רגע לפני ששנת 2019 הסתיימה, יעד מספר 32 ברשימה הפך ליעד ה-22 שהושלם. Been there, done that.
יש ברשימה יעדים מכל מיני סוגים: קשים וקלים; כאלו שדורשים תקופה ארוכה כדי לבצע אותם וכאלו שדורשים החלטה של רגע; יעדים שאני נרגש לבצע אותם וכאלו שאני קצת מתחרט עליהם ואם הייתי כותב את הרשימה מחדש אולי הייתי מחליף אותם. ויש גם את היעד הזה. אם אפשר לדרג את היעדים לפי מידת הליצניות שלהם, זה ללא ספק היעד הכי מטופש ברשימה. אבל מי אמר שאי אפשר להנות מדברים מטופשים. יתר על כן, אפשר לכתוב פוסט רציני להחריד על הנושא. אבל קודם, קחו דקה לצפות בסרטון הבא:
לי, הצפיה בסרטון גורמת לתחושת סיפוק. משהו בשבירה של המוסכמה החברתית לשמור על הסדר, ובמקום זה לשבור את הסדר. סצנות בטלויזיה ובקולנוע מציגות דמויות מנפצות דברים, וטלויזיות הן הקורבן האולטימטיבי, כמו במערכון הקלאסי הבא (רגע האמת ב-3:56):
כשהרשימה היתה בשלבי הכתיבה, הייתי תקוע עם רשימה חלקית, ומדי פעם מקבל רעיון נוסף. באותו זמן אבא שלי ביקש ממני עזרה לפנות טלויזיה ישנה מהבית. הרמנו אותה למכונית ונסענו לאזור של פחי מחזור. התפלאתי שאנחנו זורקים אותה לפח, אבל אבא שלי סיפר לי שניסה לתרום אותה ומתברר שאף אחד לא מעוניין בטלוויזיית CRT ישנה וכבדה. בסופו של דבר הנחנו אותה ליד מיכל של מוצרי אלקטרוניקה במקום להשליך אותה לתוכו. אז נדלקה מעלי נורה דמיונית ונולד הרעיון: אם הטלויזיה הולכת לפח בכל מקרה, למה לא להגשים חלום ונדליסטי ישן ולרסק אותה קודם? מצד שני, איך עושים דבר כזה בלי למשוך תשומת לב מיותרת? בלי להיפצע? בלי לעבור על חוקי עזר עירוניים? בגלל אלו ועוד הרבה תהיות אחרות, הטלויזיה נשארה שם, ונוספה עוד תהיה: אם ויתרתי על הטלויזיה שברשותי, מאיפה משיגים טלויזיית CRT ישנה אחרת? התהיות נותרו ללא מענה ולכן ניסחתי את היעד באופן גמיש יחסית, "לשבור משהו בכוונה" ובסוגריים הוספתי "פטיש בטלויזיה" כדי שיהיה ברור שלא מדובר על לקרוע דף נייר.
עבר המון זמן, ויום אחד שמעתי על פתיחה של "חדר זעם" בתל אביב. מישהו שמע את כל התהיות שלי והחליט להפוך אותן להזדמנות עסקית. מדובר בשרות שבו מקבלים הזדמנות להרוס דברים בסביבה סטרילית ובטוחה, תוך שימוש בביגוד מגן מתאים. הנה קליפ פרסומי שלהם (זהירות, מוזיקת רקע רועשת):
למרות שהם מאפשרים להביא חפצים מהבית, הם לא מאפשרים שבירת דברים מזכוכית כמו טלויזיות. לפי האתר שלהם הם מתמקדים בצלחות, כוסות, אגרטלים, פסלוני גינה וציוד משרדי כמו מדפסות וחלקי מחשב. במשך תקופה ארוכה זה היה מבחינתי הפתרון, וחיכיתי להזדמנות מתאימה לקבוע ביקור. לפני כחודש החלטתי שהגיע זמנו של היעד הזה והצעתי לאשתי ללכת איתי. היא הסכימה, אבל אז שני הילדים הגדולים גילו ורצו גם, וכאן העלילה הסתבכה. הכניסה לחדר הזעם היא מגיל שש עשרה, והילדים שלנו צעירים יותר. המבוגר שבהם יחגוג שש עשרה עוד כחצי שנה, ואפשר לחכות לו. זה אומר דחייה בהשלמת היעד.
