תרבות השרירים

בשבועות האחרונים נוצר לי מלאי של יעדים שהושלמו ולא דווחו כאן, ומדי שבוע כתבתי בבלוג על אחד מהם. הפוסט הזה מתאר את האחרון שבהם, מה שאומר שעכשיו אין ברירה אלא לחזור לרשימה שלי ולמצוא יעדים חדשים לביצוע. או להעלות מן האוב 14 יעדים שהושלמו עוד לפני שהבלוג הזה היה קיים ולכתוב עליהם. או לרוץ במקומות מעניינים. צרות של העולם הראשון.

היעד שהושלם ממוקם די גבוה ברשימה שלי, בשורה מספר 14, אבל הושלם אחרי הרבה יעדים אחרים, כיעד מספר 35. ללכת למכון כושר לפחות פעם בשבוע, 40 שבועות בשנה. בדומה ליעד שבו רכבתי הרבה מאוד (עבורי, לפחות) על אופניים, היעד הזה שייך לקבוצה אקסקלוסיבית של יעדים שמשרתים מטרה להתנסות בסוגים אחרים של ספורט. בשונה ממנו, אין כאן "זבנג וגמרנו", כי בתוך היעד הגדרתי מדד של התמדה במשך שנה.

כשכתבתי את הרשימה שלי, בחרתי בחדר כושר בתור ספורט נוסף מכמה סיבות. ראשית, "חדר כושר" זה מקום ולא פעילות, כך שיש מגוון די רחב של פעילויות שאפשר לבצע במסגרת שלו, מבלי להתחייב כבר בזמן כתיבת הרשימה. שנית, הספורט היחיד שלי עד לאחרונה, ריצה, עובד בעיקר על שרירי הרגליים. רציתי להכניס איזון לפעילות שלי מבחינת קבוצות שריר שאני עובד עליהן, ובעיקר לחזק את פלג הגוף העליון. בזמן כתיבת הרשימה חדר כושר נראה כמו הדרך הזמינה ביותר להשיג את המטרה הזו. הסיבה השלישית היא שריטה מהעבר, וכאן נדרש פירוט שלדעתי רבים יזדהו איתו.

מנוי לחדר כושר היה לי רק בשתי תקופות, והאחרונה מהן היתה לפני יותר מעשרים שנה. מאז לא עשיתי מנוי כי על בסיס ניסיון העבר, הגעתי למסקנה שאין שום טעם לעשות מנוי כזה. כאמור, לא הייתי בתוך חדר כושר יותר מעשרים שנה (טוב, לא מדוייק. הייתי, אבל פשוט עברתי דרכו וזה לא היה חלק מאימון), אבל ממה שאני זוכר, הם מתחלקים לשלושה אזורים. יש את המכשירים האירוביים כמו מסילות הריצה, שלא באמת מספקים לי את מה שאני מחפש. יש את מכשירי הכוח, שאופן השימוש בהם די ברור, ואזור של משקולות חופשיות שאין לי מושג מה לעשות בו בלי להיהרג. חדרי כושר גדולים גם מחזיקים סטודיו לחוגים, אבל לפני עשרים שנה זה היה פחות נפוץ.

מכאן שיש אזור אחד בלבד, של מכשירי כוח, שיש לי מה לעשות בו, וזה לעבור ממכשיר למכשיר עד שנגמרים המכשירים. יום אחרי זה, לקום עם התכווצות שרירים ולחכות שבוע שהיא תעבור כדי ללכת שוב. ובפעם הבאה אני מגלה שאותם אנשים שראיתי בפעם הקודמת נמצאים גם עכשיו, ויהיו גם בפעם הבאה, בעוד שבוע. זה מכיוון שהם מעולם לא הלכו הביתה. כשהמקום נפתח עשר שנים קודם, הוא נפתח עם האנשים האלו בפנים, ומאז הם מתאמנים, וככה הם גם נראים. אם אחד מהם במקרה עזב את המשקולות החופשיות ורוצה להשתמש במכשיר שאני כרגע משתמש בו, אז בסוף הסט שלי הוא משנה את המשקל שהמכשיר מכוון עליו מ-25 ק"ג, ל-225 ק"ג, ומה לעשות. זה קצת מוריד לי. בשבוע שאחרי אני עסוק ולא מגיע, ופתאום אחרי חודש נזכר שמזמן לא הייתי. אז אני הולך עוד פעם אחת, וזו הפעם האחרונה שאני שם.

מן הסתם, ביעד הזה רציתי לנצח את הנאחס של חדרי הכושר, ולכן קבעתי ליעד מדד של התמדה לאורך שנה. קבעתי לעצמי ללכת לפחות פעם בשבוע, שזה רף נמוך יחסית אבל עדיין מצביע על מינימום של התמדה. בנוסף, הנחתי שמדי פעם לא אוכל ללכת שבוע שלם, למשל אם אהיה בחו"ל (כן, חו"ל. היה פעם דבר כזה). אם אפספס כמה פעמים במהלך השנה, עדיין נותרים ארבעים ומשהו שבועות, אז עיגלתי כלפני מטה לארבעים שבועות.

מאז שהיעד הזה נכתב עבר המון זמן, ודחיתי אותו עוד ועוד. התירוץ היה שאני עסוק יותר מדי בפרוייקטים של ריצה, ואני לא רוצה להכניס סוג חדש של אימון. בהתחלה התאמנתי לכל מיני מרוצים שבהם רציתי לשפר תוצאות, כולל המרתון השני שלי בפאריז. אחר כך עברתי למרוצי אולטרה ופשוט לא היה זמן להיכנס להתחייבות ספורטיבית חדשה. לא רק שלא היה לי זמן, גם לא רציתי להסתכן בפציעה בגלל עומס יתר.

מה שכן עשיתי בכל השנים האלו היה להרהר איך ומתי אני רוצה להתחיל את היעד. לגבי איך, ברירת המחדל היתה לעשות מנוי לחדר הכושר הקרוב לביתי. מכיוון שהוא גם מציע חוגים, חשבתי לבחור אחד מהם בתור "עוגן" שיקל עלי להתמיד ללכת מדי שבוע. עם הזמן, שמעתי תגובות מעורבות על חדר הכושר וגם לא התחברתי רגשית לאף אחד מהחוגים שהוא הציע, אז החלטתי להיות פתוח לאופציות אחרות.

לגבי מתי להתחיל את היעד, תקופה ארוכה התשובה היתה "לא עכשיו". בזמן האימונים האינטנסיביים לאולטרה מרתון דרך הערבה, חלחלה בי ההכרה שאחרי שאשלים 100 ק"מ ריצה, לא ישארו לי יעדי ריצה חדשים. נכון שאחרי האולטרה רצתי מרתון, והיו את כל ריצות השטח בשביל ישראל וחופי הים, אבל לא היתה כוונה לקבוע שיאים חדשים מבחינת מרחק או מהירות. התשובה ל"מתי?" הפכה להיות "אחרי שארוץ 100 ק"מ".

קרוספיט

עוד לפני שאסביר מה זה, אסביר איפה שמעתי על זה, כי זה הסדר הנכון של הדברים. במכללה שלי היתה קבוצת ריצה שהצטרפה לליגה למקומות עבודה (עליה כתבתי כאן). אחת מחברות הקבוצה, שבאותו זמן גם עבדתי איתה מקצועית לא מעט, דיברה הרבה על אימוני הקרוספיט שלה. קרוספיט פה, קרוספיט שם, המאמן אמר ככה, וכן הלאה. היא לא נידבה שום פרט על מה זה קרוספיט (עד ששאלתי), אבל המונח חילחל, גם אם לא ידעתי מה הוא אומר.

