יעד מן העבר: על האש

בפעם הקודמת שכתבתי על יעד מן העבר, לפני כחודש, ציינתי את הבעיה שאני עומד בפניה, והיא שקודם בחרתי את היעדים, ורק אחרי שנים החלטתי לתעד אותם. יצא שמקבץ של יעדים יחסית מתחילת תקופת הביצוע של הרשימה מעמידים אותי במצב דומה לתסריטאים של סיינפלד: לכתוב פרק שלם על כלום. מכאן, הכתיבה על היעד היא אתגר שלא נופל במורכבות שלו מהביצוע של היעד, ולעיתים אפילו עולה עליו. אתגר כזה מציב בפני היעד שמופיע במיקום 26 ברשימה, ושהיה היעד החמישי שהשלמתי, לפני כשלוש שנים וחצי: להכין סטייקים על הגריל.

ברשימה של חמישים יעדים אי אפשר שכל היעדים יהיו נסיעות לאתרים אקזוטיים בחו"ל, חוויות אקסטרים ומשימות שדורשות חודשים של הכנה. אם הרשימה צריכה להתקיים במקביל לחיים סטנדרטיים בעולם המודרני, חלק מהיעדים צריכים להיות פשוטים יותר, ולכן דווקא לאלו מרבית הסיפור מסביר מדוע נבחרו ורק מקצתו את הביצוע בפועל. כשהסתכלתי ברשימה של אשתי כדי לקבל רעיונות, מצאתי שם שני יעדים בסגנון של "כל העולם חוץ ממני יודע לעשות X, הגיע הזמן שגם אני אדע". אגב, לא תמיד באמת כל העולם יודע, אבל העיקר שזה מרגיש ככה.

כבר בזמן כתיבת הרשימה שמתי לב לסתירה המובנית שיש בה בין היעד הזה לבין היעד ששלח אותי להיות טבעוני. להכין אוכל לא בהכרח אומר שצריך גם לאכול אותו, אבל זו באמת הפרדה מלאכותית. לא התחייבתי שאישאר טבעוני, אבל ידעתי שזה משהו שעשוי לקרות (ואכן, אני מתמיד כבר מעל לחמישה חודשים), אז זה נתן לי מוטיבציה לסיים מהר עם יעד הסטייקים, כל עוד אני יכול לאכול אותם.

כשעברנו לגור בדירה שאנחנו גרים בה היום, לפני כמעט עשר שנים, התחדשנו בגריל גז. זו היתה מתנה משפחתית לרגל המעבר, וגם הפעם הראשונה שהייתי הבעלים של מכשיר כזה. עד אז, גריל היה משהו שנתקלתי בו בבתים של אנשים אחרים. מן הסתם, אותם אנשים אחרים היו אלו שתפעלו אותו. על המנגל פחמים הקטן שהמשוגעים לדבר מחזיקים באופן קבוע בתא המטען של הרכב, שולפים אותו בכל הזדמנות ומתחילים לנפנף במרץ בכלל אין על מה לדבר. כלומר, אני מכיר כמה אנשים כאלו, אבל זה המנגל שלהם ולנפנף מעליו זה האושר שלהם בחיים, אז למה אני צריך להפריע למומחים ולעשות את הסטאז' שלי דווקא עכשיו?

השימוש הראשון בגריל היה חוויה מצלקת, שממנה נבט היעד שאני כותב עליו כאן. אם עד עכשיו הסתדרנו בלי המכשיר הזה, צריך לקרות אירוע כלשהו שיצדיק שינוי של הרגלים, והאירוע הזה היה אורחים. טעות ראשונה, לא לנסות קודם בפורום משפחתי סגור מצומצם. החלטנו על שיפודים, ולהכין אותם לבד היתה הטעות השניה. הנתחים לא יצאו כמו נתחים של שיפודים אלא יותר כמו רצועות. יצאתי מההנחה הבדרך כלל נכונה שזה לא צריך להיות מסובך: מניחים את השיפודים, מחכים, מסובבים קצת, מחכים, וכן הלאה עד שזה נראה מוכן. בפועל זה לא היה כך, ה"רצועות על שיפוד" לא רצו לנוח בצורה יפה ואחידה על הרשת, המקלות של השיפודים עצמם העדיפו להישרף, ומפה לשם הופיע המושיע בדמות האורח (אחד מאלו עם הגריל פחמים בתא מטען) שהוציא את המקלות והכין "רצועות פרגית על הגריל" בעצמו.

הנסיונות הבאים היו חוויה מתקנת ועברו ללא אירועים מיוחדים, כי בסופו של דבר גריל גז, אם הוא לא מתלקח, נותן חום די אחיד. התרשמתי שיש שתי אסכולות עיקריות, להבה גבוהה עם מכסה פתוח ולהבה נמוכה עם מכסה סגור, ולאחר שאימצתי את האסכולה השניה, מצאתי שהנוסחה "שבע דקות לצד אחד, להפוך, חמש דקות לצד שני", עובדת, לא משנה מה מונח על הגריל.

הזמן עבר, והעיסוק בגריל הפסיק להיות כזה ביג דיל ואפילו חלק מהשגרה. גם עכשיו, במקביל לכתיבת הרשומה הזו, במקביל להפוגה קלה בגשם שיורד בחוץ, הדלקתי את הגריל כדי להכין סטייק פרגית (לא בשבילי, לא לדאוג). מה שכן, השימוש בו היה ועודנו מאוד לא מגוון: או סטייק פרגית, או המבורגר, או גם וגם. בסופו של דבר, נולד הרצון לנסות לעשות בגריל שימוש יותר מתוחכם, וכך נולד היעד.

רוב בני הבית שלנו לא מתחברים לסטייקים. רק אני (בגלגול הקודם שלי) והבן הבכור שלי, וגם זה לא יותר מדי.  כך המוצר הזה נשאר משהו שמזמינים במסעדה או כשמתארחים אצל מישהו אחר. בנוסף, סטייקים הם יקרים ויש הילה מיסטית סביב כל העיסוק בהם. אני לא יודע מה לבקש מהקצב, זה הולך לעלות הון, ואז הוא גם לא יצא טוב. אני יודע שבתיאור כאן אני מנסה לעשות אובר דרמטיזציה לכל התהליך, אבל ככה זה הרגיש.

בעידן האינטרנט אפשר למצוא הסבר מקוון על כל דבר, אבל לפעמים עודף מידע רק מפריע. כל פוסט בנושא נכתב על ידי מומחה כלשהו ששופך אלפי מילים על איפה לקנות את הבשר, איך וכמה זמן לשמור אותו, מה לעשות איתו לפני ההכנה, ונגמרה לי כבר הסבלנות לפני שהגעתי לאיך להכין. יותר גרוע, כל מומחה מסביר משהו אחר. היום אני יודע שזה אומר שאין נכון ולא נכון, אלא יש את מה שנכון אישית לכל אחד. בהקבלה, אני בטוח שחלק מהקוראים מוכנים לצאת למלחמת עולם כנגד מי שיטען שהחומוס או הפלאפל הכי טוב בעולם נמצא במקום שונה ממה שהם חושבים. קצת אמוציונלי כשבסך הכל מדובר במקום שאתם אוכלים בו, אפילו לא הכנתם את החומוס/פלאפל בעצמכם. באותו זמן, לשאר האנושות שנמצאת מחוץ לישראל ממש לא אכפת מהויכוח הזה. אבל רק נסו לשים תיון במים חמים והציג את זה בתור תה ליפני שלמד שבע שנים את רזי טקס הגשת התה.

אז יום אחד הכרזתי שקופצים למים וקונים סטייקים מהקצביה המקומית. קנינו שני נתחים של אנטריקוט בעובי בינוני (ושהקצב יחליט לבד כמה זה). קניתי גם קופסה של צ'ימיצ'ורי כי אני מאוד אוהב. למחרת שמתי אחד על הגריל, וגיליתי שמשהו לא בסדר. בדיוק עכשיו הבלון גז החליט להיגמר. אוף. הסטייק עבר למחבת פסים והיעד נדחה.

בלון חדש, ניסיון חדש. שבע דקות צד אחד, חמש דקות צד שני. כנראה היה אפשר פחות, אבל עם ים צ'ימיצ'ורי מעל, הדיוק לא היה ממש חשוב. אני חושב שזה היה היעד הראשון שעם ההשלמה שלו היתה מעין נפילת מתח. זהו? זה הכל? 

הסטייק (חלק ממנו)

כאמור, אנחנו לא משפחה של סטייקים, אז מאז היה רק סטייק אחד נוסף. פה ושם היו גם דגים, בשבילם קניתי רשת צליה מיוחדת, סגירת מעגל עם שיפודים (שקנינו מוכנים) ולאחרונה התווסף ביונד בורגר. הגריל המקורי מלפני כמעט עשור הוחלף בגריל חדש וקצת יותר גדול, וגם הוא פוגש בעיקר פרגיות והמבורגרים. אני עשיתי את הבחירות שלי ולקחתי הפסקה מבשר, אבל הגלוריפיקציה סביב השימוש בגריל נעלמה כבר עם השלמת היעד, ואיתה הפחד לשים עליו סוג בשר לא מוכר. שבע דקות צד אחד, חמש דקות צד שני. עובד כמו קסם.