יעד מן העבר: ארוחה מפסקת

התקדמתי ברשימה שלי לאחרונה, ואפילו פעמיים. יעד אחד השלמתי בדיוק שעה לפני שתסמיני הקורונה התפרצו, ועבור השני ניצלתי כמה ימים שקטים בסוף הבידוד כדי להשלים אותו מהבית. בשני היעדים, הגעתי לרף מינימלי שלפי מה שקבעתי לעצמי ברשימה, מאפשר לי לסמן שהשלמתי אותם, אבל אני רוצה למשוך אותם עוד קצת לפני שאתעד אותם כאן, בבלוג. בינתיים, זו הזדמנות לסקור יעד שהשלמתי לפני מעל לחמש שנים.

קיומה של הרשימה עולה לעיתים קרובות בשיחות עם אנשים. בתקופה האחרונה, בה אני עדיין תחת ההילה של "זה שרץ מרתון באנטארקטיקה", השיחה מתחילה מאנטארקטיקה ומשם מבצבצת הרשימה בתור הרקע לסיפור. לפני שאנטארקטיקה היתה בתכנון, לרוב אני הייתי זה שמחפש תרוץ להזכיר את הרשימה בשיחה, פשוט כי אני אוהב לדבר עליה. לפעמים, השלב הבא היה שמבקשים ממני לראות אותה. למרות שחלק מהיעדים ה"קטנים" יותר לפעמים העלו סימני שאלה ("באמת? לא יצא לך לעשות את זה?"), התגובות היו כמעט תמיד חיוביות וכמעט כולם הבינו שזו הרשימה שלי ולכן עשויה להכיל פריטים שחשובים לי בעוד שהם חסרי משמעות למישהו אחר. יעד כזה או אחר הוא לא מה שחשוב, אלא השילוב בין הקונספט, של להגדיר רשימה אישית ולעבוד לפיה, יחד עם מספר יעדים בעלי הילה מיוחדת שכולם מתרשמים מהם.

בשני מקרים קיבלתי תגובות רעילות, בהן הצד השני לקח את הרשימה כמעין תחרות כדי להאדיר את עצמו. במקרה הראשון, מי שדיברתי איתו עיין ברשימה תוך כדי שהוא מפרגן לעצמו "עשיתי, עשיתי, עשיתי", עד שעצרתי אותו על אחד מה"עשיתי" ואמרתי לו שהוא לא מבין את היעד. זה לא משנה שלפני שלושים שנה עשית, היעד הוא לעשות את זה שוב, עכשיו. אחרי התגובה הזו הוא הבין והפסיק להיות דוש. המקרה השני היה יותר גרוע: מישהו שגר בחו"ל וקרא בפייסבוק פוסט שלי שבו קידמתי את הבלוג ביקש שאשלח לו את הרשימה. ידעתי שיש לו אופי מוזר ולא צפוי ולמרות זאת, החלטתי להיות מנומס ושלחתי לו. בתגובה, קיבלתי דיווח על 40 היעדים שכבר השלים (בהם האולטרה מרתון ל-100 ק"מ, שאין לי שום ספק שהוא לא עשה ולא יעשה) ואיך הוא מתכוון לחלק את עשרת הנותרים בין השנתיים הבאות. בנוסף, כתב שבמקום מגוריו בחוף המערבי יעדים כאלו לא ממש נחשבים מאתגרים. לסיכום, הוא עכשיו שותף במחקר שיציל את העולם מקורונה, אז אולי גם אני צריך לשקול משהו כזה. אני לא מייחס את התגובה המתנשאת הזו לזדון, אלא יותר לעובדה שזה הבן אדם, וידעתי שהוא נוטה לחיות בעולם שבו מציאות מעורבבת עם דמיון. לא הייתי צריך לענות למייל הראשון שלו, ומכיוון שכן עשיתי את זה, מגיע לי כי הבאתי את זה על עצמי.

את הפסקה הקודמת כתבתי משתי סיבות. ראשית, הייתי צריך לנקות מהמערכת שלי את העצבים על שתי התגובות האלו. שנית, היעד מהעבר שיופיע עוד רגע הוא אחד מאלו שכמעט כולם עשו חוץ ממני, ולרוב עשו יותר מפעם אחת ומתכוונים להמשיך לעשות אותו עוד בעתיד. בדיוק מהסיבה הזו היעד נכנס לרשימה שלי. כי את מה שכולם עשו, עושים ויעשו אני לא עשיתי אף פעם, מבחירה. עניין אותי לעשות אותו פעם אחת, וכך נולד היעד העשירי שהשלמתי שמיקומו ברשימה 36: לצום ביום כיפור.

גדלתי בבית חופשי שבו אף אחד לא היה צם, וככה התרגלתי. לפני שהכרתי, אשתי היתה צמה ביום הזה, אבל השהות איתי חשפה אותה לתרבות רעה והוא הפסיקה. מעבר לעובדה שאני לא הרגשתי שאני צריך את זה, מעולם לא יצא לי להעביר את החג באותו בית עם מישהו שכן צם. אם זה היה קורה, אולי הייתי לוקח את זה כאתגר אישי לנסות גם. למרות שסקרן אותי לדעת איך ארגיש וכמה זה יהיה לי קשה, לא היה לי תמריץ לנסות צום. בדיוק מהסיבה הזו, הייתי צריך את הרשימה שתנחה אותי לצום.

