בתקופה האחרונה הזדמן לי לחזור על יעדים מתוך הרשימה שלי. זה לא היה משהו מתוכנן והביצוע המחודש של היעד היה מאוד שונה מהביצוע המקורי, באופן שסוגר, באופן מלא או חלקי, חורים שהרגשתי שנשארו ביעד. לאחרוונה הזדמן לי לבצע redo ליgד ה-39 שהשלמתי, להשתתף באירוע ספורט שאיננו ריצה. במקור, כתבתי על היעד הזה בסדרת פוסטים כאן, כאן וכאן.
בביצוע המקורי, אירוע הספורט שהשתתפתי בו נקרא 2021 crossfit open, ושימש לסיווג ראשוני לאליפות העולם בקרוספיט, שדרך אגב מתחילה בשבוע הבא. אני יודע שכולכם, כולל אנשים שלא אכפת להם בכלל מכדורגל, צפיתם במשחקי היורו החודש (לא נכנס לקופה אמריקה שזה ליותר מורעלים) ומתרגשים מהאוליפיאדה שהתחילה עכשיו באיחור של שנה. בשבילי כל אלו כינור שני בשביל אירוע הספורט האמיתי, שאפילו האנשים שמגיעים אליו כצופים הם בכושר גופני טוב יותר מכל אירוע ספורט אחר.
הקרוספיט אופן היה אירוע וירטואלי, שבו כל מתחרה מבצע בנפרד את התרגילים ומדווח על התוצאות. במקרה שלי ביצעתי את התרגילים במועדון יחד עם מתאמנים אחרים, אבל רובם ככולם לא התחרו אלא פשוט הגיעו לעוד אימון, שבמקרה היה מבוסס על האימון של התחרות. על פניו, זה היה אירוע ספורט, הוא לא היה ריצה והשתתפתי בו, בדיוק כפי שהיעד שהגדרתי דרש, אבל לא היתה אוירה של תחרות והוא גם נמרח על פני שעה בשבוע למשך שלושה שבועות. לא לזה התכוונתי כשכתבתי את היעד.
בחודשים האחרונים מועדוון הקרוספיט שלי קיים תוכנית כוח. זה אומר שהאימונים התקיימו כרגיל, אבל היו פחות מגוונים וממוקדים בתרגילים מאוד מסויימים, מתוך מטרה למדוד את השיפור מתחילת התוכנית עד סופה. סוף התוכנית צוין בתחרות powerlifting של המועדון. בכלל לא חשבתי על רשימת היעדים אלא פשוט רציתי למדוד כמה השתפרתי, וקיויתי שהאדרנלין של התחרות יעזור לי לשפר עוד קצת מעבר.
התחרות כללה שלושה תרגילים של הרמת משקולות. בכל תרגיל יש שלושה נסיונות לבצע הרמה אחת של משקל מקסימלי. אלה לא ההרמות האולימפיות שישודרו בימים הקרובים בטלויזיה, אלא תרגילים פשוטים יותר מבחינה טכנית: back squat, שבו המוט מונח מאחרוני העורף על הכתפיים, יורדים לשפיפה ועולים; bench press, שבו בשכיבה על ספסל מקרבים מוט לחזה ואז לוחצים אותו חזרה למעלה ו-deadlift, שבו מרימים את המוט מהרצפה עד לעמידה ישרה, כשהמוט בגובה הירכיים.
 |
| תרגיל back squat. ההרמה הזו נפסלה, אבל הרעיון מובן |
לא היו לי שום ציפיות מבחינת ההצלחה היחסית שלי בתחרות. אני יודע שבתור מישהו שלא מתאמן המון זמן ולפני זה לא עשה כלום בתחום אימוני כוח והתנגדות אני ממוקם יחסית בתחתית של המתאמנים, אבל כפי שבתחרויות ריצה עממיות משתתפים רצים פחות טובים ואפילו ממש איטיים, קיויתי שגם כאן לא אהיה לבד. זה לא קרה. חוץ ממתחרה אחד שבאמת היה כמה רמות מעל כולם, כל שאר המתחרים לא היו מקצוענים, אבל כולם היו מה"סוסים" של המועדון. היחיד שעוד איכשהו היה רק קצת יותר טוב ממני מיהר הביתה ועזב קצת אחרי תחילת האירוע. עדיין, גם אם אני לא יכול להתחרות במישהו אחר, אני יכול להתחרות בעצמי והצבתי את זה כמטרה.
האסטרטגיה לשלושה נסיונות היא ללכת על משקל בטוח יחסית בהרמה הראשונה, משקל קרוב לשיא בשניה ולנסות לשפר את השיא בשלישית. בתרגיל הראשון היתה לי הפתעה מוזרה. המוט הרגיש לי לא מאוזן וגם כבד יותר ממה שחשבתי שהוא היה צריך להיות. חשבתי שזה בגלל שאני לא רגיל לסוג הפלטות שהשתמשו בהן, אבל בדיעבד התברר שהילדים שהרכיבו אותו שמו בצד אחד 5 ק"ג יותר מדי. מצד אחד, כבר בניסיון הראשון קיבלתי את המשקל שתכננתי לניסיון השני. מצד שני, זה היה ממש קשה והחלטתי להיות מאוד שמרן ולעלות ממש קצת בניסיון הבא. הניסיון השני נפסל כי לא ירדתי מספיק נמוך, ובשלישי, בו ניסיתי שוב אותו משקל, עצרו אותו באמצע הניסיון לעלות למעלה.
התרגיל השני, ה-bench press, הלך כמו באימונים, ובניסיון השני הגעתי למשקל הכי גבוה שהצלחתי באימונים, שאפילו הרגיש לי יחסית קל. הרגשתי מוכן לשבור שיא בניסיון השלישי, ולצערי זה לא הצליח. לדדליפט הגעתי עם גב תחתון גמור מהתרגיל הראשון. ההרמה הראשונה היתה מוצלחת ובשניה ניסיתי לאתגר את עצמי קצת ולהרים טיפה יותר ממשקל שבאימונים הייתי מצליח אותו, אבל טיפה פחות מהשיא שלי, ונכשלתי. המוט התרומם סנטימטרים בודדים מהרצפה ולא הסכים ליותר מזה. לניסיון השלישי כבר הגעתי לא מאופס והוא הסתיים באופן דומה.
אני אוהב לכתוב על הצלחות בבלוג הזה והפעם זה לא קרה. המארגנים השקיעו והרימו אירוע יפה, ואם הייתי מגיע כצופה בלבד גם הייתי נהנה. גם בתחרות הריצה הראשונה שלי, אובייקטיבית, התוצאה שלי היתה מאוד חלשה, אבל גם היו עוד רבים כמוני וגם היה מדובר בהישג שיא בשבילי. כאן גם יצאתי אחרון (אני לא סופר את הנשים, אבל גם נגדן לא הברקתי, חוץ מבבנץ' פרס), גם לא היה אף אחד קרוב אלי בתוצאה, גם בכל העבודה הקשה של תוכנית הכוח לא השתפרתי בכלל וגם כאב לי הגב.
דווקא כמישהו שהגיע לתחום עם אפס רקע קודם ציפיתי שמנקודת התחלה כל כך נמוכה אני אהנה מעליה מהירה ביכולת לפני שאתקע בפלאטו. העצירה בהתקדמות הגיעה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי ואת האכזבה שלי מזה חלקתי עם אחד מהמאמנים מהקרוספיט. לא היו לו תשובות קסם, הוא אמר שמבחינת האימונים אני עושה מה שצריך, אבל צריך להשקיע גם בתזונה ובשינה, ואם אני רוצה להתאמן יותר שאדבר איתו. הבעיה היא שהתזונה שהוא דיבר עליה היא הפוכה מהתזונה שלי כרץ. כרץ אני שואף לירידה במשקל וצורך פחממות כדי כדי לשרוף אותן מייד. באימוני כוח מעמיסים חלבון ושומן כדי להעלות מסה. חוץ מזה, לקום לפנות בוקר כדי לצאת לריצה ארוכה לא מסתדר עם פרופיל השינה שהוא המליץ עליו. בעיה.
אחרי השיחה הזו נזכרתי בשיר "אני רוצה גם" של יהודה פוליקר. גם לו יש רשימת יעדים, אם כי היא קצת מוזרה וכנראה השיר הוא ביקורתי ולא באמת על הרשימה שלו, אבל גם אני "רוצה גם". וכמו שהוא אומר בשיר "אבל איפה אני ואיפה כולם?". צריך לזכור שאנשים שהוא מקנא בהם בכל כך הרבה תחומים הם אנשים שונים, ורובם לא "גם וגם וגם", ולכן גם בשבילי התשובה היא שאני צריך לתעדף, יש לי תכניות לעונת המרוצים הקרובה ואולי גם לזו שאחריה, והן נמצאות בעדיפות גבוהה יותר.
לפני כשמונה שנים התחלתי להתאמן בריצה ברצינות, אבל זה לא היה הניסיון הראשון בריצה. חמש שנים לפני זה קדם לו ניסיון נוסף, שהמשיך כשנתיים עם הפסקות ונעצר בפציעה. גם בניסיון הקודם חשבתי שאני מחויב ומתאמן ברצינות, אבל כנראה שזה לא היה מספיק ברצינות. אני גם רואה סביבי הרבה רצים שעל פניו מגיעים לאימונים ועושים את מה שצריך אבל תקועים ביכולת יחסית נמוכה לסובבים אותם. מכיוון שגם אני הייתי במקום הזה ואפילו הייתי תקוע בו תקופה ארוכה אני מבין את המצב שהם נמצאים בו. הצלחתי לצאת משם, אבל מכיוון שהצלחתי רק פעם אחת (ואז נשארתי בחוץ) אני לא מתיימר לדעת מה הקסם, חוץ מזה שצריך להתאמן עוד יותר ברצינות, ורצוי עם תוכנית אימונים וליווי של מאמן. לחלופין, אפשר להחליט לא להתחייב לזה ולהסתפק בשמירה על הקיים, או בהתקדמות איטית מאוד.
אז זו ההחלטה שלי כרגע מבחינת קרוספיט, להיות מחויב לאימונים ולהתמיד בהם, אבל לא להגביר, כדי להתמקד בריצה, לפחות בשנה הקרובה. אני מקווה שזה יספיק בשביל להתקדם. בניגוד לריצה, הספורט הזה עדיין לא בשל מספיק כדי שאנשים "כמוני" ירגישו בנוח להתחרות בו, וכל עוד זה המצב אני מעדיף לא להיות המרטיר היחיד שמתחרה. או שאגלה שזה רק היה עניין של זמן והתמדה עד שהפערים יצטמצמו לבד.
בינתיים, ב-23.7.21 נפתחים משחקי הקרוספיט. בשנה האחרונה למדתי להכיר את הספורטאים המובילים בתחום ונהייתי ממש מעורב רגשית. יש לי פייבוריטים שאני מעודד ואני מתכוון לעקוב מקרוב. המשחקים בשנה הקודמת נערכו במתכונת מוגבלת בגלל הקורונה ואלו של שנת 2019 נחשבים פחות מוצלחים בגלל שינוי בפורמט התחרות שהתגלה כטעות. בנוסף, הנהלת הענף עברה זעזועים בתקופה הזו, כך שאלו המשחקים הראשונים מאז 2018 שיתקיימו בפורמט מוצלח יותר וגם הכל פתוח בהם אחרי פרישה של האלוף הנצחי בחמש השנים האחרונות. לפעמים רק להיות צופה ולא משתתף יכול להיות נחמד :)
ברמה המנהלית: העדכונים במייל נמשכים אבל קיבלתי תזכורת שהמערכת ששולחת אותם צפויה להפסיק לפעול באמצע אוגוסט. ברגע שזה יקרה, ישארו רק עדכונים בטוויטר. בשבוע הבא אני מתכנן חופשה בחו"ל וכנראה שלא אמצא זמן לעדכן את הבלוג בחודש הקרוב.
עדכון אחרון: עד שסיימתי לכתוב את הרשומה, אבישג סמברג מהמשלחת האולימפית הישראלית זכתה במדלית ארד. אני לא ממש מבין בטקוואנדו אבל שיהיה במזל טוב ובהצלחה לשאר חברי המשלחת, שינצחו מהר ויתפנו לצפות במשחקי הקרוספיט, שמשודרים ביוטיוב.