עברו כמה ימים בודדים. יצאתי לריצה בשעה מוקדמת בשבת בבוקר, ונתקלתה בה. טלוויזיית טושיבה ישנה נטושה בגינה ליד הבניין הסמוך אלי. בהתחלה ניסיתי להתעלם ממנה. יצאתי לרוץ ולא לסחוב מכשירי חשמל כבדים ברחוב, אבל הטלויזיה סירבה להיעלם. גם למחרת יצאתי לריצה קצרה יותר, וכשחזרתי היא עדיין היתה שם. נראה כאילו היא פשוט מחכה לי. השעה היתה עדיין מוקדמת מאוד והרחוב היה ריק, ואז פשוט לקחתי אותה איתי שמתי אותה במחסן הדירתי. תודה לך, שכן אנונימי יקר, שהשלכת טלוויזיה לרחוב. אני יודע שזה לא מה שייעדת עבורה, אבל אני יכול להבטיח לך שהטלוויזיה שלך מצאה את השימוש הטוב ביותר, ולמעשה היחיד, שאפשר לעשות בימינו עם טלויזיות CRT. היא איננה עוד איתנו, אבל בדרכה האחרונה הסבה אושר לי ולילדי. יתר על כן, קצת יצאת עבריין כשהשלכת אשפה שלא במקום המיועד לכך, ואני הצלתי אותך כשניקיתי אחריך, אז גם אתה קצת חייב לי תודה.
הרעיון של חדר הזעם לא ננטש, וכנראה עוד אלך אליו, אבל החלום האמיתי היה לנפץ טלוויזיה. אבל איך? ניגשתי ליוטיוב כדי להתרשם מניסיונם של אחרים, וקיבלתי מספר תובנות. ראשית, אני לא עבריין, אי אפשר להשליך אותה ממקום גבוה, אין לי גישה לציוד הנדסי כבר או כוונה לגרום נזק למכונית שלי. האופציה היחידה היא לחבוט בה. מצפייה בסרטונים קצת יותר מלאים מהקליפ ששמתי בתחילת הפוסט, לפעמים הטלוויזיה לא נשברת כל כך בקלות, ורק נסדקת בהתחלה. למעשה, כשהיא לא נשברת, מי שחובט בה סופג בעצמו את עוצמת המכה באופן שיכול אפילו להכאיב. מכאן, פסלתי את השימוש באלה, שגם ככה אין לי. מצד שני, כשהיא כן נשברת, עדיף לתפוס מרחק מהשברים והרסיסים, כך שצריך משהו ארוך, לא כמו פשיט רגיל, שממילא לא מספק את מידת ההנאה בשל היעדר מנוף נדרש להנפה שלו. בקיצור, אני צריך פטיש הריסה, מה שנקרא בלשון העם פשיט חמש.
לא היה לי פטיש כזה. נפלאות האינטרנט וכמה ימים אחרי זה כבר כן היה לי. פשוט לא יאמן כמה הדבר הזה כבד, במיוחד כשמנסים להניף אותו, מבלי להחזיק יד אחד ליד הפטיש עצמו. הבן שלי קרא את המחשבות שלי כשאמר שזה מרגיש כמו להרים את הפטיש של האל תור מסדרת סרטי הנוקמים.
נותרו עוד כמה סוגיות ללבן. האירוע צפוי לייצר הרבה מהומה ולהשאיר אחריו המון בלאגן, שצריך לסדר. יש לנו מרפסת קטנה ויחסית מבודדת שבחרתי בתור המקום המתאים לביצוע. בנוסף, בימי שני מפנים אצלנו אשפה חריגה, ויום ראשון החל מהצהריים הוא המועד המותר לפנות אותה לרחוב. אם כן, יום ראשון, העשרים ותשעה בדצמבר, יום חופשה במכללות בשל חופשת חנוכה, נבחר בתור המועד לביצוע.
כדי להגן על עצמי לבשתי בגדים עבים, מעיל, נעליים סגורות וכפפות עבות. הוצאתי מהמחסן משקפי מגן וקסדה ששוכבים חסרי מעש כבר יותר מעשור, מתקופה בה הייתי עושה צניחה חופשית. סידרתי סולם בתור כן לצילום האירוע, והפכתי כורסה כדי להעמיד עליה את הטלוויזיה. נותר לחכות לשני הילדים הגדולים שביקשו לצפות בארוע, ואפילו זכו לקחת בו חלק (שלא תועד).
כמובן שיש סרטון, אבל קודם כמה תובנות: פשוט לא יאמן כמה רסיסי זכוכית נשארים אחר כך. בדיעבד, זו היתה טעות לצלם מתוך הבית החוצה, כי חלק מהרסיסים נכנסו לבית, והיה עדיף לסדר מחדש את המרפסת כדי שגם הצילום יתרחש שם. עוד שגיאה היתה הבחירה בכורסה עשויה פלסטיק דמוי ראטן ששימשה כמעמד, והתמלאה ברסיסים שנכנסו בין סיבי הפלסטיק ולקח המון זמן להוציא אותם. היה עדיף לבחור ברהיט אחר, אבל זה מה שהיה הכי זמין באותו רגע.
היה כיף, אבל נגמר ממש מהר. טוב שהכל מצולם כדי שאפשר יהיה להיזכר בזה שוב ושוב. הקולות ברקע הם הילדים שלי מצחקקים:
והנה שוב, בהילוך איטי:
והנה התוצאה, רגע לפני הפינוי לאשפה:
למכירה, פטיש חמש במצב טוב, היה בשימוש רק פעם אחת, קצת שריטות על הידית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה