מוקדמות אליפות העולם, חלק ב'

שבוע נוסף עבר בהתקדמות ליעד "להשתתף באירוע ספורט שאיננו ריצה", בשבוע שני מתוך שלושה של ה-crossfit open. תחרות שבה משתתפים ספורטאים מכל העולם ועברה מספר התאמות לעידן הקורונה, הריחוק החברתי והבידוד. כמו רבים אחרים שמאכלסים את תחתית רשימת רשימת הדירוג, אני מסתפק בהשתתפות בלבד, אבל המשתתפים שיסיימו בין עשרת האחוזים העליונים יתקדמו לשלב רבע גמר, שבו אצפה מהיציע. לפחות אני יכול להתנחם שבזכותי ועוד תשעה משתתפים נוספים מתחתית הדירוג, מישהו אחד נוסף יזכה להעפיל לשלב הבא.

אחת מההתאמות שנעשתה בתחרות היתה פרסום מראש של רשימת ציוד. המארגנים הכירו בכך שיש מקומות בעולם בהם מועדוני הקרוספיט עדיין סגורים, או שהמשתתפים עצמם מוגבלים בניידות שלהם ולא יכולים להגיע אליהם. חוקי התחרות מציעים פורמט של התרגילים ללא שימוש בציוד כלל, אבל המקצה ללא ציוד מדורג בנפרד מיתר המקצים ואינו מאפשר להעפיל לשלבים הבאים. לכן, הוא מאוד לא פופולרי ומספר המשתתפים בו נמוך. עבור שאר המתחרים, פורסמה מראש רשימת ציוד כך שמי שירצה לבצע את התחרות מהבית יוכל לעשות זאת. הרשימה כוללת ששה פריטים:

• משקולת יד בודדת במשקל 22.5 ק"ג (לגברים, 15 ק"ג לנשים). עבור המקצה המופחת (scaled), שבו התרגילים קלים יותר, המשקולת צריכה להיות 15 ק"ג (10 ק"ג לנשים).
• מוט משקולות אולימפי (20 ק"ג לגברים, 15 ק"ג לנשים) עם משקולות מכל הסוגים.
• חבל קפיצה
• קופסה פליומטרית. זו קופסה שמשמשת לתרגילי קפיצות ותרגילי מדרגה וניתן להציב אותה כך שהגובה שלה יהיה אחד מכמה גבהים סטנדרטים.
• מוט מתח
• קיר

בשבוע הראשון לתחרות נעשה שימוש בחבל הקפיצה ובקיר. למרות שהתרגילים היו די אירובים וההצלחתי לעמוד בציפיות של עצמי, זה הספיק למקום די נמוך בדירוג. מתברר שיש המון אנשים בעולם שאוכלים, שותים ונושמים קרוספיט, ולעומתם, יש גם הרבה חובבים אבל רק מעט מהם ממש טורחים להירשם לתחרות. בחישוב פשוט, אם בשבוע הראשון השתמשנו בשני מכשירים מתוך שישה, אז כנראה בכל שבוע יהיה שימוש בשני מכשירים נוספים מהרשימה. שני המכשירים הכבדים, משקולת היד ומוט המשקולות כנראה לא יופיעו באותו שבוע, כך שהשבועיים הבאים יכללו שניהם עבודה עם משקל כבד. זה הדאיג אותי כי מהסתכלות בתחרויות של השנים הקורובות, יש תרגילים מסויימים שלא הייתי מסתדר עם המשקל המוכתב בהם, אפילו בגרסה המופחתת.

עד שהתרגלים יפורסמו, אני לא יכול לדעת כמה משקל יהיה על מוט המשקולות, אבל משקולת היד היא בוודאות במשקל של 15 ק"ג. באימונים אני עובד עם משקלים נמוכים יותר, בפרט בתרגילים שמבוססים על מספר חזרות גבוה. למעשה, אפילו אם רק מחזיקים את המשקולת הזו ביד בלי לעשות איתה שום דבר מעבר, מרגישים כמה שהיא כבדה. בסופו של דבר, הגיע הלילה שבו פורסם התרגיל לשבוע השני של התחרות, שנקרא 21.2. הפעם לא נשארתי ער בלילה וצפיתי בשידור מוקלט בבוקר שלמחרת:

אני ממליץ לא לדלג על הסרטון כי הוא קצר ומסביר יפה מה צריך לבצע. למי שבכל זאת לא ראה, התרגיל מורכב מסטים של שני תרגילים שמבוצעים לסרוגין. הראשון נקרא dumbbell snatch ובו מניפים את משקולת היד מהרצפה כלפי מעלה עד שהיד מתוחה מעל לראש. בסט הראשון יש 10 חזרות ולאחר מכן המספר עולה: 20, 30, 40, 50. התרגיל השני נקרא burpee box jump והוא תרגיל מהגיהנום, ומבצעים סט של 15 חזרות אחרי כל סט הנפות. "ברפי" זה מה שנקרא בעברית "סמוך-קום", מעמידה קופצים לשכיבה וקמים חזרה, ואם זה לא מספיק קשה אז בנוסף קופצים על קופסה בסוף. הגרסה המרוככת של התרגיל מאפשרת לעלות על הקופסה רגל-רגל במקם לקפוץ עליה. כמו כן, גובה הקופסה ומשקל המשקולת הם יותר נמוכים מהסטנדרט. יש 20 דקות להשלים את כל התרגיל.

בהתחלה הייתי קצת מאוכזב, מכיוון שתרגיל ההנפה (ה-snatch) הוא יחסית קשה, אף פעם לא עשיתי אותו עם משקולת כל כך כבדה וקיויתי לתרגיל קל יותר. אחר כך הבנתי שזה אומר שבשבוע הבא אין סיכוי שיהיו הנפות עם המוט משקולות, שזה תרגיל אפילו יותר קשה. התרגיל שאני הכי מתקשה לבצע עם מוט משקולות נקרא overhead squat והוא שילוב של תרגיל הנפה עם עומס על הכתפיים, שני אלמנטים שקיבלו ייצוג בשני התרגילים הראשונים, 21.1 ו-21.2. מכאן, סביר שבשבוע הבא אקבל משהו אחר, אז הכל לטובה.

בסוף השבוע ראיתי קצת סרטונים עם טיפים. למי שמתקשה עם המשקל, הומלץ לבצע power snatch, שזו אומר שבמקום להשתמש בכח הידיים כדי להרים את המשקולת, דוחפים חזק עם הרגליים ואז הכח המתפרץ מעיף את המשקולת כלפי מעלה ביחד עם היד שמחזיקה אותה. בכל מקרה זה מה שהתכוונתי לעשות, אבל מהניסיון שלי בסופו של דבר הרגליים מתעייפות, עוברים לעבוד יותר עם הידיים ואז גם הן מתעייפות ולא יכולות לבצע יותר את התרגיל. זה הניסיון שלי עם משקולות קלות יותר והרבה פחות מ-150 הנפות.

פאואר סנאץ'. אחד ממאה וחמישים

טיפ נוסף שהתגלה כמועיל, למי שמתקשה עם המשקל, היה לוותר על העברת המשקולת מיד ליד בזמן שהיא באויר, אלא לבצע את ההחלפה על הרצפה. טיפ לגבי ה-burpee היה לקום מהרצפה בשני צעדים במקום בקפיצה. ההסבר מאחורי הטיפ היה שאם אחר כך צריך לקפוץ על הקופסה, קשה מאוד לבצע שתי קפיצות בזו אחר זו. בסיבוב הראשון מימשתי את האסטרטגיה הזו, עד שהבנתי שזה רק מפריע לי, כי ממילא אני לא צריך לעלות על הקופסה בקפיצה.

מצד לצד, ולא לשכוח burpee

ניסיתי להעריך כמה זמן יקח לי להשלים את כל 225 החזרות באימון (150 הנפות, 75 ברפיז) וקיוויתי שאספיק לסיים אותו בתוך 20 הדקות המוקצבות. ספורטאי העילית של התחום, שגם מבצעים את הגרסה המלאה של התרגיל, סיימו אותו ב-9-10 דקות. ביום האימון לקחתי את המשקולת של ה-15 ק"ג וניסיתי להניף אותה כמה פעמים. היא בהחלט הרגישה כבדה.

באימון עצמו, ניסיתי לשמור על קצב קבוע ולא להשתולל. אני בעיקר זוכר את הדופק רץ למעלה ולעומת זאת השרירים עצמם שציפיתי שיאבדו מכוחם החזיקו מעמד. בסיבוב השלישי לא יכולתי להשלים את כל 30 ההנפות ברצף ועשיתי הפסקה קצרה להסדיר נשימה ולשתות מים. מכאן, כל עשר הנפות עצרתי למה שהרגיש כמו שניות בודדות אבל כשהסתכלתי בוידיאו שבו צילמתי את עצמי בעצמם היה קצת יותר. בסיבוב הרביעי כבר הרגשתי את ארוחת הערב של היום הקודם עולה כלפי מעלה ונאלצתי להתעכב כמה שניות כדי להוריד אותה חזרה. עד כמה שהצלחתי לשים לב למתאמנים שסביבי שלא היו רשומים לתחרות, נראה שהיה פחות חשוב להם לשמור על הקצב והם נחו הרבה, הרבה יותר. כולם חוץ מאחד, מתאמן שביצע את התרגיל במשקל המלא ונראה כמו ניצב מהסרט 300. הוא סיים את כל התרגיל בקושי בגבולות הזמן המוקצב, ב-19 דקות.

במהלך הסט האחרון של ה-50 הנפות ראיתי איך הזמן אוזל. שמתי לב שאני מצליח לעשות 10 הנפות ב-40 שניות, אבל אז אני נאלץ לנוח ולהסדיר נשימה עוד כעשרים שניות. כבר היה ברור שלא אספיק את כל 225 החזרות בעשרים דקות, אבל רציתי לסיים לפחות 40 מתוך 50 ההנפות האחרונות כדי להגיע ל-200 חזרות. הגברתי קצב והגעתי ל-40. נשאר לי עוד זמן והמשכתי בלי לעצור למנוחה עד שהשלמתי את הסט של ה-50. בינתיים המדריך התחיל לספור לאחור את עשר השניות האחרונות. בשניות האחרונות הספקתי גם ברפי אחד וירדתי מהקופסה שניה או שתיים לפני סוף הזמן. הציון שלי 211 מתוך 225.

הציון שלי בתרגיל 21.2 שם אותי במקום 105,270 בדירוג, לתרגיל 21.2. בשילוב עם התרגיל הקודם, אני מדרדר קצת בדירוג הכללי ויורד למקום 113,080. הסיבה העיקרית היא שלמשתתפים שדורגו אחרונים אחרי התרגיל האחרון כי לא ביצעו אותו, הספיק ביצוע טוב של התרגיל השני, או אפילו ביצוע חלש אבל בגרסה המלאה שלו כדי לעקוף אותי בניקוד. בסופו של דבר, אני בעמדה מצויינת לשפר תוצאות בשנה הבאה :)

מארגני התחרות החליטו להתחשב בקהל האירופאי שלהם והקדימו את ההכרזה על התרגיל האחרון, 21.3, לעשר בלילה שעון ישראל, כך שהפעם אוכל לצפות בו בלייב בלי שעון מעורר. ברור שהתרגילים ישתמשו באופן כלשהו במוט מתח ובמוט משקולות. ההימור שלי הוא שהתרגיל עם המתתח דווקא לא יהיה עליות מתח אלא הרמת רגליים למוט (toes to bar), כשהגרסה ה-scaled דורשת רק הרמת רגליים ב-90 מעלות בתליה או אפילו כיפוף ברכייים בלבד. ההימור שלי למוט המשקולות הוא שהתרגיל יהיה power clean, שבו מרימים את המוט מהרצפה עד לגובה הכתפיים, והמשקל על המוט יעלה תוך כדי הסטים של התרגיל. בקרוב נגלה.

מוקדמות אליפות העולם, חלק א'

יחד עם רוב הדברים בעולם, הקורונה הכניסה להקפאה גם חלק מהיעדים ברשימה שלי. עם ההתקדמות ברשימה, רוב היעדים שנותרו הם אלו שנכנסו לכוננות ספיגה. לאחרונה, מתעוררת התקווה להפשרה של כל מה שקפא, אבל העולם עדיין לא חזר להיות דומה למה שהוא היה כשרשימת היעדים נכתבה, כך שרובם עדיין במקפיא.

ממקום בלתי צפוי, אחד היעדים שבכלל לא היה על הרדאר שלי הפך להיות רלוונטי. היעד עדיין לא הושלם וידרשו עוד כשבועיים עד להשלמה שלו, אבל מכיוון שיש לי הרבה מה לכתוב עליו, החלטתי לפרק את התיעוד לכמה רשומות שילוו את התהליך, במקום לכתוב רשומה אחת ארוכה בסוף. זהו היעד ה-23 לפי סדר כתיבת הרשימה, להשתתף באירוע ספורט שאיננו ריצה.

אם הייתי יודע איך תראה השנה האחרונה, הייתי יכול לקצר את היעד ל"להשתתף באירוע ספורט", כי פשוט אין כאלו. כשהיו אירועים כאלו, הייתי משתתף רק במרוצים, כי זה היה הספורט היחיד שלי. הרשימה היתה דרך לאתגר את עצמי לנסות משהו אחר.

הקוראים המתמידים של הבלוג אולי כבר שמו לב שבניסוח היעדים יש מחשבה מאורי כל מילה. ב"להשתתף" התכוונתי לקחת חלק פעיל, לא כצופה. כתבתי "אירוע ספורט" ולא "תחרות" כדי לתת לעצמי גמישות מסויימת. ענף הריצה הוא מאוד פופולרי ולכן יש היצע גדול של תחרויות שפתוחות לכל הציבור ולא רק לספורטאים מקצועניים. בנוסף, יש גם מקצים עממיים, למרחקים קצרים יחסית ובלי מדידות זמנים, כדי שגם אלו שממש מתחילים בתחום יוכלו להשתתף בחוויה. ענפי ספורט אחרים הם פחות מפותחים מבחינת הפניה לקהל הרחב. אולי התאחדות הבדמינגטון הישראלית מקיימת אירועים שבהם היא מזמינה את הציבור הרחב להתנסות בספורט חדש, אבל היא לא ממש טובה בלשווק אותם, כי לא שמעתי עליהם.

אפילו אם באמת יש טורניר בדמינגטון חובבים עם הרשמה פתוחה לציבור הרחב, כנראה שכל המשתתפים הם שחקני בדמינגטון מנוסים. מישהו כמוני שיגיע לשם ויאחז לראשונה בחייו במחבט, יבלוט לרעה ולא ירגיש שם בנוח. גם אם אני אצא לרחוב ואחבוט בכדור נוצה במשך חודש, כנראה לא אשתפר מספיק כדי להשתתף באירוע כזה. לכן, קו המחשבה שלי היה אירוע שבאופיו משווק כ"עממי" ו"משפחתי" ומתאים לאנשים בלי רקע בתחום, או עם ניסיון מועט.

מעבר לכך שמלכתחילה האופצייות הן יחסית דלות, האילוץ של אירוע ספורט שלא אצטרך להתאמן שנים לפני ההשתתפות צמצם אותן עוד יותר. אם מחפשים מספיק, אפשר למצוא טורנירים עממיים כמו כדורגל שכונתי, אבל משחקי כדור הם לא תחום הנוחות שלי ומתאימים לאנשים שמשחקים בקביעות. האופציות היחידות שחשבתי עליהן הן רכיבה על אופניים ושחיה. תקופה ארוכה זממתי על האירוע הרכיבה השנתי שחל בחול המועד סוכות, "סובב טורקי תל אביב", בעיקר מכיוון שהוא משווק כ"עממי ומשפחתי", שזה בדיוק מה שחיפשתי, ויאפשר לי להיבלע בין הרוכבים החובבים עם אופני ההרים שלהם ולא להשתרך מאחרוי רוכבי כביש מקצוענים שמדוושים במהירות כפולה ממני. בשנים הראשונות מאז שנכתבה הרשימה הייתי עסוק באימונים לאולטרה מרתונים והאירוע הזה לא היה בסדר העדיפויות שלי. תכננתי לבצע אותו בשנה שעברה, אבל בגלל הקורונה הוא בוטל, והיעד שלי נכנס למקפיא.

האופציה השניה שחשבתי עליה היתה לחזור לשחות. לא שחיתי כבר שנים, אז לזנק למים ישר למשחה כלשהו, אפילו עממי, נראה לי בעייתי כשאני בקושי זוכר סגנון חזה ולא מצליח לשחות בסגנון חתירה בלי להתעייף אחרי עשר שניות. הכיוון הזה כן היה דורש הכנה רצינית מראש, לקחת שיעורי שחיה לשיפור סגנון ולהתאמן באופן מסודר תקופה מסויימת. לא שללתי את הכיוון הזה, אבל מדובר בהתחייבות קצת יותר משמעותית, ולא קיבלתי את ההחלטה ללכת (או לשחות) בכיוון הזה. אולי ברשימה הבאה של 60 יעדים עד גיל 60. אם אני אשלב גם אופני כביש בתמהיל זה יכול להיות אפילו טריאתלון, אבל כרגע זה לא מושך אותי ולא על הפרק.

לפני פחות מחודשיים, בשיא הסגר השלישי, כשאפילו לספורטאים מקצוענים לא התקיימו תחרויות, שמעתי על אופציה שיכולה להתאים לי, ואפילו בספורט שאני כבר מתמיד בו מעל לשנה: קרוספיט. ידעתי שיש תחרויות בתחום, אבל הנחתי שהן מיועדות רק למקצוענים. צפיתי בתחרויות מאליפות העולם (Crossfit games) ומה לעשות, אני לא מסוגל לעשות את התרגילים האלו. ואם כבר יש תרגיל שאני מסוגל, אז לא עם המשקל שהם מרימים, ולא את מספר החזרות שהם עושים. 

זה אולי נשמע מוזר שיש אליפות ב"מכון כושר". אני לא יכול לדמיין אליפות באופני ספינינג או בשיעורי זומבה, אבל מי יודע, אולי יש כאלו. תחרות בקרוספיט מורכבת מסדרה של אימוני מבחן, שכל אחד מהם מורכב מסדרות של תרגילי כוח וטכניקה שצריך להשלים אותם בזמן נתון, והתוצאה היא פרק הזמן שבו התרגיל הושלם, או מספר החזרות שבוצעו אם התרגיל לא הושלם בזמן המוקצב. כל זה בהנחה שהמשתתף בכלל מסוגל לבצע את התרגילים. אני מקווה שיבוא יום וגם אני אוכל לבצע עליות כוח על טבעות (ring muscle up, חפשו בגוגל) וללכת על הידיים, אבל היום הזה עוד לא הגיע. גם במועדון הקרוספיט שאני הולך אליו, יש מתאמנים בודדים שבאמת מסוגלים לבצע את האימון היומי, וכמעט כולם מבצעים גרסה מרוככת שלו.

לפני שמקיימים אליפות עולם בקרוספיט יש כל מיני אליפויות אזוריות ומקומיות שמתוכן מגיעים המתחרים, ולאליפויות האלו מגיעים המתחרים היותר טובים מתחרות מוקדמות שנקראת Crossfit open, וכשמה, היא פתוחה לכולם. המוקדמות הקודמות, לאליפות העולם של 2020 התקיימו באוקטובר 2019, לפני שבכלל שמעתי על קרוספיט. בגלל הקורונה, כל עונת 2020 נדחתה ובסופו של דבר התקיימה במתכונת מצומצמת ובאיחור ניכר, ועונת 2021 נפתחה רק עכשיו. לא שמעתם על המוקדמות האלו עד עכשיו, אבל מעל מאתיים אלף איש ואישה משתתפים בהן, מכל העולם. וגם אני.

עד לאחרונה חשבתי שה-open אינו בשבילי כי את התרגילים של המקצוענים אני לא יכול לבצע. אבל אז גיליתי שה-open הוא לכולם. תמיד יש בו מקצה מופחת (scaled) שבו התרגילים פשוטים יותר והמשקלים נמוכים יותר. מן הסתם, מי שמשתתף במקצה הזה לא יעלה לשלבים הבאים באליפות, אבל עדיין יכול להשתתף ולקבל תוצאה ודירוג. השנה, כדי לשווק את הקרוספיט כמשהו שהוא באמת לכולם, יש מקצה עוד יותר מופחת עם תרגילים שבאמת כל אחד יכול לבצע (ומכיוון שהמקצה הזה כבר עממי לגמרי, מותר למשתתפים להפחית עוד יותר את דרגות הקושי של התרגילים, לשיקולם), מקצים לאנשים עם מוגבלויות ומקצה ללא ציוד למתאמנים שלא יכולים להגיע למכון להתחרות ורוצים להתחרות מהבית. 

התחרות מורכבת מתרגיל שבועי שמפורסם בטקס שמשודר בזמן אמת עם הפקה שלמה שהמרכז בה הוא שני ספורטאי עילית שמתחרים ביניהם על ביצוע התרגיל, דקות בודדות אחרי ששמעו אותו לראשונה. בשנים קודמות התחרות נמשכה חמישה שבועות (וחמישה תרגילים) אבל בגלל העונה המקוצרת וכדי להקל על המשתתפים השנה יש רק שלושה תרגילים בשלושה שבועות. המתחרים מבצעים את התרגילים במועדון שלהם, בהשגחת מדריך/שופט ולאחר מכן הבעלים של המועדון מאשר את התוצאות. לחלופין, המתאמנים יכולים לבצע את התרגיל ללא פיקוח ואז לשלוח סרטון וידאו של התרגיל.

כששמעתי על ה-open השנה, נכנסתי לחפש את התרגלים מהשנים הקודמות, ובפרט את אופציית ה-scaled הקלה יותר. מצד אחד, את כל התרגילים באופציית ה-scaled אני יכול לבצע. מצד שני, בתרגילים שכללו משקולות, המשקלים היו כבדים יותר מאלו שאני בדרך כלל משתמש בהם, ויחסית בקצה רף היכולת שלי, או אפילו קצת אחריו. לרגע שקלתי לנצל את העובדה שיש השנה רמה עוד יותר נמוכה, של מתחילים ממש, אבל אחרי שפורסמו תרגילים לדוגמה, כדי שהמתחרים ידעו למה לצפות, ראיתי שהם באמת ברמה נמוכה, והחלטתי לאתגר את עצמי קצת יותר.

בשבוע שעבר, מרוב התרגשות, התעוררתי בשלוש בלילה כדי לראות את טקס החשיפה של 21.1, שזה שם קוד לתרגיל הראשון של שנת 2021. מה התרגיל? תראו בעצמכם:

הסרטון מראה את הגרסה המלאה של התרגיל (בעגה המקצועית של הקרוספיט, התרגיל התקני נקרא Rx). ניסיתי בבית את העליה על הקיר פעם אחת והצלחתי, אבל כשהגעתי כמעט לעמידת ידיים כבר היה לי קשה לשמור על שיווי משקל. בתרגיל המלא יש 55 חזרות כאלו, וזה הרבה, הרבה, הרבה יותר קשה ממה שזה נראה. גרסת ה-scaled יותר קלה ואינה דורשת להגיע עם הידיים עד לקיר, אבל רק להעביר אותן מאחורי קו מסומן ואז להחזיר אותן. זה עדיין קשה, תאמינו לי. הנה תמונה שלי ושל עוד כמה מתאמנים תוך כדי ביצוע:

התרגיל השני הוא קפיצות בחבל, כשה-Rx צריכים לסובב את החבל פעמיים בכל קפיצה, מה שנקרא Double under. בעבר ניסיתי להתאמן על הקפיצות האלו ואפילו הצלחתי אותן פעמיים שלוש, אבל עכשיו כשניסיתי לא הצלחתי יותר. ובכל מקרה, בתרגיל המלא יש 550 קפיצות כאלו. ה-scaled מבצעים קפיצות רגילות, וזה משהו שאני יחסית בסדר בו, ומסוגל לעשות את רוב הקפיצות מהר בלי לעצור כמעט. הנה עוד תמונה:

לא רואים, אבל יש גם חבל

תרגיל 21.1 הוא לבצע את שני הדברים האלו לסרוגין, עם מגבלה של 15 דקות, כשמספר החזרות עולה מסיבוב לסיבוב. יש 1-3-6-9-15-21 עליות על הקיר (וירידות ממנו) בכל סבב ו-10-30-60-90-150-210 קפיצות. שעות בודדות אחרי פרסום התרגיל כבר התמלאה הרשת במומחים שמנתחים אסטרטגיות לתרגיל הזה. ראיתי סרטון שנתן כמה טיפים שהיו מאוד מועילים, כמו איפה להניח את החבל בסיום כדי שיהיה מוכן לסבב הבא, איך לא לבזבז אנרגיה על תנועה מיותרת ובאופן כללי המליץ לא "לרוץ", כי התרגיל מעייף מאוד ורק ספורטאי עילית יכולים לבצע אותו מהר. צפיתי גם בסרטונים שהעלו המתמודדים הקצת פחות טובים לאתר התחרות, ובאמת ריחמתי עליהם כששכבו על הרצפה חסרי נשימה תוך כדי הסיבוב השלישי.

ביום ראשון בבוקר הגעתי לאימון הראשון במועדון לבצע את התרגיל. היו מתאמנים נוספים שביצעו אותו, אבל רק אני הייתי המתלהב שממש נרשם לתחרות, ולכן אני הקפדתי קצת יותר מבחינת התקינות של דרישות התרגיל (להדביק סרט סימון על הרצפה, וכו'). באופן יחסי לשאר הנוכחים הלך לי ממש טוב, אבל באמת היה קשה כבר מהסיבוב השלישי (6 עליות). בסיבובים הבאים לקחתי כמה שניות מנוחה בין עליה לעליה. לסיבוב האחרון של ה-21 הגעתי כשיש עוד 3 דקות וחצי על השעון, אבל הספקתי רק 15 מתוכן. סה"כ הציון שלי, סיכום העליות על הקיר והקפיצות בחבל (שהיו קלות למדי) הוא 389. הערכתי שלא אצליח לסיים את התרגיל, והעובדה שהגעתי עמוק לסיבוב של ה-21 תואמת את הציפיות שלי.

עברו כמה ימים, כל המתחרים העלו את התוצאות שלהם, ואני מדורג כרגע במקום ה-106,457 מבין הגברים. זה לא מפתיע כי לפי חוקי הפורמט, כל מי שעשה את הרמה הקשה יותר, ה-Rx, מדורג לפני, אפילו אם הצליח לבצע רק חזרה אחת. מבין אלו שעשו את ה-scaled כמוני, אני במקום 11,987 מתוך קצת יותר מעשרים אלף, כלומר קצת מתיחת לאמצע. אם תשאלו אותי, אחרי שראיתי את הסרטונים של המתאמנים במקומות הראשונים של ה-scaled (אלו שצילמו והעלו) הם לא מבצעים את התרגיל נכון וכולם צריכים להיפסל, אבל בינינו, עוד 50 מקומות בדירוג לא ממש ישנו הרבה.

מצד אחד, התרגילים ב-21.1 היו מבוססים על עומס רב על הכתפיים והזרועות, ובאופן יחסי זו נקודת חולשה אצלי. מצד שני, לא היתה עבודה עם משקולות אלא כנגד משקל גוף, וכאן היתרון היחסי שלי מול כל המתחרים האמריקאיים ששוקלים 110 קילו. בפאונד זה נשמע אפילו אפילו יותר. יחד עם עם העובדה שהגעתי לספורט הזה מריצות ארוכות ולכן הסיבולת לב ריאה שלי טובה יחסית למתאמנים ברמה שלי, נראה ש-21.1 אפשר לי להוציא תוצאה טובה ביחס ליכולת שלי. נשארו עוד שבועיים לתחרות והתרגילים הבאים בוודאות יכללו עבודה עם משקולות. אותם אמריקאים ששוקלים 110 ק"ג, אם להאמין למה שהם כתבו לעצמם בפרופילים שלהם באתר התחרות, עובדים עם משקולות שכבדות פי שתיים ויותר ממה שאני מסוגל להרים. וגם זה, בפאונד, נשמע הרבה, הרבה יותר.

רוצו בחוץ. רוצו בלי מוזיקה. רוצו

כשהתחלתי לרוץ מחדש, לפני שמונה שנים, ראיתי את הרצות והרצים סביבי עם המוזיקה שלהם, והנחתי שזה גם מה שאני צריך לעשות. נתקלתי במהמורות וקשיים שבעקבותיהם החלטתי להשאיר את האזניות בבית. מאז אני מאמין גדול בריצה נקיה, בחוץ, בלי מוזיקה. זה הסיפור שלי:

כבר מהצעדים הראשונים בעולם הריצה, היו אימונים שבהם מוזיקה נראתה לי לא הולמת. הגעתם לאימון עם מדריך, אז תקשיבו למדריך, לא לאוזניות. יצאתם לריצה עם חברים, אז הבאתם אוזניות כדי לרמוז להם: "אני מעדיף לשמוע את המוזיקה שלי מאשר אתכם"? זה נראה לי לא מכבד את המעמד. אני זוכר אחד מהאימונים הראשונים שלי, בקבוצת ריצה שכבר אינה קיימת. יצאנו לרוץ בשטח חקלאי סמוך לשכונת מגורים, ובדרך חזרה רצנו ליד תעלה. בתחילת התעלה היתה אפשרות לחצות אותה לצד השני, ואחד הרצים שהחליט לפרוץ קדימה ולרוץ ראשון, פספס את נקודת החציה. המדריך קרא לו לחזור ולעבור לצד השני, ובעקבותיו, כולנו צועקים לו, אבל בגלל האוזניות הוא לא שמע אותנו. כך, הוא המשיך לרוץ לאורך התעלה מצד אחד ואנחנו מהצד השני. בסופו של דבר כולנו הגענו לשער בגדר שהחזיר אותנו לנקודת סיום האימון, חוץ מרץ אחד שגילה גדר מלפניו, תעלה עמוקה משמאלו, צמחיה דוקרנית ובלתי עבירה מימינו, ודרך ארוכה חזרה מאחוריו. 

אני לא יודע אם הוא הוא למד את הלקח, אבל אני בהחלט למדתי אותו בשבילו. אם סיפור התעלה נשמע כמו פיקנטריה, יש עוד סכנות שם בחוץ, והגדול שבהם נקרא אופניים חשמליים. המוזיקה מנתקת אותנו ממה שקורה מסביב. במיוחד מכיוון שהיא משתלטת על חוש השמיעה, אבל גם מכיוון שאם מתרכזים במוזיקה, זה על חשבון הקשב של מה שקורה מסביב. זו למעשה המטרה של מי שלוקחים איתם מוזיקה לריצה, להתרכז במשהו אחר. בהמשך, אני אטען שאין סיבה, לדעתי, להתרכז במשהו אחר, אבל בראש וראשונה זה גם עלול להיות מסוכן.

כשיוצאים לריצה שהיא מאוד טכנית, כמו אימון עליות או כל מיני קצבים מוכתבים, כבר מתחילת הדרך לא הייתי צריך מוזיקה. אלו לא אימונים מאוד ארוכים, והדבר האחרון שאני מעוניין לעשות בהם הוא לשכוח את עצמי ולהתרכז במוזיקה. אני הרבה יותר מרוכז בטכניקה של האימון, ובעיקר בלספור לאחור כמה סטים של טכניקה עוד נשארו לפני שהוא ייגמר. לעומת זאת, כשהתחלתי לצאת לריצות נפח יותר ויותר ארוכות, של שעה וחצי או שעתיים, תהיתי איך אני אעביר את הזמן, וטעיתי לחשוב שמוזיקה היא הפתרון בשבילי.

דבר אחד שלמדתי על עצמי די מהר, הוא שאני לא אוהב לרוץ עם מטען עודף. שעון חכם שתומך בהזרמת מוזיקה לאזניות בלוטות' זעירות שנתפסות כמו פקקים באוזניים אלו מוצרים מקובלים כיום, אבל לפני כמה שנים הטכנולוגיה, למרות שהיתה קיימת, היתה די בחיתוליה. רוב הרצים חיברו אוזניות חוטיות לסמארטפון, ולמעשה גם היום רבים רצים ככה. אני לא מסוגל להבין רצים שמחזיקים את הטלפון ביד, וגם לא כאלו שרצים עם אוזניות גדולות. זה נראה לי ממש לא נוח והמון זיעה שמצטברת. באשר לסמארטפון, גם עם הנרתיק שלובשים על הזרוע לא הסתדרתי כי הוא כל הזמן החליק לי, ולא אפשר שליטה במוזיקה, אז קניתי נגן זעיר שנתפס על הבגד. האוזניות כל הזמן נפלו לי בזמן ריצה, עד שמצאתי אזניות hook שנכרכות מסביב לאוזניים.

כשאני כותב "לא הסתדרתי עם X אז עברתי להשתמש ב-Y" אז מדובר בסבב אחד או יותר של רכישת מוצרים זולים מאיביי או מאתר סיני כלשהו והמתנה ארוכה למשלוח. אז עד שהגעתי לקונפיגורציה שנוחה לי, עבר המון זמן עם הרבה נסיונות כושלים להשלים ריצה ארוכה עם מוזיקה. גם כשסוף סוף מצאתי את הציוד המתאים, לפעמים לא הייתי מרוצה מהפלייליסט שבניתי לעצמי, אבל הדבר הכי מתסכל הוא שאחרי עשר דקות ריצה הייתי מגלה בדרך הקשה שלא הטענתי את הנגן שלי לפני הריצה, ונאלץ להמשיך לרוץ עם נגן מוזיקה ואוזניות שקטות. בסופו של דבר נמאס לי והתחלתי לצאת לריצות בלעדיהן, ואז... התרגלתי.

מדי פעם אני נשאל אם אני לא משתעמם בריצה, בעיקר בריצות ארוכות. יצא לי לקרוא הסבר של רץ אחר שכתב שבמהלך הריצה הוא חושב על המון דברים, אבל אחרי הריצה הוא לא זוכר אף אחד מהם. אני די מזדהה עם זה. הראש מוצא לעצמו עיסוקים. מכיוון שגם באימוני הקרוספיט משמיעים מוזיקה ושמתי לב שמרגע שאני מתחיל להתאמן אני כבר לא שם לב איזה שיר מתנגן ברקע, שאלתי מדגם קטן ולא מייצג של אנשים על מוזיקה בזמן פעילות, והתשובה הנפוצה היתה שברגעים של קושי, הם מתרכזים במוזיקה כדי לשכוח את הקושי. זו כנראה היתה הסיבה שברגע שהנגן מוזיקה שלי היה שובק חיים תוך כדי הריצה, הייתי צריך להתמודד עם הקושי הזה בעצמי, ולכן לאבד את המוזיקה תוך כדי ריצה, אחרי שכבר התרגלתי לנוכחות שלה, היה מייצר קושי נוסף. 

באימון קשה אני בדרך כלל מעביר את הזמן בחישובים: כמה סטים עשיתי, כמה נשארו, כמה זה באחוזים, כמה אחוזים מתוך הסט הנכחי כבר השלמתי, כמה דקות ריצה נותרו לי בכל אחד מהקצבים שאני אמור לרוץ, איך האימון שלי בהשוואה לפעם הקודמת שעשיתי אימון דומה, וכן הלאה. אני לא מטיף לכולם לעשות ככה, זה פשוט מה שהראש שלי בוחר לעשות כדי להתמודד עם קושי, אני מניח שראש אחר יעשה בחירות אחרות. בריצות ארוכות מאוד יש מעט חישובים כאלו כמו כמה פעמים המסלול שלי כבר עבר בנקודה הזו וכמה עוד נשארו לי, אבל זה לא ממלא את כל הזמן. חוץ מזה, במקום למוזיקה אני מקשיב לגוף, סופג את מראה הנוף המתחלף, וחושב את כל המחשבות האלו שאני לא יכול לכתוב מהן כי הן נמחקות מהזיכרון בסוף הריצה. לכל היותר, שמתי לב שאם אני נזכר במשהו מהחדשות שהרגיז אותי, אני מגביר את הקצב. בגלל זה חשוב גם להקשיב לגוף ולהזכיר לו להירגע. 

יש סוג ריצה אחד שלדעתי הוא בלתי נסבל, ואפילו מוזיקה לא תעזור כאן, וזה לרוץ על מסילה. יש לי ברזומה לא מעט ריצות מעגליות, של חזרה שוב ושוב על אותו מסלול, אבל במסילה כל צעד הוא זהה לקודמו. רצים ורצים ולא מגיעים לשום מקום. אולי, אם מדובר בהליכה או בריצה מאוד איטית, אפשר לשכוח לחלוטין מהריצה ולהתרכז במשהו אחר, כמו המוזיקה או בטלויזיה, אבל אני לא רץ ככה ואני לא יכול להתנתק לחלוטין מהריצה ולהתרכז במשהו אחר. הפתרון שלי הוא פשוט להימנע ממסילות בכל מחיר. במזג האויר הישראלי יש מעט מאוד ימים שלא ניתן לרוץ בהם (אם כי בקיץ הריצה בחוץ מוגבלת לשעות מסויימות מאוד) ובכל השאר, ריצה בחוץ הרבה יותר מהנה.

במהלך הכתיבה על הרשומה הזו הרהרתי אם המסר שאני מטיף לו באמת נכון לכולם. בכל זאת, כל כך הרבה רצים מתעקשים ללכת בדרכים אחרות. ואז נזכרתי שגם אני יצאתי מנקודת הנחה שאי אפשר בלי מוזיקה, רק כי כולם עושים כך, ושלרוץ בחוץ זה משהו שעושים כשאין מסילה (ולא להיפך) רק כי כל כך הרבה עושים כך. לפני שנתיים, כשרצתי 66 ק"מ בסובב עמק לקחתי איתי נגן מוזיקה, כי חששתי שבמשך שעות ארוכות של ריצה בלילה ארגיש בודד ואזדקק לו. לא הוצאתי אותו מהתיק. שנה לאחר מכן, בריצת ה-100, לא היה ספק שאין בו צורך.