ריצות חופים - סוף מסלול

לפני מספר חודשים כתבתי על פרויקט של רצי שביל השרון, לרוץ את כל קו החוף של המדינה, ככל שאפשר. ישנם מקומות בהן הגישה לחוף אינה אפשרית, למשל כי פשוט אין חוף, או בגלל שהחוף חסום על ידי שטח צבאי, נמל או מפעל. הריצה שלנו חולקה למקטעים שחלקם גובלים במכשולים כאלו ולכן פשוט דילגנו עליהם, כמו למשל הבסיס בפלמחים. כשנתקלנו במכשולים אחרים שנפלו באמצע המקטע המתוכנן, כמו תחנת הכח בחדרה, התרחקנו מהחוף ועקפנו אותם. על הריצות האלו כתבתי כאן, ובהן כיסינו את רצועת החוף מאשדוד בדרום ועד חוף דור בצפון. לא השתתפתי בחלק מהריצות כך שלכאורה יש לי"חור" בין נמל תל אביב למכמורת, אבל אחרי שחיפשתי בארכיון ריצות אחרות שעשיתי החור הצטמצם לוינגייט עד מכמורת.

לפני מעט יותר מחודשיים השלמנו את החלק החסר מדרום, מאשדוד ועד זיקים. מהתבוננות במפה, אפשר לראות שיש קטע ישר שהוא באמת על חוף, מאשדוד ועד אשקלון ומדרום לו מעקף סביב אזור התעשיה של אשקלון כדי להגיע לסיום מאוד קצר בחוף זיקים.

אשדוד עד זיקים

בשל הזמן שעבר והיעדר התמונות מהחלק הראשון של הריצה הזו, אני קצת מתקשה להיזכר בה. אני מניח שאם אני לא זוכר, אז החלק שבין אשדוד לאשקלון היה יחסית דומה לחוף שמצפון לאשדוד. הריצה על החוף היא אפשרית וסבירה, הניקיון הוא ביחס הפוך לנגישות והסכנה העיקרית היא ריבוי הדייגים החובבים שאילצו אותנו לתמרן בין החכות שלהם.

האקשן התחיל בקילומרים האחרונים, שרובם במעקף. למרות שהיה סוף אוקטובר, התחיל להיות חם והתחלתי להתעייף, ולכן שמחתי שיורדים מהחוף לריצת שבילים וכבישים. איזו מחשבה נאיבית זו היתה. ראשית, למרות שהמעקף מתחיל בקו המים וגם נגמר בו, באופן פלאי הוא היה כמעט כולו בעליה, במיוחד בכבישים. שנית, המעקף התחיל וגם נגמר בריצה בתוך חול שוקע, והיה ממש מתיש. נקודת החיבור לחוץ בזיקים היתה ממש יפה, עם חול לבן, אבל הריצה בתוכו היתה ממש מיאשת. בשלב הזה כבר השתרכתי הרבה מאחורי כולם ולכן כמעט אין לי תמונות שאני מופיע בהן, וממילא לא הייתי במצב רוח להצטלם. לכן, הנה כמה תמונות של בעיקר נוף:

החוף בזיקים

חלק מהמעקף. יותר קשה ממה שזה נראה

הגישה לחוף בזיקים. ממש יפה, אבל אחרי 30 ק"מ רק רציתי שיגמר

הנקודה הדרומית ביותר בחוף. אגלה שחלק מאיתנו ויתרו ועצרו מעט לפני

ביום ראשון, רגע לפני שהתחיל הסגר השלישי, יצא לפועל החלק האחרון והצפוני ביותר של ריצות החופים. מטעמים פרקטים ויתרנו על לרוץ במפרץ חיפה, ולכן המבצע כלל שני חלקים. ריצת בוקר מחוף דור עד קצה הטיילת בחיפה, ולאחר מנוחה קצרה ריצת צהריים מעכו ועד ראש הנקרא. המבצע דרש לוגיסטיקה קצת יותר מורכבת מהרגיל, וכלל רכב שהושאר מבעוד מועד בחיפה ורכב נוסף בנקודת הסיום.

רבע לשש בבוקר, הכל חשוך מסביב ואנחנו חונים בחניון של חוף דור. הראשון שמנסה לפתוח את הדלת של הרכב טורק אותה מיד אחרי שרוח חזקה מאיימת לתלוש אותה. אחרי גל ההלם הראשוני מהרוח והקור שמצפים לנו בחוץ, מצליחים לצאת ולהתחיל במבצע.

מדור לחיפה

על הנייר זו היתה ריצה לא פשוטה, במיוחד בחלק הראשון שלה. התחלנו בחושך ובקור, כשרוח מזרחית חזקה מעיפה עלינו חול. ממש תחושה של ריצה בסופת חול במדבר. כנראה שזה מה שקורה כשרצים ביום חול, pun intended. בפועל, למרות שהיה עדיף בלי הרוחות האלו, הריצה לא היתה קשה במיוחד, כי החול היה לח ומהודק ונתן תחושה של ריצה על שביל לבן. בנוסף, החופים היו מבודדים, נקיים, בלי חכות של דייגים ומורכבים מלגונות סגורות ויפייפיות. ללא הספק החלק היפה ביותר של כל פרויקט ריצות החוף.

כמו ריצה במדבר

נוף טיפוסי לריצה מדברית

בסביבות עתלית התחלנו להתרחק מהחוף, בשל אילוצי תוואי. רצנו קטע שעבר בין בריכות הדגים, אך בסופו של דבר נאלצנו למשוך מזרחה, ולחזור לקרבת החוף אחרי עתלית. חיפה כבר נראתה באופק, וכשהגענו אליה עברנו לרוץ על הטיילת, עד סיומה, אחרי כמעט 30 ק"מ.

סוף הטיילת (כמעט) בחיפה

המנוחה שבין שני הקטעים

אחרי מנוחה לא מספיק ארוכה, נסענו לעכו. מעט אחרי תחילת הריצה נכנסנו לתוך העיר העתיקה, מתמרנים ברחובות אבן בין רכבים, ולאחר מכן המשכנו על הטיילת של העיר, ובהמשך על הטיילת של נהריה. מכיוון שזו היתה כבר ריצה שניה להיום, גם יתר חברי הקבוצה נאותו לוותר על העיקרון של להיצמד כמה שיותר לים, והעדיפו ריצה על בטיילת, איפה שיש, ועל שבילים וכבישים בשאר הזמן, כך שרק חלק קטן מהריצה היה ריצת שטח, והחוף עצמו היה תמיד קרוב אלינו אבל לא מתחתינו.

מפת המסלול

לפי הבגדים זה איפשהו בקטע השני. למרות שאפשר לרדת לחוף, נצמדנו לאספלט

בקילומטרים האחרונים כאבה לי הברך והתקשיתי לשמור על הקצב. השתעשעתי ברעיון שיש טעות במסלול המתוכנן ולמעשה המרחק לסיום קצר ממה שהשעונים שלנו מראים. למרבה המזל זה בדיוק מה שקרה. המסלול המתוכנן הגיע קרוב מאוד לנקודת הסיום ואז פנה ללא צורך בחזרה לדרום, לכן הריצה בפועל התקצרה בכמעט קילומטר. השער של ראש הנקרא הופיע לפנינו, ואחרי עוד מאמץ קטן וכמעט 23 ק"מ הגענו אליו.

נקודת תצפית באזור נהריה (אולי, בלי נדר)

דקה אחרי הסיום

אחרי יותר מ-52 ק"מ, המבצע לסיומו. המרחק מכובד אבל בלי החום של הקיץ (שמשך גם אל תוך הסתיו) ועם תוואי שטח יחסית ידידותי התמודדתי איתו הרבה יותר טוב, בלי להתפרק לגמרי כמו בריצה לזיקים. ללא ספק דרך מקורית לחגוג את היום האחרון שלפני הסגר השלישי, ובתקוה האחרון.