רוצו בחוץ. רוצו בלי מוזיקה. רוצו

כשהתחלתי לרוץ מחדש, לפני שמונה שנים, ראיתי את הרצות והרצים סביבי עם המוזיקה שלהם, והנחתי שזה גם מה שאני צריך לעשות. נתקלתי במהמורות וקשיים שבעקבותיהם החלטתי להשאיר את האזניות בבית. מאז אני מאמין גדול בריצה נקיה, בחוץ, בלי מוזיקה. זה הסיפור שלי:

כבר מהצעדים הראשונים בעולם הריצה, היו אימונים שבהם מוזיקה נראתה לי לא הולמת. הגעתם לאימון עם מדריך, אז תקשיבו למדריך, לא לאוזניות. יצאתם לריצה עם חברים, אז הבאתם אוזניות כדי לרמוז להם: "אני מעדיף לשמוע את המוזיקה שלי מאשר אתכם"? זה נראה לי לא מכבד את המעמד. אני זוכר אחד מהאימונים הראשונים שלי, בקבוצת ריצה שכבר אינה קיימת. יצאנו לרוץ בשטח חקלאי סמוך לשכונת מגורים, ובדרך חזרה רצנו ליד תעלה. בתחילת התעלה היתה אפשרות לחצות אותה לצד השני, ואחד הרצים שהחליט לפרוץ קדימה ולרוץ ראשון, פספס את נקודת החציה. המדריך קרא לו לחזור ולעבור לצד השני, ובעקבותיו, כולנו צועקים לו, אבל בגלל האוזניות הוא לא שמע אותנו. כך, הוא המשיך לרוץ לאורך התעלה מצד אחד ואנחנו מהצד השני. בסופו של דבר כולנו הגענו לשער בגדר שהחזיר אותנו לנקודת סיום האימון, חוץ מרץ אחד שגילה גדר מלפניו, תעלה עמוקה משמאלו, צמחיה דוקרנית ובלתי עבירה מימינו, ודרך ארוכה חזרה מאחוריו. 

אני לא יודע אם הוא הוא למד את הלקח, אבל אני בהחלט למדתי אותו בשבילו. אם סיפור התעלה נשמע כמו פיקנטריה, יש עוד סכנות שם בחוץ, והגדול שבהם נקרא אופניים חשמליים. המוזיקה מנתקת אותנו ממה שקורה מסביב. במיוחד מכיוון שהיא משתלטת על חוש השמיעה, אבל גם מכיוון שאם מתרכזים במוזיקה, זה על חשבון הקשב של מה שקורה מסביב. זו למעשה המטרה של מי שלוקחים איתם מוזיקה לריצה, להתרכז במשהו אחר. בהמשך, אני אטען שאין סיבה, לדעתי, להתרכז במשהו אחר, אבל בראש וראשונה זה גם עלול להיות מסוכן.

כשיוצאים לריצה שהיא מאוד טכנית, כמו אימון עליות או כל מיני קצבים מוכתבים, כבר מתחילת הדרך לא הייתי צריך מוזיקה. אלו לא אימונים מאוד ארוכים, והדבר האחרון שאני מעוניין לעשות בהם הוא לשכוח את עצמי ולהתרכז במוזיקה. אני הרבה יותר מרוכז בטכניקה של האימון, ובעיקר בלספור לאחור כמה סטים של טכניקה עוד נשארו לפני שהוא ייגמר. לעומת זאת, כשהתחלתי לצאת לריצות נפח יותר ויותר ארוכות, של שעה וחצי או שעתיים, תהיתי איך אני אעביר את הזמן, וטעיתי לחשוב שמוזיקה היא הפתרון בשבילי.

דבר אחד שלמדתי על עצמי די מהר, הוא שאני לא אוהב לרוץ עם מטען עודף. שעון חכם שתומך בהזרמת מוזיקה לאזניות בלוטות' זעירות שנתפסות כמו פקקים באוזניים אלו מוצרים מקובלים כיום, אבל לפני כמה שנים הטכנולוגיה, למרות שהיתה קיימת, היתה די בחיתוליה. רוב הרצים חיברו אוזניות חוטיות לסמארטפון, ולמעשה גם היום רבים רצים ככה. אני לא מסוגל להבין רצים שמחזיקים את הטלפון ביד, וגם לא כאלו שרצים עם אוזניות גדולות. זה נראה לי ממש לא נוח והמון זיעה שמצטברת. באשר לסמארטפון, גם עם הנרתיק שלובשים על הזרוע לא הסתדרתי כי הוא כל הזמן החליק לי, ולא אפשר שליטה במוזיקה, אז קניתי נגן זעיר שנתפס על הבגד. האוזניות כל הזמן נפלו לי בזמן ריצה, עד שמצאתי אזניות hook שנכרכות מסביב לאוזניים.

כשאני כותב "לא הסתדרתי עם X אז עברתי להשתמש ב-Y" אז מדובר בסבב אחד או יותר של רכישת מוצרים זולים מאיביי או מאתר סיני כלשהו והמתנה ארוכה למשלוח. אז עד שהגעתי לקונפיגורציה שנוחה לי, עבר המון זמן עם הרבה נסיונות כושלים להשלים ריצה ארוכה עם מוזיקה. גם כשסוף סוף מצאתי את הציוד המתאים, לפעמים לא הייתי מרוצה מהפלייליסט שבניתי לעצמי, אבל הדבר הכי מתסכל הוא שאחרי עשר דקות ריצה הייתי מגלה בדרך הקשה שלא הטענתי את הנגן שלי לפני הריצה, ונאלץ להמשיך לרוץ עם נגן מוזיקה ואוזניות שקטות. בסופו של דבר נמאס לי והתחלתי לצאת לריצות בלעדיהן, ואז... התרגלתי.

מדי פעם אני נשאל אם אני לא משתעמם בריצה, בעיקר בריצות ארוכות. יצא לי לקרוא הסבר של רץ אחר שכתב שבמהלך הריצה הוא חושב על המון דברים, אבל אחרי הריצה הוא לא זוכר אף אחד מהם. אני די מזדהה עם זה. הראש מוצא לעצמו עיסוקים. מכיוון שגם באימוני הקרוספיט משמיעים מוזיקה ושמתי לב שמרגע שאני מתחיל להתאמן אני כבר לא שם לב איזה שיר מתנגן ברקע, שאלתי מדגם קטן ולא מייצג של אנשים על מוזיקה בזמן פעילות, והתשובה הנפוצה היתה שברגעים של קושי, הם מתרכזים במוזיקה כדי לשכוח את הקושי. זו כנראה היתה הסיבה שברגע שהנגן מוזיקה שלי היה שובק חיים תוך כדי הריצה, הייתי צריך להתמודד עם הקושי הזה בעצמי, ולכן לאבד את המוזיקה תוך כדי ריצה, אחרי שכבר התרגלתי לנוכחות שלה, היה מייצר קושי נוסף. 

באימון קשה אני בדרך כלל מעביר את הזמן בחישובים: כמה סטים עשיתי, כמה נשארו, כמה זה באחוזים, כמה אחוזים מתוך הסט הנכחי כבר השלמתי, כמה דקות ריצה נותרו לי בכל אחד מהקצבים שאני אמור לרוץ, איך האימון שלי בהשוואה לפעם הקודמת שעשיתי אימון דומה, וכן הלאה. אני לא מטיף לכולם לעשות ככה, זה פשוט מה שהראש שלי בוחר לעשות כדי להתמודד עם קושי, אני מניח שראש אחר יעשה בחירות אחרות. בריצות ארוכות מאוד יש מעט חישובים כאלו כמו כמה פעמים המסלול שלי כבר עבר בנקודה הזו וכמה עוד נשארו לי, אבל זה לא ממלא את כל הזמן. חוץ מזה, במקום למוזיקה אני מקשיב לגוף, סופג את מראה הנוף המתחלף, וחושב את כל המחשבות האלו שאני לא יכול לכתוב מהן כי הן נמחקות מהזיכרון בסוף הריצה. לכל היותר, שמתי לב שאם אני נזכר במשהו מהחדשות שהרגיז אותי, אני מגביר את הקצב. בגלל זה חשוב גם להקשיב לגוף ולהזכיר לו להירגע. 

יש סוג ריצה אחד שלדעתי הוא בלתי נסבל, ואפילו מוזיקה לא תעזור כאן, וזה לרוץ על מסילה. יש לי ברזומה לא מעט ריצות מעגליות, של חזרה שוב ושוב על אותו מסלול, אבל במסילה כל צעד הוא זהה לקודמו. רצים ורצים ולא מגיעים לשום מקום. אולי, אם מדובר בהליכה או בריצה מאוד איטית, אפשר לשכוח לחלוטין מהריצה ולהתרכז במשהו אחר, כמו המוזיקה או בטלויזיה, אבל אני לא רץ ככה ואני לא יכול להתנתק לחלוטין מהריצה ולהתרכז במשהו אחר. הפתרון שלי הוא פשוט להימנע ממסילות בכל מחיר. במזג האויר הישראלי יש מעט מאוד ימים שלא ניתן לרוץ בהם (אם כי בקיץ הריצה בחוץ מוגבלת לשעות מסויימות מאוד) ובכל השאר, ריצה בחוץ הרבה יותר מהנה.

במהלך הכתיבה על הרשומה הזו הרהרתי אם המסר שאני מטיף לו באמת נכון לכולם. בכל זאת, כל כך הרבה רצים מתעקשים ללכת בדרכים אחרות. ואז נזכרתי שגם אני יצאתי מנקודת הנחה שאי אפשר בלי מוזיקה, רק כי כולם עושים כך, ושלרוץ בחוץ זה משהו שעושים כשאין מסילה (ולא להיפך) רק כי כל כך הרבה עושים כך. לפני שנתיים, כשרצתי 66 ק"מ בסובב עמק לקחתי איתי נגן מוזיקה, כי חששתי שבמשך שעות ארוכות של ריצה בלילה ארגיש בודד ואזדקק לו. לא הוצאתי אותו מהתיק. שנה לאחר מכן, בריצת ה-100, לא היה ספק שאין בו צורך.