שיר הלל לחצי מרתון

הרשומות בבלוג הזה שעוסקות בריצה התמקדו ברובן בריצות שטח. הפוסט הזה שונה ועוסק במרוצי כביש. בריצות כביש, תוואי השטח פחות רלוונטי אלא בעיקר המרחק, כך שהריצה הרבה יותר מהירה, והמטרה (שלי, ולא רק שלי) היא לסיים את המסלול כמה שיותר מהר. רוב מרוצי הכביש מתמקדים בארבעה מרחקים: 5 ק"מ, 10 ק"מ, חצי מרתון (21.1) ומרתון (42.2). לעיתים יש מרחקים אחרים, אבל הרביעיה הזו היא הנפוצה ביותר. מבין ארבעתם, מרחק חצי המרתון הוא האהוב עלי ביותר.

כשהתחלתי לרוץ, חצי המרתון היה כמו הגביע הקדוש. יעד מרוחק ובלתי ניתן ניתן להשגה. כרץ מתחיל, גיליתי שאימונים סדירים מאפשרים לי, תוך זמן לא ארוך במיוחד, להשלים עשרה קילומטרים, אם אני רץ אותם מספיק לאט. כדי לרוץ מרחק יותר מכפול גיליתי שזה לא כל כך פשוט. בדרך שבין 10 קילומטרים ל-21 מתחילים כל מיני כאבים, ונדרש שיפור משמעותי ביכולת כדי להגיע למרחק הזה בלי להיפצע. אני נפצעתי והפסקתי לרוץ לכמעט שלוש שנים. כשחזרתי לרוץ ונרשמתי בפעם הראשונה למרוץ למרחק חצי מרתון, התרגשתי מאוד, כאילו התקבלתי למועדון יוקרתי. מאז רצתי עוד חצאים רבים וגם מרחקים גדולים יותר, אבל ההתרגשות הזו ברגע שסיימתי את הרישום הממוחשבלפני שבע שנים, כמה חודשים לפני המרוץ עצמו, אני זוכר עד היום.

קודם כל, השם. "חצי מרתון", מכיל בתוכו את המילה רבת הרושם, "מרתון", ובכך מבדל את עצמו מהמרחקים הקצרים יותר. אפשר היה להוסיף כמה מאות מטרים למרחק של 10 ק"מ ולקרוא לו "רבע מרתון", אבל עובדה שזה לא קרה וחצי מרתון הוא המרחק הקצר ביותר שמתהדר במילה הזו, "מרתון".

יש לא מעט שימוש לרעה במילה "מרתון", כשיש רבים שמשתמשים בה באופן שגוי כמילה נרדפת ל"מרוץ". כשאני מספר לאנשים שאינם חיים ריצה למרחקים ארוכים על ריצת מרתון שהשתתפתי בה, לעיתים קרובות אני נשאל מה היה המרחק. ובכן, יש רק מרחק אחד למרתון. כל מרחק אחר איננו מרתון. "השתתפתי במרתון של 5 ק"מ", הוא משפט שיצא לי לשמוע מרץ חובב אחרי המרוץ הראשון שלו. כל הכבוד לו על ההישג במרוץ, וגודל ההישג אינו פוחת אם נקרא לזה בשמו הנכון, "מרוץ". כשיוסיין בולט משתתף בתחרות למרחק של 100 או 200 מטרים, אף אחד לא מרגיש צורך לדחוף לשם את המילה מרתון, ועדיין, כבודו של יוסיין בולט לא נפגע.

והנה, אחרי כל כתב ההגנה הזה על קדושתו של המרתון, יש חריג אחד, והוא חצי המרתון. הוא זוכה להחזיק שם רב רושם מבלי לדרוש לרוץ את המרחק המלא, אלא רק חצי, וההבדל הוא עצום. מרחק המרתון נמצא מעבר לתחום הנוחות שלי (ולא רק שלי), וכל פעם שהשתתפתי במרוץ למרחק הזה סיימתי אותו בקושי רב. אחרי שלושים ומשהו קילומטרים הגוף נתקל בקיר מנטלי ופיזיולוגי שנובע מהתרוקנות של מאגרי האנרגיה שלו. עד לנקודה הזו, המרתון הוא אתגר למצוא את המהירות הנכונה שמצד אחד תוביל לתוצאה יפה, אך מצד שני תדחה כמה שיותר את ההתקלות בקיר, ומרגע שהקיר הגיע ומסמל את הכישלון לנהל נכון את מלאי האנרגיה בגוף, הריצה הופכת לקשה ומענה.

כל זה לא קיים במרחקים הקצרים יותר, אבל בהם יש בעיה אחרת. מרוצים של 5 ק"מ הם הכי פחות אהובים עלי. ברור שאין לי בעיה לסיים את המרחק, אבל מכיוון שמדובר במרוץ, אני רוצה לסיים בתוצאה הטובה ביותר שאני יכול. מכיוון שהמרחק קצר, מרגע הזינוק נותרו "רק" 5 ק"מ לסיום, ולכן אפשר לפתוח במהירות גבוהה. מצד שני, זה עדיין מרחק ארוך שאי אפשר לרוץ אותו בשיא המהירות. התוצאה היא שאני בוחר קצב שאני יכול למשוך בו 2-3 ק"מ, ומכאן יש 2-3 ק"מ נוספים שכדי לשמור על המהירות מקודם צריך לרוץ על גבול היכולת, בדופק ממש גבוה, מתנשף במהירות עם הלשון בחוץ.

במרחקים הקצרים יותר, אין יותר מדי זמן ומרחק לבזבז על חיפוש אסטרטגיה לריצה. פתיחה מהירה מדי תוביל לעייפות מוקדמת שמשלבת בין סיום המרוץ באפיסת כוחות לתוצאה לא מיטבית. פתיחה זהירה יותר, שבה נותנים לגוף להתרגל לקצב ומגבירים בהדרגה כל עוד הקצב מרגיש "מהיר, אבל עדיין נוח", היא אסטרטגיה טובה יותר, אבל 5 ק"מ הם מרחק קצר מדי כדי ליישם אותה. בעשרה קילומטרים המצב קצת יותר טוב, כי ממילא קצב המטרה טיפה איטי יותר, אבל בריצה לתוצאת שיא, בערך שלושת הקילומטרים האחרונים קשים מאוד.

בחצי מרתון החוקים שונים. בגלל המרחק הארוך, לא מגיעים לקצבים שמרוקנים את כל האויר מהגוף. באמת אפשר לבנות קצב ריצה מדורג במהלך הריצה ולתקן טעויות תוך כדי הריצה. ריצה מהירה מדי מובילה לצורך להאט בסביבות 4-5 ק"מ לסיום, אבל ממילא הקצב איטי יותר מהריצות הקצרות יותר, כך שהתוצאה המצטברת של ההאטה על כלל המרוץ אינה משמעותית. מצד שני, אם מגיעים לשלושת רבעי הדרך רעננים, יש מספיק מרחק לפתוח מבערים, לשפר את התוצאה ועדיין לסיים עם חיוך.

לאחרונה, מאמני הקבוצה שלי הודיעו שהם יוזמים מרוץ לחברי הקבוצה, ומציעים את כל ארבעת המרחקים הסטנדרטיים. בגלל הקורונה הרבה מהאירועים שהם ניסו לארגן לקבוצה נדחו או בוטלו, ולמעשה כבר כמעט שנה שאין מרוצים בכלל, כך שהצמא לאירוע כזה גדול. מיקום האירוע, פארק הירקון, אידיאלי לריצת כביש. בשנים האחרונות אני בעיקר עסוק בריצות ארוכות במיוחד, בהכנות אליהן, או בריצות שטח, כך שאם יצא לי לרוץ במרוץ קצר יותר, לא באמת התכוננתי אליו. מהסיבה הזו הפעם החלטתי לכוון למרחק האהוב עלי, חצי מרתון, ולכוון לתוצאה המהירה ביותר שאני יכול להגיע אליה.

את השיא שלי בחצי מרתון קבעתי לפני חמש שנים, באירועי מרתון תל אביב. הנה, גם המארגנים משתמשים במילה "מרתון", כדי לתאר אירוע שבו אחוזים בודדים מהמשתתפים רצו את המרחק המלא. לא אכנס לזמנים ומספרים בפוסט הזה, אבל זו היתה תוצאה שהפתיעה אותי. ראיתי בתוצאה ההיא איזשהו שיא איכותי שלא אוכל לשבור לעולם, ואת התוצאה האיכותית ביותר שלי גם בהשוואה למרחקים אחרים. שנתיים לאחר מכן השתתפתי באותו מרוץ והצלחתי להגיע עד כדי ארבע דקות מהשיא. למרוץ הקבוצתי, תכננתי לנסות לשפר את התוצאה מלפני שלוש שנים (ארבע דקות איטי מהשיא), כמדד לתוצאה מוצלחת.

אחד מסוגי האימון למרוץ כזה הוא פשוט לרוץ מרחקים הולכים ומתארכים, בקצב המטרה או קרוב אליו. אתמול יצאתי לאימון כזה, של 12 ק"מ, כששני הקילומטרים הראשונים היו חימום והשאר בקצב מוגבר. היה בסדר, לא הקצב שאני מתכנן, אבל גם לא ניסיתי להגיע אליו. היום החלטתי לצאת לאימון נוסף, ארוך יותר. תכננתי את המסלול תוך כדי ריצה והוא יצא 16 ק"מ. אחרי חימום וקצת הסתגלות לקצבים מהירים יותר, מצאתי את עצמי בקצב מהיר במיוחד, של אותו שיא בלתי נגיש מלפני חמש שנים. גם הקילומטרים הבאים המשיכו כך. מצד אחד, חששתי שזה קצב מהיר מדי, שלא אוכל להחזיק בו מעמד, אך מצד שני הרגשתי טוב ובכלל לא ניסיתי לרוץ כל כך מהר. ארבעת הקילומטרים האחרונים היו אפילו מהירים יותר, סביב קצב השיא שלי לחמישה קילומטרים.

בסיום הריצה, השעון שלי הכריז על שיפור של כמה שניות לשיא האישי לעשרה קילומטרים, גם הוא מלפני כחמש שנים, והשאיר אותי נדהם. הריצה כולה, כולל החימום, היתה בקצב השיא שלי. האם יתכן שהשיא מלפני חמש שנים בסכנה? אתמול לא הרגשתי שאני מסוגל לזה. מי יודע על איזה יום אפול בעוד ארבעה שבועות, ביום המרוץ. מבטיח לתת את המקסימום ולעדכן.