חלק מהרשומות האחרונות עסקו ביעדים שכבר הסתיימו, אבל נוצרה הזדמנות לחזור עליהם בדרך אחרת. הרשומה הזו דומה ומציגה re-do של יעד 32 (וה-22 שהושלם), לשבור משהו. היעד עבר מסלול מעגלי, מהרצון לשחזר סצנות קולנועיות קלאסיות של של ניפוץ טלוויזית CRT עם פטיש כבד, דרך חיפוש חלופות בתשלום כמו "חדר זעם", ובחזרה לתכנית המקורית, עם הופעתה של טלוויזיה נטושה ליד הבית. היתה הרבה התרגשות בהוצאה לפועל של היעד, שנגמר ממש מהר ואז דרש המון ניקיון. לפחות יש לי סרטון שכשצופים בו בהילוך איטי הוא ממש מגניב (קישור ברשומה המקורית).
בזמן שהייתי ממוקד בתכנית ב', ללכת לחדר זעם, היעד היה בהקפאה. גם הילדים רצו להצטרף והם לא עמדו במגבלת הגיל. הרעיון של להתנסות בחדר זעם בשביל החוויה נשאר גם לאחר הגשמת היעד, אבל העולם התהפך בגלל הקורונה והכל נכנס להקפאה. לפני כחודשיים סוף סוף מצאנו זמן ללכת לחדר זעם, ולהלן ההתרשמות שלי מהחוויה.
מדובר בחוויה מאוד שונה מזו שסידרתי לעצמי לפני כשנה וחצי. ראשית, זו חוויה קבוצתית. שנית, זו חוויה יחסית יקרה. שלישית, החלק המרכזי של שבירת חפצים נמשך כחצי שעה ורביעית, לא צריך לנקות את החורבן וההרס בסיום. כאן אי אפשר לשבור טלוויזיה עם פשיט, מטעמים בטיחותיים. קיבלנו לומים בגדלים שונים בתור כלי הריסה, והציוד שהיה בחדר תלוי בחבילה שאותה מזמינים, אבל לרוב מדובר בקומבינציה שכוללת מספר יחסית גדול של צלוחיות ועוד מספר קטן של פסלוני גמדי גינה מגבס וציוד מחשוב שכולל מסכים דקים, עכברים, מקלדות ומדפסות ישנות. בנוסף, יש ערמה של שברים מלקוחות קודמים, שבתוכה ניתן למצוא מציאות שניתן להמשיך לשבור.
למקום הגענו בהרכב משפחתי מלא, אחרי שמצאנו שמגבלת הגיל שמופיעה באתר היא גמישה ולמעשה תלויה בהתאמה של ציוד המגן. כך, בני ה-17 וה-13 נכנסו, אבל בת ה-6, שלא יכלה ללבוש את ביגוד המגן נשארה בלובי כשההורים שלה מתחלפים ביניהם כדי לשמור עליה. בלובי עצמו יש טלויזיה במעגל סגור שמאפשרת לתצפת על הנעשה בחדר הזעם, כמו עוד אטרקציות כמו קונסולת משחקים ושתיה קלה. המקום אינו מספק וידאו של החוויה, אבל בחדר עצמו יש קיר מגן שקוף שמאחוריו ניתן להציב מכשיר סלולרי ולצלם.
באופן לא מפתיע, בעוד שצלוחיות נשברות בקלות, ציוד מחשב לוקח הרבה זמן לשבור. הסתכלתי על הסרטונים שצילמנו ובעיקר מה שרואים זה מקבץ דמויות מכוסות מכף רגל ועד ראש בציוד מגן חובטות במונוטוניות במדפסת, שמגלה בהתחלה עמידות יחסית, עד שהיא נכנעת ומתחילה להתפרק לרכיבים קטנים. גמדי הגינה נשברו באופן שיצר את תחושת הסיפוק הגדולה ביותר, אבל היו ממש מעט כאלו.
יצאתי למספר הפסקות מהחדש כדי לארח חברה לבת הקטנה שלי שלא יכלה להיכנס איתנו, ובזמן הזה תחקרתי קצת את המפעילה במקום, בחורה בשנות העשרים. היא שיבחה אותנו על העבודה היסודית שאנלנו עושים עם המדפסות, וסיפרה שבעבר נחתכה ברגלה ממדפסת שבורה כשניקתה את החדר. מתוך דאגה לשלומה חזרתי פנימה ודאגתי לרסק את השברים הגדולים יותר לחלקים קטנים שלא יסכנו אותה :)
שאלתי את המפעילה אם היא שותפה להתלהבות של המבקרים במקום או שהיא מיצתה את החוויה לחלוטין. להפתעתי היא סיפרה בעיניים נוצצות שלעיתים קרובות בסוף יום עבודה היא אוספת שאריות ומתחילה לרסק אותם בעצמה. היא הפליגה בסיפור על מריבה עם אמא שלה שבעקבותיה נשארה לפרוק תסכולים. זה היה האות שלי לשלוף את הטלפון הנייד ולהציג לה את סרטון הפטיש והטלוויזיה שלי שזכה לשמחתי להתלהבות רבה.
סיכום: חוויה יוצאת דופן אך קצת יקרה ולדעתי חד פעמית. החיסרון הגדול הוא שהפריטים נחלקים בין כאלו שנשברים ממש בקלות (צלוחיות, גמדי גינה) ולכן מספקים ריגוש קצר מאוד, לבין הציוד המשרדי שדורש הרבה עבודה ולכן גם מרגיש כמו "עבודה" על חשבון ההנאה והופך להיות די מונוטוני. ההגבלות על הציוד שניתן להכניס לחדר מובנות מטעמי בטיחות, אבל יותר גיוון היה בהחלט מוסיף עניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה