה, לקחתי שני ספרים מהספריה של ההורים שלי על פי המלצה מאמא שלי. הראשון נקרא "הקנוניה נגד אמריקה". התחלתי לקרוא אותו, קצת נתקעתי והוא שכב על השידה ליד המיטה שלי תקופה ארוכה, ואז נעלם. חיפשתי, חיפשתי ולא מצאתי. השני נקרא "וולף היל" והוא רומן היסטורי עב כרס שממוקם בחצרו של הנרי השמיני. הקריאה היתה מיגעת, רוויית עצירות שלאחריהן שכחתי מי הדמויות, ולמרות חיבתי להיסטוריה אנגלית, הידע שלי היה מוגבל מדי בכדי להתמצא בפרטים של הסיפור. אחרי חודשים ארוכים הבנתי שזה בזבוז זמן וויתרתי על הספר.

עברתי על הספריה בבית שלי, שמלאה בספרים של רם אורן, וחיפשתי משהו קל לקריאה כפיצוי. מצאתי את הספר של דפו שלדעתי קיבלתי פעם מתנה וקצת התלבטתי. זה לא ספר ילדים? מבחוץ הוא לא נראה ככה, וישבתי לקרוא אותו. מומלץ מאוד, ועומד נהדר בפגעי הזמן. הספר נחלש קצת בחלקים האחרונים, מרגע שאנשים נוספים נוחתים על האי והעלילה עוברת ממחשבותיו של קרוזו וההשרדות שלו להרפתקאות שלו לקראת עזיבת האי ומעשיו לאחר מכן.

15/1/2020, פיליפ רות, הקנוניה נגד אמריקה - כשהחזרתי את רובינזון קרוזו לספריה בבית, מצאתי את הקנוניה נגד אמריקה, הספר שנעלם לפני שנה, מתחבא בן הספרים האחרים. הספר מתאר שנתיים וחצי מילדותו של המספר, בתחילת שנות הארבעים בארצות הברית. לא מדובר בילדותו האמיתית, אלא בהסטוריה אלטרנטיבית בה רוזוולט הפסיד את הבחירות של 1940 וגל לאומנות ואנטישמיות שטף את ארצות הברית. הספר מעורר מחשבה רבה, אך הוא קצת קשה לקריאה בשל גודש פרטים ואיזכורים של דמויות שתרומתן לסיפור שולית, הסטוריות ודמיוניות. בתחילת הספר העלילה מתקדמת לאט מאוד, ואילו לקראת הסוף נראה כאילו המחבר ניסה לפרום את הקשרים שקשר לאורך העלילה כדי להגיע לסיום כמה שיותר מהר. למרות הביקורת הזו, הספר מומלץ מאוד.

19/1/2020, סייד קשוע, גוף שני יחיד - גם הספר הזה הגיע מהספריה של ההורים שלי, אבל לא אני בחרתי אותו. הוא נבחר על ידי דודה שהגיע לביקור ולא הבינה למה אני קורא ספר ילדים כמו רובינזון קרוזו. למרות חילוקי הדעות בינינו על הסיווג של רובינזון קרוזו, העימות הזה היה לטובה. "גוף שני יחיד" הוא אחד האהובים עלי ברשימה הזו. הספר בנוי משני סיפורים מקבילים שהולכים ומשתלבים זה בזה, בעוד שהם כתובים בשני סגנונות שונים. שני גיבורי הספר מאוד שונים באופיים ובתסביכים שהם נושאים, אבל שניהם מנסים לגשר על פער תרבותי שלהם עם תרבות המערב על ידי קריאת יצירות מופת. מזכיר לי מישהו שאני מכיר היטב :) בפרט, מה שגורם לשני הסיפורים להיפגש הוא הספר "סונטת קרויצר" של טולסטוי. לא הכרתי את הספר והרפרנס הזה עורר את הסקרנות שלי. על כך, בהמשך הפוסט.

22/1/2020, מארק האדון, המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה - חדי העין אולי שמו לב שהתאריכים בהם סיימתי לקרוא את הספרים התחילו להצטופף. אם בתחילת הדרך הייתי נזכר שהגיע הזמן לקרוא ספר כי עברה שנה, ואז מצליח לקרוא עוד אחד לפני שהייתי מאבד מומנטום, בשלב הזה החלה להתעורר המחשבה שאולי כדאי לתת פוש ולסיים את היעד. זה לא אומר שאפסיק לקרוא, אבל גם אם זה מה שיקרה, מה זה ישנה אם אפזר את עשרת הספרים על פני תקופה יותר ארוכה. חוץ מזה, ברגע שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, היעדים הפכו ממשהו אישי למשהו ציבורי, וקצת מביך להתגאות בקריאת ספר בשנה, כשיש כאלו שקוראים עשרה בשבוע. כרגע המרחק בין הספר הראשון לאחרון הוא פחות משלוש שנים, ולרכז עשרה ספרים בתקופה כזו מרגיש הולם יותר.

קצת התלבטתי לפני שלקחתי את הספר, כי כלפי חוץ הוא נראה כמו רומן בלשי לנוער. הספר עצמו נכתב כביכול על ידי הגיבור המספר, שהוא נער אוטיסט, וסגנון הכתיבה הוא בהתאם. בתחילת הקריאה הספר אכן הצדיק את החששות שלי, וסגנון הכתיבה המיוחד הרגיש כמו גימיק שלא יכול להחזיק ספר שלם, אבל בערך באמצע הספר חלה תפנית בעלילה והוא השתפר מאוד. כמו ה"פוש" שאני החלטתי לתת בקריאה, נראה שגם הסופר החליט בשלב כלשהו לתת "פוש" בעלילה כדי להביא אותה לסיומה, אבל נראה שזו תופעה נפוצה ונסלחת.

23/1/2020, פ' סקוט פיצג'רלד, גטסבי הגדול - את הספר הקודם איתרתי על המדף כמה ימים לפני שלקחתי אותו, וביום שבאתי לקחת אותו הוא נעלם לי מהעין. עד שמצאתי אותו, איתרתי גם את גטסבי הגדול, והחלטתי לצרף קלאסיקה נוספת לרשימת הקריאה שלי. אני מודה שלא התלהבתי יותר מדי. עלילתית הספר מתעורר רק באמצע, ואם מטרת הספר היתה לעורר סלידה מהחיים הריקניים של היפים והעשירים, הרי שהוא עשה עבודה טובה, אבל בתוך כך השאיר תחושה מרה בקריאה. אולי קלאסיקה, אבל לטעמי לא עמד היטב בפגעי הזמן.

עד כאן עשרה ספרים, אבל גטסבי הגדול הצטרך לרשימת הקריאה במפתיע, ותכננתי לסיים את העשיריה עם ספר אחר. בנוסף, אני הרגשתי שהספר "רשימת המשאלות" מצא את דרכו לעשיריה בחסד ולא בזכות, ורציתי להוסיף ספר נוסף לרשימה. באותו יום הלכתי לספריה העירונית ולראשונה בחיי הבוגרים פתחתי כרטיס קורא ולקחתי שני ספרים:

24/1/2020, לב נ. טולסטוי, סונטת קרויצר - הספר שמוזכר אצל סייד קשוע ב"גוף שני יחיד" היה בעצם אסופה של ארבעה סיפורים שהראשון בהם הוא "סונטת קרויצר". לא את הספר הזה לקחתי מהספריה אלא תרגום מאוחר יותר שלו, בעיקר מכיוון שרציתי להתמקד רק בסיפור הזה, שהוא גם קצר יחסית. כמעט כל הסיפור הוא מונולוג של אחת מהדמויות, וכפי שכתבתי על "סוס אחד נכנס לבר", אני לא כל כך אוהב את הסגנון הזה. הספר מגדיל לעשות ושובר את המתח בכל שהוא מגלה את סוף העלילה כבר בראשיתו, כך שבאמת מה שנותר להחזיק את הקורא הוא אוסף קיטורים של הדמות הראשית (שלמעשה, מתאר את מחשבותיו של טולסטוי עצמו) על קשיי חיי הנישואין. גם אם חלק מהנקודות, מוקצנות בהפרזה, מבוססות על אמת כלשהי, התוצאה היא פשוט בכיינית. קלאסיקה, אבל אני פחות התחברתי.

עוד לא קראתי, אוסקר ויילד, תמונתו של דוריאן גריי - עוד קלאסיקה, ואני מקווה שזו לא תכזיב. על הספר עצמו שמעתי בשיחה שניהלתי לפני כמה שנים, שבו החמיאו לי על כך שאני נראה צעיר לגילי, בדיוק כמו גיבור הספר. הסקרנות שלי התעוררה ולמעשה רציתי לכלול את הספר הזה ברשימת הקריאה שלי במסגרת היעד, אבל הוא לא היה ברשותי, והרעיון שאפשר לקחת אותו מספריה ציבורית עוד לא נולד. ובכן, עכשיו הוא אצלי, ויש לי את כל הזמן בעולם בשבילו.