אורפן בינג'

בשנת 2013, מילון אוקספורד פרסם רשימה של "מילות השנה" וכלל בה את המושג "בינג'", צפייה ברצף בפרקים של תכנית טלויזיה. סקר של נטפליקס מצא שרוב הצופים הגדירו בינג' כצפייה בשניים עד ששה פרקים עוקבים, ברצף. הימים בהם היינו חייבים להמתין שבוע שלם לשעת שידור שנקבעה עבורנו מראש חלפו לבלי שוב. כיום, שירותי סטרימינג כמו נטפליקס ואמאזון פריים מעלים בבת אחת עונה שמה של סדרה בהפקות המקור שלהן, אולם גם בעבר אופציית הבינג' היתה אפשרית, גם אם פחות זמינה, בשירותי VOD של חברות הכבלים, מארזי DVD, אתרי צפייה ישירה ושיתוף קבצים בעזרת טורנטים (אהם, אהם, לא שאני מכיר מישהו שמשתמש בזה, ואם כן אז רק תכנים חופשיים מזכויות יוצרים :-) ).

אישית, אני פחות מתחבר לקונספט. גם אני לא אוהב לחכות שבוע שלם לפרק הבא, אבל אני אוהב לתת לכל פרק כבוד ולעצור בסוף הצפייה כדי לתת למה שראיתי הזדמנות לשקוע, ואז להמתין למחרת לפני הפרק הבא. לפעמים אני כן רואה שני פרקים ברצף, אבל זה המקרה היוצא מן הכלל. שלושה זה באמת מאורע נדיר ולרוב יקרה רק כדי "לסיים את העונה", במיוחד אם אני לא נהנה ממנה. השבוע היה רגע נדיר שבו יכלתי לקבל יחסית הרבה זמן לעצמי ולהקדיש כמעט את כל השבוע לדבר אחד, היעד האחד עשר ברשימה שלי, שהופך להיות היעד ה-38 שאני משלים, לצפות בסדרה בבינג', ומכיוון שאני אוהב להצמיד מדדים ליעדים שלי, קבעתי רף של ארבעים פרקים לפחות בעשרה ימים, אבל כפי שתראו בהמשך, המספרים בפועל הם שונים.

צריך לזכור שעולם הטלויזיה השתנה מאוד, לפחות עבורי, בחמש השנים שעברו מאז נכתבה הרשימה. נטפליקס לא היה זמין בישראל, לפחות לא בלי מעקפים מתחכמים. ממיר כבלים היה לנו בבית (התנתקנו מאז) אבל הוא כלל רק את החבילה הבסיסית, ונמנענו באדיקות מלשלם עבור תכני VOD. התכנים ששודרו בכבלים על פי רוב הספיקו, אבל היתה גם האופציה של להוריד פרקים בטורנטים על גבי תשתית אינטרנט איטית למדי, ביחס למה שזמין כיום. בערך באותו זמן גיליתי את תוכנת הקודי והתנסיתי בהתקנות של כל מיני מזרימי מדיה מתוצרת סינית שמאפשרים לחבר את התוכנה לטלויזיה שאינה חכמה.

הרעיון לכתיבת היעד מבוסס על שני זכרונות מפני כחמש עשרה שנה, הקשורים לשתי סדרות טלויזיה, באפי קוטלת הערפדים (כן, כן, בישראל היא ציידת ולא קוטלת, אבל זה תרגום לקוי) וסדרת הספין אוף שלה, אנג'ל. למי שלא מכיר, למרות השם המטופש, באפי היא סדרה פורצת דרך ששינתה את האופן שבו עושים טלויזיה, צוות הכותבים והתסריטאים שלה מככב בלא מעט סדרות פופולריות שיצאו לאחר מכן (אבודים, למשל), וקיימת אסכולה אקדמית שלמה המבוססת עליה, Buffy studies. לא מעט מפורסמים, כמו אשת התקשורת והפוליטיקאית לשעבר, שלי יחימוביץ' והקריינית יונית לוי, הגדירו את עצמם כמעריצות הסדרה. באחרונה הסדרה עלתה לכותרות באופן פחות חיובי, כאשר התפרסמו עדויות של שחקנים (ובעיקר שחקניות) כנגד יוצר הסדרה על יחס מבזה וכוחני. עם זאת, הסדרה כבר איתנו, ולפחות במקרה הזה אני מעדיף להאמין שהיופי של הסדרה ניתן להפרדה מההתנהגות של היוצר המרכזי.

שלוש העונות הראשונות של באפי שודרו לפני יותר מעשרים שנה בערוץ שתיים, ונהגתי לצפות בהן יחסית בקביעות. לאחר מכן הסדרה עברה לאחד מערוצי הכבלים, ובאותו זמן לא היתה לי אפשרות לצפות בה. כמה שנים לאחר מכן, כשעולם הורדות הסרטים והפרקים מהאינטרנט הפך להיות זמין, צפיתי שוב בכל שבע העונות של הסדרה, ואז גיבשתי את אופן הצפייה האהוב עלי, פרק ביום. תוך כדי הצפייה החלטתי שאני אוהב את הסדרה מספיק כדי לשלם עליה, וקניתי מארז DVD של הסדרה, וגם של סדרת הבת אנג'ל. בשלב הזה התרחשו שני הזכרונות שלי:

הזיכרון הראשון הוא מביקור שלי בכנס חצי אקדמי שהוקדש לסדרה. אחד מהמפגשים היה פאנל שהכרתי את המנחה שלו מאוניברסיטה. הוא סיפר לי שלא ראה את הסדרה בזמן ששודרה בפעם הראשונה, והוא צפה בה לאחרונה יחד עם בת הזוג שלו. למרות האופציה לראות את כל הפרקים בבת אחת (המילה בינג' עוד לא היתה קיימת אז), הוא הפתיע אותי כשסיפר שהם מקפידים לראות רק פרק אחד בשבוע, כשבכל יתר הזמן הם במתח לקרא הפרק הבא ומשוחחים ביניהם על "מה יקרה". האיפוק שהוא תאר מאוד הפתיע אותי, ובסופו של דבר, כשיש פרק בסדרה שמסתיים ברגע מותח אני לא מוצא תועלת בלחכות שבוע שלם, אבל השיחה הזו כן עזרה לי לגבש את המדיניות של לחכות לפחות יום אחד בין כל שני פרקים.

הזיכרון השני הוא בערך מאותה תקופה וכולל חבר אחר. סיפרתי לו על מארזי ה-DVD שאצלי והוא ביקש שאשאיל לו את המארז של הסדרה אנג'ל. השאלתי לו, ואחרי בדיוק שבוע נפגשנו שוב והוא החזיר לי אותו. משהו לא הסתדר לי. שאלתי אותו אם הוא צפה בכל מאה ועשרה הפרקים בסדרה, מבוקר עד לילה? הוא אמר שפחות או יותר, כן. 

העובדה שדבר כזה אפשרי הולידה את היעד לרשימה. לקחצי בחשבון שבאותה תקופה, אותו בחור היה רווק, וקבעתי לעצמי מדדים קצת יותר רכים למבצע שלי. לפני חמש שנים עדיין רוב הסדרות היו מופקות לשידור שבועי, לפי עונת שידורים מתוכננת, וכללו לרוב 20-24 פרקים לעונה. שתי עונות, כלומר ארבעים פרקים או קצת יותר, נראו לי כמות סבירה לשבוע. בתור בעל משפחה, הערכתי שאוכל לצפות בעיקר בימי חול כשכולם עסוקים בעבודה/לימודים/גנים, ולכן חמישה ימים יכולים להספיק לי, אבל גם יתכן שהיעד יגלוש מעבר לסוף השבוע לתחילת השבוע שאחריו. מכאן קבעתי את המדד של עשרה ימים. חלוקה פשוטה של ארבעים פרקים בעשרה ימים נותן ארבעה פרקים ביום, שזה לא המון, אבל כמו הסטטיסטיקאי שטבע בבריכה שעומקה הממוצע עשרה סנטימטרים, המטרה האמיתית היתה לדחוס כמה שיותר פרקים במספר ימים מצומצם.

יש לא מעט יעדים ברשימה שעוסקים בטלויזיה, לראות סרט אחד, לראות שלושה, לשבור אותה, אז ההסתכלות שלי עד יעד הבינג' היתה כמו על שני הראשונים שהזכרתי, כלומר יעד די קל שתמיד אפשר לעשות אותו מתישהו, אז עדיף קודם להתמקד ביעדים הקשים יותר ברשימה. נכון, לא קל למצוא המון זמן חופשי ברצף, אבל יש לי חופשות סמסטר מהמכללה אז הנחתי שאוכל למצוא את השבוע הפנוי הזה כשארצה אותו. בנוסף, ברשימה של אשתי יש יעד דומה והיא דווקא מימשה אותו יחסית מהר (ומאז, חזרה על המבצע עוד כמה פעמים). מצד אחד, זה היה סימן לכך שזה יעד קל, מצד שני, זה חיזק את הרצון שלי לדחות אותו לשלהי הרשימה.

למרות שדחיתי את ביצוע היעד, משהו שיכולתי לעשות הוא לבחור סדרה לצפיה. זה לא היה קל כי הסדרות שרציתי לצפות בהן... כבר צפיתי בהן. במקרה הטוב יש היתה לי עונה שלמה שעדיין לא ראיתי, אבל הייתי צריך שתיים. גרוע מזה, בשנים האחרונות, כשפחות סדרות מופקות לצפיה על סמך לוח שידורים שנתי, התחזקה המגמה של הפקת עונות קצרות יותר, כך שאני צריך יותר עונות. כדי לעצבן במיוחד, מאוד פופולרי להפיק כיום סדרות עם עונות של 13 פרקים. שלוש עונות כאלו זה 39 פרקים, אחד פחות ממה שאני צריך. לכן, אני צריך ארבע עונות לפחות. ארבע עונות זה אומר סדרה ותיקה שרצה לפחות... ארבע עונות (מפתיע) ורוב הסדרות החמות הן מהשנה או השנתיים האחרונות. קיבלתי המון המלצות מחברים בסגנון "אתה חייב לראות את הסדרה האיסלנדית שאני רואה עכשיו". באמת תודה, אין לי מושג אם זה יעניין אותי מספיק כדי לראות ארבעים פרקים ברצף, אבל זה סדרה חדשה עם עונה אחת ושמונה פרקים. איך זה עוזר לי?

אופציה אחת שעלתה ונפסלה היתה להשלים קלאסיקה כלשהי שלא ראיתי. יש לא מעט כאלו שכל העולם ראה ואני איכשהו הצלחתי לדלג עליהן. הסמויה, הסופרנוס, שובר שורות, ויש עוד. כמה דברים הפריעו לי בכיוון הזה. אלו היו סדרות מאוד פופולריות שבזמן אמת בחרתי באופן מודע לוותר עליהן, אז מדוע שארצה לבחור דווקא בהן? אולי דווקא סדרה פחות מוכרת מתאימה לי יותר? מה שבאמת הפריע לי היה עניין טכני: בחרתי במספר השרירותי של ארבעים פרקים, ועכשיו אני כבול אליו. הסדרות האלו יותר ארוכות מה שאומר שבמסגרת היעד אראה רק חלק מהסדרה. העדפתי למצוא משהו שקרוב ככל האפשר למספר 40.

אופציה אחרת שעלתה ונפלה נגעה לסדרות שצפיתי בהן באותו זמן שבו הקדשתי מחשבה לבחירה: העונה הראשונה של לוק קייג' ושל ג'סיקה ג'ונס. שתיהן סדרות מבית היוצר של מארוול, על גיבורי על פחות זוהרים מאלו ששיכים לייקום הסינמטי של הנוקמים. בפרט, אני זוכר את חווית הצפיה בעונה הראשונה של ג'סיקה ג'ונס כעוצמתית במיוחד. אחרי כל פרק הייתי במתח אדיר לדעת את ההמשך, אבל זקוק להתאוששות מנטלית לפני הצפיה בפרק הבא. לא בדיוק מתאים לבינג'. בנוסף, בכל אחת מהסדרות האלו הופקה רק עונה אחת נוספת (וגם זה רק בהמשך, לא בזמן שצפיתי בעונה הראשונה). ואם להוסיף על הקושי: אלו סדרות של 13 פרקים בעונה. שלוש עונות זה הכי הרבה שאפשר שהוא עדיין פחות מדי, ארבע עונות זה הרבה יותר מדי. הסדרות האלו שייכות למשפחה של סדרות של מארוול שנקראת "המגינים", כך שחשבתי לאסוף שלוש עונות משתיים או שלוש סדרות כאילו שזו סדרה אחת ולקנח בעונה היחידה של המגינים, שהיא קצרה יותר (שמונה פרקים). ירדתי מהרעיון בעקבות הביקורות הגרועות של המגינים ושל אחת מהסדרות שהייתי צריך לראות, איירון פיסט (ראיתי לא מזמן את העונה הראשונה. יש דברים גרועים יותר כמו העונה השלישית של קוברה קאי, אבל ויתרתי על העונה השניה).

הפתרון שמצאתי היה לסרוק רשימה מדורגת של סדרות, עד שאמצא אחת באורך המתאים שגם תמצא חן בעיניי. עוד קריטריון שהצבתי הוא שאורך של פרק צריך להיות לפחות סטנדרטי, 40-45 דקות, שמאפיין דרמות וסדרות אקשן, להבדיל מקומדיות וסדרות מצויירות בהן כל פרק הוא סביב 25-30 דקות. הסדרה שבחרתי, כבר לפני כמה שנים, היא Orphan Black. לא צפיתי בה מעולם אבל זכרתי שראיתי פרומואים שלה כששודרה בכבלים. הדבר היחיד שידעתי עליה הוא מה שהוצג בפרומו, והוא אשה צעירה שעדה להתאבדות של אשה אחרת שנראית בדיוק כמוה, ובהמשך מגלה שיש עוד כפילות שזהות לה. בחרתי בסדרה בגלל שתי סדרות אחרת מהז'אנר של סדרת דרמה משולבת פעולה עם דמות נשית במרכז. הראשונה היא באפי, עליה כתבתי כבר, והשניה היא זהות בדויה (הידועה יותר בשמה המקורי, Alias). זהות בדויה עוסקת בסוכנת חשאית שבכל פרק עוטה על עצמה... זהות בדויה (כמה מפתיע), ולעיתים יותר מפעם אחת באותו הפרק. האלמנט החוזר של של החלפת דמויות על ידי אותה שחקנית גם בזהות בדויה וגם באורפן בלאק עורר אצלי את התקווה שאוהב גם את הסדרה הזו.

בסדרה אורפן בלאק יש חמש עונות, בכל עונה עשרה פרקים, כל פרק כ-44 דקות. מכל פרק אפשר להפחית את הפתיח ואת כתוביות הסיום, ולפעמים יש גם תקציר "בפרקים הקודמים" ו"בפרק הבא", כך שמדובר על כ-40 דקות נטו. חמישים פרקים, אלפיים דקות שהם סביב 33-34 שעות, לא כולל הפסקות. המבנה של הסדרה הוביל לתכנון של עונה ביום, במשך חמישה ימים, כשבע שעות צפיה ביום. אם נוסיף לזה הפסקות לשירותים, אוכל וסידורים נקבל יום עבודה מלא.

כאמור, עד לאחרונה דחיתי את היעד הזה כי הרגשתי שלא הגיע הזמן שלו. לפני כמה חודשים זמנו של היעד הגיע כשהכרזתי על הבליץ על הרשימה אבל נתקלתי בקשיים טכניים. אני בחופשה בבית, אז על פניו יש לי את כל הזמן שבעולם, אבל בגלל הקורונה גם כל שאר העולם בבית. לאחרונה, השתדרגנו במנוי לנטפליקס, אותו אנחנו חולקים עם קרובי משפחה מחו"ל. ליתר דיוק, הם משלמים גם על החצי שלנו, והעסקה מאפשרת לנו לצפות רק במכשיר אחד. מעבר לכך, רק אחת מהטלויזיות שלנו מחוברת לנטפליקס, דרך קונסולת הפלייסטיישן. מכאן, מדובר על טלויזיה די פופולרית, אבל היעד דרש שאשתלט עליה כמעט בבלעדיות למשך שבוע. למרות שהייתי בחל"ת בכל התקופה הזו, רק בשבוע הזה, שהוא האחרון לחופשה שלי, כל הכוכבים הסתדרו בשורה: מחויבויות אחרות שהיו לי, שהקשו על האפשרות להיעלם לשבוע, הסתיימו, בני המשפחה שמעל לגיל גן חובה הסכימו להקרבה, וגני הילדים חזרו לפעול והרחיקו מהבית בני משפחה שמתקשים לוותר על צפיה בלופ ב"קפטן תחתונים".

על הסדרה

אורפן בלאק היא סדרה קנדית שהופקה על ידי השלוחה האמריקאית של ה-BBC, ולכן יש בה גם אלמנטים שמזכירים סדרות בריטיות. הסדרה שודרה בין השנים 2013-2017, והשחקנית הראשית, טטיאנה מסלני זכתה בפרס אמי על הופעתה בעונה הרביעית. הסדרה מתמקדת בשרה מאנינג, צעירה משולי החברה שמגלה שהיא ועוד מספר נשים הן שיבוטים (clones) שנוצרו כתוצאה מניסויים בבני אדם. 

במהלך הסדרה, שרה מתחברת לחלק מאחיותיה לניסוי כדי לחקור את מי הן באמת ונאבקות להשתחרר מהשפעתם של התאגידים שיצרו אותן ועדיין רואים בהן חלק מניסוי מדעי ולא אנשים חופשיים. מבין המשובטות האחרות, הסדרה מתמקדת במדענית קוסימה, שהיא אחת הדמויות האהובות יותר על ידי הצופים ואליסון, שהיא טייפקאסט של עקרת הבית מהפרברים, ומספקת רגעים קומיים לסדרה. שתי משובטות נוספות שזוכות לזמן מסך ניכר הן הלנה, שגדלה במזנר אוקראיני והפכה לרוצחת מיומנת, ורייצ'ל, שגדלה בתוך התאגיד שעומד מאחורי הניסוי, כשהיא משמשת בו זמנית רודף ונרדף: דמות ניהולית בארגון וגם עכבר מעבדה בתוכו. נסו לנחש מהתמונה הבאה מי זו מי:

מי זו מי?

הגימיק של הסדרה הוא שמסלני מגלמת לא רק את הדמות הראשית, אלא את כל המשובטות, שהן כמחצית מדמויות המשנה, ועוד מספר דמויות ארעיות. השוני ביניהן הוא לא רק חיצוני, תוצר של מחלקת ההלבשה והאיפור של ההפקה, אלא גם במשחק, עד שקשה לזכור שאותה שחקנית מגלמת את כל הדמויות. לכל אחת מבטא שונה, סגנון דיבור אחר, אופי שונה, הליכה שונה וכן הלאה. מדי פעם העלילה דורשת מאחת הדמויות לנצל את הדמיון ביניהן ולהתחפש לאחרת. אנחנו הצופים ממשיכים להרגיש שיירים של הדמות המקורית בתוך הדמות שהיא מתחזה אליה. מקריאה על הסדרה, למדתי שמסלני אפילו הכינה פלייליסט שונה לכל דמות, והקשיבה לשירים האהובים (לכאורה) לדמות שהיה עליה לגלם כדי להתאים את המשחק שלה.

סצנות בהן מופיעה יותר ממשובטת אחת הן אתגר לא קטן להפקה. תכסיסים של תוכנות לעריכת וידאו בעזרת מסך כחול או ירוק הם מוכרים וותיקים, אך בנוסף לכך, כל סצנה כזו צולמה ארבע פעמים, כאשר תנועת המצלמות זהה בכל ארבעת הצילומים: פעם אחת עם מסלני והכפילה שלה, פעם שניה עם מסלני בלבד, פעם שלישית עם מסלני כאשר הא משחקת את הדמות השניה, ופעם רביעית ללא שחקנים כלל. הנה סרטון שכולל הסברים על צילום סצנה כזו, עם שלוש דמויות. בסוף העונה השניה, מופיעה סצנה שאינה מקדמת את העלילה, אבל היא מעין מתנה לצופים, בה ארבע מהמשובטות רוקדות יחד. צילום הסצנה הקצרה הזו לקח יומיים, ואף שמורגש שכל אחת מהדמויות מנסה להישאר בשטח מצומצם ולשמור מרחק מהדמויות האחרות, הן כן מגיבות זו לזו כאילו שהן נמצאות באותו חלל. דמות חמישית, פליקס, האח החורג שגדל עם שרה במשפחה אומנה, משמש בתור חוט מקשר, כשהוא עובר בין הדמויות האחרות. סרטון נחמד שמראה במשולב קטעים מהסצנה המוגמרת יחד עם צילומי "מאחורי הקלעים" זמין לצפייה כאן. 

ארבע פעמים טטיאנה מסלני

לכל אורך הסדרה עולות שאלות מוסריות מתחום המדע, ובפרט גנטיקה. למי שייך DNA סינטטי שיוצר במעבדה, לתאגיד שיצר אותו, או לאדם שנושא אותו? האם למען רווחתם של רבים אפשר לבצע ניסוי בבני אדם בלי שיהיו מודעים לכך? איזה טכנולוגיה אפשר לשתול בבני אדם? האם מותר לבצע שינוי גנטי שישפיע גם על הדורות הבאים? הסדרה לרוב אינה עושה חיים קשים לצופים עם הדילמות האלו, כאשר בראש תאגידי הביג פארמה עומדים אנשים שמזמן חצו כל גבול ומוכנים לוותר על כל עיקרון מוסרי, אך יש מספר קטן של דמויות משנה שמנסות להכריע מהו הדבר הנכון תוך קושי לאזן את המתח שיחסי הכרות/חברות/אהבה לאחת מהדמויות המשובטות לבין המחויבות שלהן למחקר מדעי.

כיום מאוד מקובל בכתיבת תסריטים לסדרות טלויזיה להשתמש בשתי קשתות סיפוריות (story arcs), אחת שמתחילה ומסתיימת באותו פרק, ואחת ארוכה יותר שנמשכת לאורך עונה שלמה. פרקים טובים לרוב יצליחו לשלב סיפור שעומד בפני עצמו ומסופר במהלך הפרק יחד עם קידום של העלילה העונתית. באורפן בלאק כל זה כמעט ולא קיים. התחושה היא שכל חמש העונות הן סיפור אחד ארוך, שברובו תוכנן מראש וחולק למספר חלקים לפי העונות. כל עונה תתמקד בקונפליקט שיגיע לפתרון בפרק סיום העונה, אך בכך נקבל רק התקדמות מסויימת בסיפור הגדול, שרוב שהאלמנטים שלו הוצגו בפנינו כבר בעונה הראשונה, או לפחות קיבלנו רמז כלשהו לגביהם. באותו אופן, יש מאורעות שמוכלים במלואם במסגרת של פרק אחד, אבל לא מדובר בסיפור עלילתי שלם וסגור, אלא יותר כמו פרק בספר. אני לא כותב את זה כמשהו טוב או רע, אלא פשוט כתיאור מצב נתון. לחיוב, כל הפרקים מחוייבים לקדם במשהו את העלילה הגדולה, כך שאין ממש פרקים שהם פילרים (fillers), שאפשר היה לדלג עליהם בלי לפגוע בסיפור המסגרת הגדול. לשלילה, אף שיש סצנות שנשארות בזיכרון, קשה להגיד אותו דבר על פרקים שלמים. לדוגמה, אני זוכר שבסוף הפרק השישי בעונה הרביעית ציינתי לעצמי שזה פרק חזק ומרגש, אבל למעט סצינה אחת אני מתקשה לשחזר מה בעצם קרה בו, כי כל עלילת העונה מעורבבת אצלי בראש.

הסדרה קצבית ומהנה, ומשלבת אקשן, דרמה וגם הפוגות קומיות עם כתיבה סבירה שאין בה יותר מדי חורים עלילתיים עם משחק מצויין. באופן יחסי, התסריטאים היו עדינים עם הצופים, ולמרות שכמקובל בסדרות כאלו, הדמויות המרכזיות נמצאות רוב הזמן במרדף וסכנה ורגעי השמחה והרוגע שלהן מועטים, אין התעללות רגשית בצופים. "סוף סוף הדמות האהובה ביותר על הצופים זכתה לרגע קצר של אושר, אז עכשיו נהרוג אותה באכזריות", לא בסדרה הזו. כלומר, כן, נעורר הזדהות רגשית אצל הצופים, אבל לא נייצר זעזוע רגשי רק לצורך הזעזוע, אלא כחלק מזרימה הגיונית של הסיפור. נטפליקס ממליצה על צפיה רק מגיל 16 מכל הסיבות המקובלות (עירום, שפה בוטה, אלימות גראפית), אבל בניגוד לסדרות כמו משחקי הכס שמציפות במכוון את האלמנטים האלו למען הרייטינג, כאן המינון מתון ולא מנופח באופן מאולץ.

הבינג'

ביום ראשון אחרי הצהריים נזכרתי ביעד הזה וחשבתי לעצמי שממש עכשיו יש לי סוף סוף את הזמן להתחיל אותו, וחבל שכבר פספסתי את יום ראשון. חמש עונות, עונה ביום, מיום ראשון עד יום חמישי היה יכול להיות נחמד. יום ראשון כבר אבוד אז הכל נדחה ביום אחד, משני עד שישי.

בכל יום, לוח השידורים שלי חפף פחות או יותר לשעות הפעילות של הגן, כאשר מאוחר בערב, כשהקטנה במשפחה הלכה לישון השלמתי את מה שלא הספקתי מהעונה הנוכחית. מהמשפחה קיבלתי פידבקים מעורבים כמו "הכורסה קיבלה את הצורה שלך", או "כל הכיתה שמעה בזום את הסדרה שלך". בסוף כל פרק היה לי קשה להמשיך ישירות לפרק הבא, ולרוב אחרי צפיה של פרק או שניים לקחתי הפסקה של כמה דקות. במהלך אותו שבוע, במקום למדוד זמנים בשעות ודקות, מדדתי אותו בפרקים. "יש עוד שני פרקים עד שהגן מסתיים", "עוד שלושה פרקים עד שאלך לישון", וכן הלאה.

ככל שעברו הימים, "השתפרתי" בצפיה, אם כי ההשתפרות היא בעיקר תוצאה של אירועים חיצוניים שעזרו או הפריעו לצפיה. ביום הראשון, התחייבות שהרחיקה אותי מהבית לבערך שלושה פרקים (שזה שעתיים, בלשון בני אדם) גרמה לכך שהספקתי רק שבעה פרקים מתוך עשרה שיש בעונה, כשאת שלושת הנותרים השלמתי בלילה. ביום השני השתפרתי והשגתי חלוקה של 8 פרקים ואז עוד שניים בלילה וגם זה למרות שהגן הסתיים מוקדם באותו יום, כשהוא גודע את רצף הצפיה שלי באיבו. ביום השלישי כבר הספקתי תשעה פרקים, ואחרי השלמת הפרק האחרון מהעונה השלישית, ראיתי עוד פרק מהעונה הרביעית. קו המחשבה שלי היה שהיום האחרון לפרוייקט יהיה יום שישי, שהוא עמוס בפעילויות אחרות ולא אוכל להקדיש אותו לסדרה, אז אני צריך להתקדם יותר מהר מעונה ביום. היום הבא היה ממש מוצלח, בזכות העובדה שהקטנה הלכה מהגן ישר לחברה, והספקתי לא פחות מחמישה עשר פרקים. נותרו ליום האחרון ארבעה פרקים, שניים הספקתי מוקדם על הבוקר ועד הצהריים, מאה ואחת שעות אחרי שהתחלתי, סיימתי את הפרק החמישים והאחרון.

סיכום

זו היתה חוויה מעניינת, אבל אני מעדיף את השיטה שלי של פרק ביום. זה משאיר טעם של עוד, מאריך את חוויית הצפיה בסדרה, מצמצם יצירת "סלט" בראש מערבוב של כמה פרקים, נותן זמן להרהר בפרק האחרון ולהבין אותו יותר טוב וגם מכבד את המאמץ שהושקע ביצירת הסדרה. תודה לשרה, קוסימה ואליסון על חמשיה ימים מהנים. אתן הבאפי, ווילו וזאנדר מודל 2013.

שיאים נועדו כדי לשבור אותם

בסוף השבוע הזה התקיים בפארק הירקון מרוץ תוצרת בית, פרי יוזמה של מאמני הקבוצה שלי. על היוזמה כתבתי לפני כחודש בפוסט הזה, שבו סיפרתי על חצי מרתון כמרחק המועדף עלי למרוץ מהיר, ועל התקווה שלי לשפר שיא ישן במרוץ הזה. הכותרת של הפוסט הזה כבר מרמזת מה התרחש. קראו עוד ואספר לכם כיצד.

השיא הישן הוא מפני חמש שנים בדיוק, ממקצה החצי מרתון בתל אביב, פברואר 2016. שנתיים קודם, בפברואר 2014, רצתי שם את מרתון הבכורה שלי, והצלחתי לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי, של לרדת משעתיים. 1:57:28, ליתר דיוק. יש בערך מאה אנשים בעולם שמסוגלים לרוץ חצי מרתון בפחות משעה, ואף אחד מהם הוא לא לבן. כל שאר האנושות מתחלקת בין אלו שמסוגלים לרדת משעתיים לבין אלו שעדיין לא, כך שמאוד שמחתי להיות בקבוצה של אלו שכן. באימונים כבר גיליתי שאני מסוגל לתוצאה כזו, אבל קצת לפני המרוץ הופיעו אצלי כאבים בברך בזמן הריצה, כך שמאוד חששתי שלא אסיים אותו. לזינוק הגעתי עם תחבושת תומכת לברך, אך במרוץ עצמו הכל עבר חלק. לפני הזינוק איתרתי את הפייסרית (מכתיבת קצב) לתוצאה של שעתיים ורצתי לידה 15 ק"מ, עד שצברתי מספיק ביטחון להגביר קצב. הגברתי קצת יותר מדי והתכווצו לי שרירי התאומים, אבל עדיין הייתי מסוגל לשמור על קצב מהיר יותר מקצב המטרה, עד לסיום.

באותה שנה השתתפתי בשני מרוצים נוספים למרחק הזה, מרוץ האביב, בו סיימתי ב-1:51:57, אבל המסלול היה קצר מדי כך שהתוצאה לא נחשבת לחצי מרתון, וחצי מרתון בודפשט, אותו סיימתי ב-1:53:44. באותו זמן החלטתי שאני רוצה לרוץ מרתון ראשון בשנה שלאחר מכן, נרשמתי להגרלה למרתון ברלין והתקבלתי. מהסיבה הזו התחלתי להתאמן הרבה יותר, וגם יצא שבאותו זמן הצטרפתי לקבוצת הריצה שאני נמצא בה עד היום, כך שהתחלתי לעבוד לפי תוכניות מסודרות.

העליה בנפח האימונים ובאיכות שלהם הוכיחו את עצמם מהר מאוד, ובחצי מרתון הבא בתל אביב, בפברואר 2015, כבר שיפרתי באופן משמעותי את השיא שלי, ל-1:40:40. באותו זמן עדיין לא התאמנתי בתוכנית אישית אלא הסתמכתי על אימונים גנריים שהמאמנים שלחו לחברי הקבוצה כל שבוע, למעט הריצה השבועית הארוכה של סוף השבוע. בחודש לפני המרוץ, נעמי, המאמנת, שלחה לי את המרחק הרצוי עם הנחיות לניהול הריצה: כמה ק"מ לחימום, מתי להגביר עוד, וכו'. שבועיים לפני המרוץ האימון הגיע ל-21 ק"מ, אותם רצתי בסביבות 1:41-1:42, כך שכבר ידעתי למה אני מסוגל, השאלה היא אם אני מסוגל לשחזר את זה במרוץ עצמו.

ריצה שמכוונת לתוצאת יעד היא תהליך מאוד מחושב, וגם מלחיץ, במיוחד כשהיעד הוא שיא אישי. אני יודע באיזה קצב אני צריך לרוץ כדי להגיע לתוצאת היעד, אבל אי אפשר לרוץ בקצב שהוא קבוע לחלוטין ויש הרבה דברים לא צפויים שיכולים להתרחש תוך כדי הריצה ולהפריע. מצד אחד, חלק מהריצה היא בקצב מעט מהיר מקצב היעד, שזה על פניו דבר טוב אבל מעלה חששות שאולי הקצב מהיר מדי ולא אצליח לשמור עליו. בנוסף, יש חשש שאני לא צובר שולי ביטחון מספיק רחבים בשלב הזה, למקרה שמשהו ישתבש ואאט בהמשך. מצד שני, יש גם חלק מהריצה שהוא מעט איטי יותר מקצב היעד, וזה מלחיץ אותי שלא אצליח לשמור על הקצב שקבעתי לעצמי. לסיכום, גם כשעל הנייר הכל מתקתק לפי התכנית, כל הריצה מהולה בלחץ שמשהו ישתבש, עד לסיום. רק אם הריצה הרבה יותר טובה מהתכנון המקורי, אפשר להתחיל להירגע, וגם זה רק לקראת הסוף.

על קו הזינוק ראיתי את הפייסר ל-1:40. לא תכננתי לרוץ איתו כי לא חשבתי שאני לעמוד בקצב שלו. תכננתי לסיים כשתי דקות אחריו, שזה אומר שהוא אמור להתרחק ממני בהדרגה עד שבסיום הוא יהיה כ-400 מטרים לפניי. בחצי הראשון של המרוץ רצתי בקצב דומה לאימון הארוך האחרון, ושמתי לב שהפייסר בטווח ראייה, וקצת יותר קרוב ממה שחשבתי שהוא צריך להיות. לפי הזמנים שלי והערכת המרחק בינינו, ניחשתי (בדיעבד, בקירוב טוב מאוד) שהוא יסיים בבערך דקה יותר לאט מהתוצאה שהוא אמור לכוון אליה. עם האבחנה הזו הבנתי שאני יכול להרשות לעצמי להתקרב אליו, ואכן בקילומטר ה-14 הגעתי אליו. בקילומטר ה-18 החלטתי להגביר עוד, עד לסיום, אבל הייתי כבר עייף מהריצה, ולמרות שבאמת הגברתי קצב, לא התרחקתי ממנו באופן משמעותי.

השמחה על השיפור הגדול בשיא האישי שלי היתה מהולה במעט אכזבה. לפני הזינוק, לא האמנתי שאני מסוגל להגיע לתוצאה כזו. אחרי הסיום, לא יכולתי להתעלם מכך שהייתי כל כך קרוב לרדת משעה וארבעים דקות. התוצאה 1:3X:XX נראית הרבה יותר מהירה מ-1:4X:XX, אפילו אם מפרידות ביניהן רק ארבעים שניות. חלפה שנה, פברואר 2016, ושוב אני על קו הזינוק של אותו מרוץ עם מטרה אחת, לשפר את השיא שלי בארבעים שניות (ליתר דיוק, ארבעים ואחת). את האימונים שלי עשיתי במסלולים פחות שטוחים מאלו של המרוץ בתל אביב, כך שלא הגעתי לקו הזינוק עם שיא חדש מהאימונים. למרות זאת, הגעתי כשאני יודע שהיכולת שלי דומה למה שביתה בשנה לפני, ועם מספיק ביטחון עצמי שזה אמור להספיק לתוצאה שאני רוצה. 

על קו הזינוק חיפשתי את הפייסר של 1:40 אבל לא ראיתי אותו, ונאלצתי לתכנן את הריצה שלי לבד. די מהר מצאתי את עצמי בקצב שהוא טיפה יותר מהיר מקצב המטרה, ואחרי אמצע המרחק גיליתי שאין לי בעיה להגביר טיפה. המסלול של חצי מרתון תל אביב בנוי כך שהחצי השני שלו טיפה יותר קל מהחצי הראשון. המרוץ הוא שטוח למדי, אבל החצי הראשון הוא במגמת עליה קלה בעוד שהחצי השני יש קצת יותר ריצה בירידה. בערך בשני שליש הדרך הסתכלתי בשעון (האמת, כל הזמן הסתכלתי בשעון) והערכתי שאני בדרך לסיים ב-1:38. זו הנקודה שנרגעתי, כי ידעתי כבר עכשיו שאצליח להשיג את מה שרציתי. בסיום נותר לי כח להגביר עוד ושיפרתי את השיא מהשנה הקודמת ביותר משלוש דקות, 1:37:21.

התוצאה הזו פתחה תקופה של קצת יותר משנה שבה שיפרתי בפעם האחרונה את השיאים שלי בכל המרחקים, כשהלך המחשבה שלי היה שאני נמצא בתקופה של יכולת שיא, ומכאן אני יכול לכל היותר לקוות לשמור עליה. מכל התוצאות, התוצאה בחצי מרתון נחשבת להכי איכותית בעיניי. ישנן "נוסחאות קסם" שמנסות לחזות את התוצאה של רץ במרחק כלשהי, על סמך התוצאה שלו במרחק אחר.יש וריאציות שונות לנוסחאות האלו, אבל ככלל אצבע, כל הכפלה של המרחק גוררת האטה בקצב לקילומטר בודד ב-10-18 שניות. להרבה רצים כלל האצבע הזה עובד לא רע, חוץ ממרחק מרתון, שם הסיבולת של רצים חובבים לא מספיק טובה כדי לעמוד בציפיות של הנוסחה. גם אצלי זה המצב, ובעבר הנוסחה לא היתה רחוקה מהמציאות, אבל ה-1:37:21 כבר לא עומד בקו אחד עם השיאים האחרים, והוא הרבה יותר מהיר ממה שהם חוזים למרחק הזה (לחלופין, התוצאות האחרות יותר איטיות ממה שהתוצאה לחצי מרתון חוזה). דרך אחרת להציג את הנתון הזה היא שאני יכול לרוץ חצי מרתון כמעט כמו שאני רץ 5 או 10 ק"מ, ורק צריך להאט טיפה כדי להחזיק מעמד על פני מרחק ארוך בהרבה. זו עוד סיבה למה אני אוהב את המרחק הזה.

מכיוון שהייתי משוכנע שאת התוצאות האלו כבר לא אשפר, הרגשתי חופשי לשים בצד את הניסיונות לרוץ יותר ויותר מהר, ולעבור לריצות איטיות בהרבה אבל רחוקות יותר ויותר (כלומר, ריצות שטח ואולטרה מרתונים), משהו שממילא היה על הכוונת. בשנת 2017 רצתי את המרתון הטוב ביותר שלי, ובאימונים עוד הצלחתי להתקרב מדי פעם לשיא בחצי מרתון ולרדת מדי פעם מ-1:40, אבל לא יותר מזה. בפברואר 2018 שוב נרשמתי לחצי מרתון בתל אביב. נצמדתי לפייסר של 1:40 אבל אחרי מספר קילומטרים הרגשתי שהוא מהיר מדי בשבילי, ובקושי רב הצלחתי לסיים ב-1:41:58. בהמשך השנה הצלחתי לרדת שוב מ-1:40 (1:39:50) אבל זה היה במרוץ ערד מצדה, שרובו בירידה תלולה. זה היה החצי מרתון המהיר האחרון שלי, ומאז, במשך שנתיים וחצי, לא ניסיתי לרוץ מרחק כזה בקצב מהיר.

וכאן הפוסט מגיע לנקודה שבה נגמר הפוסט מלפני חודש. המאמנים שלי החליטו לארגן מרוץ בפארק הירקון, וחשבתי שמכיוון שממילא המסלול מתאים לריצות מהירות, אנצל את ההזדמנות כדי למדוד איפה נמצאת היכולת שלי היום. קיוויתי שאני נמצא איפשהו סביב היכולת שלי ב-2018, כלומר שתוצאה של 1:42 היא בהחלט בגבול האפשרי. אני לא נהיה צעיר יותר, וכבר תקופה ארוכה לא התאמנתי על ריצות מהירות. בנוסף, בגלל אימוני הקרוספיט שלי, אני רץ הרבה פחות באופן כללי. מצד שני, אני טיפה יותר רזה ממה שהייתי אז. לכן קיויתי שהדברים מתאזנים, ובלי להתאמן יותר מדי אוכל להגיע ליעד שהצבתי לעצמי.

ואז, ארבעה שבועות לפני המרוץ, יצאתי לריצה של 16 ק"מ ליד הבית. לא ממש תכננתי כמה לרוץ ובאיזה קצב, ועדכנתי את התכניות שלי תוך כדי ריצה. תוך כדי הריצה הגברתי יותר ויותר, ובסוף הריצה השעון הראה שרצתי בקצב של 4:37 דקות לקילומטר, שזה הקצב שבו רצתי את השיא שלי בחצי מרתון משנת 2016. השעון  גם טען שאת עשרת הקילומטרים האחרונים רצתי בתוצאה של 44:47, שיפור של שש שניות לשיא אחר שלי מ-2016. את כל זה עשיתי כשתחילת הריצה לא היתה מהירה במיוחד, ובמסלול לא שטוח בכלל. פתאום הבנתי שהשיא, שחשבתי שהוא השיא האחרון שלא ישבר לעולם, נמצא בהישג יד.

בשבוע לאחר מכן החלטתי לרוץ 18 ק"מ, ולרוץ אותם הכי מהר שאני יכול. התכנית שלי היתה לבצע ריצה ארוכה נוספת של 21 ק"מ שבועיים לפני המרוץ, אבל תוך כדי הריצה, הרגשתי שאין לי סבלנות לחכות שבוע, ואני רוצה לדעת כבר עכשיו מה אני יכול לעשות במרחק של חצי מרתון, בלי עמדות מים, בלי לקחת איתי תוספי תזונה, בריצה על מדרכות. פרופיל הריצה היה די דומה לריצה של ה-16 ק"מ. ארבעת הקילומטרים הראשונים היו פחות טובים, עד שהגוף התרגל והתיצב על קצב שהוא מהיר אבל נוח, ואחרי עשרה קילומטרים הרגשתי ששאפילו אפשר להגביר טיפה. לקילומטר האחרון הגעתי כשאני יודע שהשיא הולך להישבר, וכאן החלטתי להיות זהיר יותר: לא רציתי לשבור את השיא יותר מדי, כדי שיהיה לי קל לשפר אותו שוב עוד שלושה שבועות. לכן, בניגוד לריצה הקודמת, לא נתתי את כל כולי בקילומטר האחרון, אלא שמרתי על הקצב מקודם. בנוסף, מכיוון שבניגוד לריצות אימון בהן אני קובע לעצמי כמה לרוץ, במרוצים שמישהו אחר סימן את המסלול הוא לרוב יוצא מעט ארוך יותר מהמרחק המוצהר, הוספתי עוד מאה מטרים ורצתי 21.2 ק"מ במקום 21.1 ק"מ. התוצאה: 1:36:45. היסטוריה.

מעבר לשמחה על השיא שנשבר אחרי כל כך הרבה שנים, ההחלטה האמוציונלית לעשות את זה שבוע לפני המועד המתוכנן היתה מאוד נכונה. שני סופי השבוע הבאים היו מאוד גשומים, ולא היה נעים לרוץ בהם, ולכן עשיתי בהם אימונים קצרים יותר ופחות מהירים. בנוסף, אימון שבו לוקחים מרחק גדול מאוד ורצים אותו הכי מהר שאפשר הוא אימון קשה מאוד ולא כל כך מהנה, אז לא התנגדתי לחסוך לעצמי אימון אחד כזה.

יום המרוץ הגיע, עם מזג אויר מושלם: קריר מאוד, אבל יבש ובלי רוחות. בגלל הקורונה, אנחנו מוזנקים בקפסולות של עשרה רצים. בזמן שעבר עד המרוץ יצא לי לנתח את ריצת השיא מהאימון ולהגיע למקנה שיש פוטנציאל של עוד כדקה וחצי לשיפור, ולכן חשבתי לכוון לשיפור של דקה. באימונים, לקח לי כארבעה קילומטרים עד שהגעתי לקצב המטרה, ואם אוכל להגיע אליו יותר מהר אחסוך זמן יקר. שנית, מאמצע הריצה הייתי מגביר טיפה, אז אולי אפשר לרוץ את כל המרחק טיפה יותר מהר. שלישית, המסלול יהיה הרבה יותר שטוח וכמעט נטול פניות.

קו הזינוק. צילום: איתן גולדברג

כעשר דקות לפני ההזנקה יצאתי לריצה קצרה אך מהירה. קיויתי להעלות דופק ולחסוך לעצמי חלק מאותם ארבעה קילומטרים ראשונים שאותם אני רץ לאט יותר. בדרך חזרה לנקודת הזינוק הפעלתי את השעון וגיליתי שאני רץ הרבה יותר מהר מהמתוכן, בקצב שלא מתאים בכלל לריצה כזו. אחרי תדרוך קצר אנחנו מוזנקים ואני פורץ קדימה. אני מכיר את רוב הרצים ויודע שמבין אלו שנרשמו לחצי מרתון, כנראה שאני הכי מהיר. לכן, אני משתעשע במחשבה כמה זמן יקח לי לעקוף את אלו שהוזנקו בקפסולה הקודמת, עשר דקות לפניי. הקילומטר הראשון מסתיים והוא הרבה יותר מדי מהיר. אני מנסה להרגיע את עצמי ומצליח להתיצב על קצת פחות מ-4:30 דקות לקילומטר. זה מהיר יותר מהקצב הממוצע באימונים אבל דומה למהירות שלי במחצית השניה של האימון מלפני שלושה שבועות, שבו שיפרתי את השיא שלי.

נקודת הזינוק היתה ליד חנות סאקוני בנמל, ומשם קטע של ארבע מאות מטרים עד שחוצים את גשר רידינג ומתחברים לשביל שמחבר את הנמל עם פארק הירקון. רוב הריצה צמודה לפארק הירקון, כשבסוף הדרך, ברמת החיל, מסתובבים וחוזרים. לפני חציית הגשר חזרה לנקודת הזינוק ממשיכים עוד כקילומטר לכל כיוון לאורך החוף כדי להשלים את המרחק. צירפתי מפה להמחשה:

מסלול המרוץ

אחרי פתיחה חזקה מדי, מצאתי שהקצב החדש שלי נוח לי. הוא מהיר אבל אני מצליח לשמור עליו בלי להתאמץ יותר מדי. תוך כדי הריצה אני מזהה רצים מהקבוצה שלי שלובשים את חולצת המרוץ וחולף על פניהם. השביל גדוש ברצים נוספים, רובם רצי פנאי, אבל אני מזהה כמה קבוצות נוספות שמארגנות מרוץ משלהן במקביל לשלנו. אחרי 2.5 ק"מ ואחרי 5 ק"מ ממוקמים עמדות תזונה, שהם גם הסימן לרצים במקצים הקצרים יותר להסתובב. אני שם לב שהם ממוקמים כמה עשרות מטרים מוקדם מדי, לפי מדידת השעון שלי, ותוהה אם גם לי יצא מסלול קצר מדי, ואיך אשלים עצמאית את המרחק החסר. על עמדות התזונה אני חולף מבלי לעצור בהן. גם באימונים הסתדרתי בלעדיהן, ופשוט חבל לי על הזמן שתדרוש עצירה בהן. במרוצים גדולים, עמדת התזונה היא שורה ארוכה של מתנדבים שמושיטים לרצים בקבוקי מים, אז אפשר לתכנן מראש איזה בקבוק אני הולך "לקטוף" תוך כדי ריצה, ואז לזרוק אותו בהמשך הדרך בידיעה שמישהו ינקה אחרי. כשמדובר בשולחן קטן עם כמה כוסות מים וקעריות עם פירות וחטיפים, זה או לעצור או לוותר. אז ויתרתי.

בדרך אני עובר ביער בראשית, שהוא ה-Zone 51 של הרצים. באזור הזה ה-GPS בשעון תמיד משתגע ומראה קצבים לא הגיוניים, איטיים בהרבה מהמציאות. גם הפעם השעון מראה שהקצב שלי איטי בחצי דקה לקילומטר ממה שהיה קודם. אני כבר מתורגל בתופעה הקוסמית הזו ויודע להתעלם. נקודת הסיבוב של המרוץ אכן נמצאת 9.5 ק"מ מהזינוק, כפי שהיתה צריכה להיות. גם בה אני עובר בלי לשתות ולאכול, אבל קצת לאחר מכן מחליט שאם אני כבר סוחב עלי כמה מנות של ג'ל אנרגיה, זה זמן טוב לקחת אחד. הטעם המתוק שלו נותן זריקת מרץ, והשעון מראה לי שהגעתי לעשרה קילומטרים עם שיא חדש למרחק הזה. 

ממשיך עוד קצת ועובר 10.6 ק"מ, טיפה יותר מחצי המרחק, השעון מראה שעברו בדיוק 47 דקות. קצב של 1:34 למרוץ כולו, הרבה יותר מהר מהתכנון שלי. קצת בהמשך אני עוקף את המוביל של הקפסולה הקודמת. עכשיו, אני רשמית ראשון, אפילו אם מתעלמים מזמן ההזנקה. ביער בראשית ה-GPS שוב משתגע, ואני שומע צעדים רמים מאחורי שמתקרבים במהירות. להקה של רצים, רובם ממוצא אתיופי, עוקפת אותי כאילו שאני עומד במקום ולא טס בעצמי. עד סוף המרוץ אתקל רק בעוד רץ אחד בודד שמהיר ממני. אחרי טיפה יותר מ-13.5 ק"מ השעון מראה שחלפה בדיוק שעה מהזינוק. 

הקילומטר ה-14. אני מרגיש דקירות בסרעפת ומתחיל להילחץ. זה סימן שאני רץ מהר מדי. נשארו עוד שבעה קילומטרים וזה מרחק גדול מדי למשוך עם כאבים כאלו. אני קצת לחוץ שהכאבים יתגברו ויגרמו לי לעצור, ומחליט להרגיע טיפה את הקצב. גם אם אסיים בפוזיטיב ספליט (חצי המרוץ השני איטי יותר מהראשון), יש לי סיכוי לסיים בשיא חדש, גם אם פחות טוב מזה שמסתמן. למרות שהרגשתי שהאטתי קצת, לא ממש רואים את זה בניתוח הריצה כפי שהוא מופיע בשעון. הקילומטר ה-14 וה-16 היו טיפה יותר איטיים מהאחרים, אבל באופן זניח. ובכל מקרה, אחרי כקילומטר שמתי לב שלא כואב לי יותר. ניצלתי.

עברתי 18.69 ק"מ בדיוק כשחלפתי ליד הגשר שפונה חזרה לנקודת הזינוק/סיום. אני מחשב ומוצא שאם אמשיך עוד כקילומטר ישר ואז אחזור אותו, ביחד עם עוד 400 מטרים מהגשר ועד לסיום המרחק יצא בדיוק חצי מרתון. בדרך אני חולף על שתי מתנדבות שעושות את דרכן חזרה, והן צועקות לי שהשאירו שלט בנקודה שבה צריך להסתובב. השלט אכן מופיע, אבל כחמישים מטרים מוקדם מדי לפי המדידה שלי. אני ממשיך לרוץ עוד קצת ורק אז מסתובב. גשר רידינג הולך ומתקרב, אני מסתכל בשעון ומנסה לאמוד את המרחק והזמן שנותר לסיום, ורואה שיש סיכוי לרדת מ-1:34. מגיע לגשר ומגביר בארבע מאות המטרים האחרונים. השעון מראה 21.13 ק"מ ב-1:33:47, קצב 4:26 לקילומטר, שיפור של שלוש דקות לשיא הקודם. תוך כדי הריצה, גם השיא לעשרה קילומטרים נשבר בכחצי דקה, 44:15.

על גשר רידינג, קצת אחרי הזינוק. צילום: ענבל פולג

אני יודע שהפוסט הזה מלא בכל מיני מספרים שאולי הם מאוד משמעותיים עבורי, אבל לא בהכרח אומרים הרבה לקוראים. העיסוק האובססיבי קלות שלי במספרים האלו מגיע מתוך המחשבה שמלווה אותי מאז קבעתי את תוצאות השיא שלי לפני חמש שנים, שאז הייתי בפסגת יכולת, ומכאן אני צריך להשלים עם העובדה שלא אשוב אליה. קראתי לפני כמה שנים על מחקר שנעשה על תוצאות של רצי עילית ומצא שהירידה ביכולת עם הגיל היא מאוד מתונה, לפחות בעשור הקרוב מבחינת איפה שאני נמצא היום. המסקנה המעודדת היתה שלרץ חובב, שכנראה נמצא רחוק באותו שיא יכולת תיאורטי שלו, עדיין יש הרבה מקום לשיפור, אם רק ירצה ויתאמן יותר. נכון ששיא היכולת שלו הולך ויורד, אבל מאוד לאט וגם אם ירד עוד עם הזמן, היכולת הנוכחית של הרץ החובב עדיין נמוכה יותר ויש לה לאן לעלות.

למרות המסקנה המעודדת הזו, התחושה שלי ב-2016-2017 היתה שהגעתי לאן שהגעתי אחרי שהשקעתי את המקסימום שלי באימונים, וכדי למצות את הפוטנציאל שאותו מחקר מדבר עליו, אני צריך לתת מעצמי אפילו יותר, הרבה מעבר לזמן ולמאמץ שאני מוכן להקריב. אולי לא הגעתי לשיא היכולת התיאורטי, אבל נגעתי בשיא שאני יכול להגיע אליו במסגרת הזמן שרציתי להשקיע. המחשבה הזו גרמה לי לנדוד למקומות אחרים כדי לחפש השגים חדשים: אולטרה מרתון, קרוספיט, רשימת היעדים וכן הלאה. עוד גורם שלא עוזר הוא מזג האויר המזרח תיכוני שיש כאן. בקרוב הבקרים הקרים יעלמו לטובת ימים חמים ולחים, ובתנאים האלו אני כבר לא אצליח לרוץ מהר, ואספר לעצמי שהנה, זה נגמר, לעולם לא אשבור את השיא מ-2016. והנה, הוא נופץ ביותר בשלוש דקות וחצי. השיא מ-2016 מת. יחי השיא החדש מ-2021. אני לא חושב שאי פעם אשבור אותו :)