באותו זמן מערכת הפרסום של פייסבוק החלה לקרוא את המחשבות שלי והציגה לי פרסומת של מכון קרוספיט ברעננה. אני כותב "מכון" כי עוד לא הסברתי מה זה קרוספיט, אבל בז'רגון של אנשי הקרוספיט משתמשים במונח אחר שיופיע בהמשך ההסבר. שני דברים מצאו חן בעיני בפרסומת. הראשון, שבניגוד למכוני כושר שהפרסומת שלהם מורכבת מתמונת סטודיו של דוגמנית, כאן היתה תמונה לא מקצועית בכלל של כמה גברים מקריחים. הדבר השני שקנה אותי היה הסלוגן: "יש כאלו שבוחרים להזדקן. אנחנו בוחרים להתחזק".

פניתי לאותה קולגה מהעבודה וביקשתי שתסביר לי מה זה קרוספיט. היא מאוד שמחה והראתה לי המון תמונות וסרטונים מהמועדון שלה. למרות כל ההסבר, עדיין לא הבנתי מה זה קרוספיט. נכנסתי לרשת ומצאתי שני מקומות קרובים אלי שמציעים אימונים כאלו, אותו אחד מהפרסומת בפייסבוק ואחד נוסף. קראתי בעיון את האתרים שלהם, ועדיין לא הבנתי כלום. ובכל זאת, החלטתי ללכת על זה. אחרי שהסתיימה סאגת ריצת ה-100 ק"מ שלי, נכנסתי לאתר של מועדון הקרוספיט השני שמצאתי והשארתי פרטי קשר. הם חזרו אחרי זמן קצר ואמרו שהם כרגע בתפוסה מלאה. השארתי פרטים במועדון הראשון (אותו אחד מהפרסומת), וחיכיתי.

אף אחד לא חזר אלי אז הרמתי טלפון. המדריך שענה אמר שעכשיו מתקיימת סדנה שבה מלמדים מתאמנים חדשים את היסודות של האימון. הגעתי, ונשארתי. עד היום.

אז מה זה קרוספיט? זו שיטת אימון שלוקחת אלמנטים מהרבה תחומים, יחסית הרבה מהרמת משקולות, אבל גם תחומים אחרים, ריצה, קפיצות בחבל, תרגילי בטן, כל דבר אחר שתוכלו לחשוב עליו וגם כמה שלא. האימונים מתקיימים במתחם שנקרא "בוקס" (box). זה לא מכון כושר אלא סטודיו שיש בו בעיקר משקולות חופשיות ומעט ציוד נוסף (חבלים, מכונת חתירה ועוד, אבל לא את המכשירים שיש בחדרי כושר). שימו לב שאני קצת מגמיש את היעד שלי, שבמפורש אמר "חדר כושר", אבל אם הסטודיו של חדר כושר נחשב לחלק מחדר כושר, אז גם בוקס של קרוספיט נחשב. 

אימון קרוספיט נמשך שעה ומורכב מחימום, עבודה איטית על תרגיל או שניים, שהם בדרך כלל עם משקולות, ואז סדרה של תרגילים שנעשים בדופק גבוה וכמה שיותר מהר. חלק מהתרגילים בחלק האחרון של האימון יכולים לכלול גם משקולות, אבל אז המשקלים יהיו נמוכים יותר, בגלל שצריך לבצע הרבה חזרות בזמן קצר. התרגילים עצמם בדרך כלל מפורסמים מראש, ומשתנים בכל יום. יש דגש על הרכיב החברתי, כי כל המתאמנים מבצעים את האימון במקביל, אם כי כל אחד מתאים את המשקלים והתנועות ליכולת שלו. בניגוד לחדר כושר, אין מראות על הקירות והאוירה היא שיתופית ולא תחרותית.

בהתחלה בחלק מהאימונים הייתי מקבל התכווצות שרירים ביום הבא, אבל מכיוון שהאימון היה קצר יחסית הייתי מתאושש די מהר. עם הזמן הגוף התרגל וההתכווצויות נהיו נדירות. יצא שבחודשים הראשונים הייתי מגיע להתאמן בשעה שבה בעיקר מגיעים כל השרירנים, שזה מה שהיה מדכא אותי בחדר כושר. ראשית, קרוספיט זה לא פיתוח גוף אבל לא באמת מדובר בשרירנים אלא בחזקים. שנית, הם היו מאוד נחמדים ומפרגנים. שלישית, לי, כרץ ותיק, יש יתרון אירובי על פני חלקם, מה שהרגיע את האגו שלי.

התמדתי יפה באימונים, כשאני משתדל להגיע לשלושה אימונים בשבוע. בהתחלה, האימונים היו במקביל לאימונים למרתון תל אביב, מה שהיה מתיש במיוחד, אבל בהמשך החלטתי להתפשר וצמצמתי מעט את כמות אימוני הריצה (מה שללא ספק השפיע על איכות הריצה שלי, לרעה). השבוע של המרתון היה השבוע היחיד בו לא הלכתי לקורספיט. בתחילת אותו שבוע שבוע הייתי בחו"ל, בסופו רצתי מרתון, ובמהלכו לא רציתי לקחת סיכונים. בנוסף, באותו זמן סבלתי מכאבים בצלעות בגלל מכה שקיבלתי, אז ממילא העדפתי לנוח.

אחר כך התחיל הסגר הראשון והבוקס נאלץ לסגור את שעריו. הבעלים העביר שיעורי קרוספיט בזום, והקפדתי להשתתף בלפחות אחד כל שבוע, אבל בהמשך החלטתי לא לספור את השבועות האלו כחלק מהיעד. סך הכל הפסדתי שישה שבועות בתקופת הסגר.

בהמשך המקום שוב פתח את שעריו במתכונת של ריחוק חברתי, ונראה שהחיים שבו למסלולם, עד הסגר השני. החל מהסגר ועד היום מוצעים שיעורי זום, אבל הבעלים החליט להציע גם חלופי של "אימון יחידני", שבה הבוקס פתוח וניתן להוציא ממנו ציוד ולהתאמן לבד. בתקופת הסגר השני היתה מגבלת מרחק שבגללה אפשר היה להגיע למקום רק במסגרת פעילות ספורטיבית אחרת, אז הייתי מגיע ברכיבה על אופניים. כיום המגבלה הזו הוסרה. האימון היחידני הוא לא "ברוח" הקרוספיט, אלא מזכיר קצת יותר חדר כושר.

לפני שבועיים ספרתי ארבעים שבועות, מתוך ארבעים ושבעה שחלפו, בהם לפחות פעם אחת הלכתי (או נסעתי, או רכבתי) ל"מכון", כדי להתאמן בו. מאז אני ממשיך ואין ספק שזו אהבה חדשה. זה ספורט ממכר, והדבר שאני הכי מרוצה ממנו הוא שהתגברתי על הפחד שלי מאותו חלק של חדר הכושר שבו נמצאות המשקולות החופשיות. בגלל זה רוב התמונות שצילמתי ושמתי כאן מראות בדיוק את זה. 

אחרי כמעט שנה, יש תוצאות, אם כי לא מדובר במהפך. זה מחזק ומחטב, אבל אין ספק שצריך להתאמן יותר אם רוצים יותר תוצאות. יותר פעמים בשבוע ויותר זמן. תרגילים שדורשים טכניקה ולא רק כוח מצריכים אימון מיוחד ולא רק להגיע לאימון הקבוצתי כדי ללמוד לעשות אותם כמו שצריך, וזה משהו שאני לא ממש עושה. בנוסף, לא מדובר בפיתוח גוף, אז מתאמנים ותיקים הם אולי חזקים אבל אינם בהכרח בעלי מראה חטוב ושרירי ובוודאי לא מנופחים, אם כי יש גם כאלו.

בדיוק ביום שבו סיימתי את היעד, התקיים היום האחרון של ה-crossfit games, שזו אליפות העולם בקרוספיט. שמות כמו מת'יו פרייזר וטיה קלייר טומי, שלא שמעתם עליהם מעולם, הם המלך והמלכה הבלתי מעורערים של התחום ואתלטים מעוררי השראה, שמסוגלים לסיים כל סדרת עינויים במסווה של תרגילי כושר בלי למצמץ. יש למה לשאוף.