בניגוד לרוב היעדים שיש גמישות מסויימת לבחור מתי לבצע אותם, יש רק יום אחד בשנה שבו היעד הזה אפשרי. השנה הראשונה לחיי הרשימה עברה מבלי לבצע אותו, ובמופע הבא של יום כיפור החלטתי לבצע אותו. אחד מהשיקולים להימנע מלדחות אותו שוב הוא שהיה לי יעד נוסף ברשימה, לנסוע 100 ק"מ באופניים, שמטעמים לוגיסטיים ובטיחותיים העדפתי גם אותו לשריין ליום כיפור. בתיאוריה, היעדים האלו לא סותרים זה את זה, אבל מטעמים מובנים העדפתי לא לשלב ביניהם, ולכן רציתי לסיים אחד מהם בהזדמנות הראשונה.

במי מהשניים לבחור? קושי נוסף הגיע ממקום לא צפוי. נעמי, המאמנת שלי, חגגה 53 בריצת 53 ק"מ, כשחברי קבוצת הריצה מוזמנים להצטרף לחלקים מהריצה, או לכולה. חצי שנה קודם לכן, השתתפתי באירוע ריצה בן יומיים של הקבוצה בשם "ים אל ים", שבו באחד מהימים רצתי כ-51 ק"מ, ו-42 ק"מ בשני. אחרי שבשנים קודמות השתתפתי רק בקטעים מהריצת יום הולדת, הפעם רציתי לרוץ את כל המסלול, ולשבור את שיא המרחק שלי, בתנאים מפרגנים: ריצה קבוצתית, מסלול שטוח, קצב איטי מאוד, הפסקות ארוכות. הבעיה היתה שהריצה תוזמנה ללילה שלפני ערב יום כיפור. לרוץ אולטרה מרתון יום לפני רכיבה ארוכה על אופניים, כשלא התאמתנתי ברכיבה עליהם בכלל, ירד מהפרק. גם לסיים ריצה כזו בצום לא נשמע להיט, אבל רציתי להתקדם ברשימה שלי, אז השילוב הלא אידיאלי הזה נבחר.

הריצה היתה לי מאוד קשה. בעצירות הממושכות נתפסו לי השרירים והקצב שלי הלך ודעך. ממילא, הקצב הקבוצתי היה איטי, אבל בהדרגה עברתי ממצב שבו הקצב קל לי, למצב שבו אני מתקשה. האירוע הזה מסתיים תמיד בחוף סידנא עלי והקילומטרים האחרונים שלו הם ריצה בחול. היה קשוח וכשהשעון שלי מדד מעט לפני הסיום 52 ק"מ, שמחתי שנגמר וממש לא התלוננתי על הקילומטר ה-53 שנעלם במדידה.

סיום הריצה. אני נמצא שם איפשהו בחצי השמאלי בחולצה אדומה

בשעת בוקר מאוחרת בערב יום כיפור, חזרתי הביתה עם היעד הבא כמטרה. אשתי, שידעה שהפעם אני צם, חלקה איתי את האסטרטגיה שלה, כשהיתה נערה, להעביר את הצום: מושכים זמן בערב, הולכים לישון מאוחר, וקמים רק אחרי הצהריים ביום למחרת, כשיש שעות בודדות לסיום הצום. בשבילי זו היתה אסטרטגיה לא ישימה. ראשית, השינה שלי מאוד קלה ואני לא מסוגל לחזור לישון אחרי שהתעוררתי בבוקר. שנית, הייתי אחרי לילה בלי שינה והסיכוי להישאר ער היה קלוש, עם צפי לכך שכל השעון הפנימי שלי יצא מסנכרון ויהיו לי לא מעט שעות ערות במהלך הצום.

לא רק שהסיכוי היה קלוש, נרדמתי כמעט מיד והתעוררתי פחות משעה לפני תחילת הצום. הספקתי לאכול לפני שהצום נכנס, אם כי עד כמה שאני זוכר, לא הצלחתי להעמיס יותר מדי. בשל העובדה שעברו כבר יותר מחמש שנים, אני לא ממש זוכר את מהלך הצום, אבל אני מניח שהוא עבר עם סרטים ולא עם תפילות. אני לא זוכר כמה אירועי היום הקודם שיבשו את השעון הפנימי שלי, אבל אני זוכר שהרעב לא היה מציק במיוחד. כשהצום הסתיים חשבתי לעצמי שלמרות שלא היה כל כך נעים, זה גם לא היה קשה. מאז, לא חזרתי לצום ביום כיפור. היעד הזה היה לגמריי one and done.

יש יעדים, כמו לבקר באנטארקטיקה, שאין להם צורך ביחסי ציבור. מצד שני, יש יעדים ברשימה שנראים קטנים ולפעמים צריך להסביר למה דווקא הם קיבלו מקום של כבוד ברשימה. אחרי הביצוע שלהם, לפעמים היעדים הקטנים נשארים קטנים ובדיעבד יתכן שהיה עדיף לבחור יעד אחר במקומם. אבל לפעמים, הנסיבות גורמות לכך שהמימוש שלהם בפועל הוא ייחודי. עבור הרבה אנשים "לצום ביום כיפור" זה אפילו לא יעד אלא משהו טריויאלי. לרוץ אולטרה מרתון בלילה ואז לצום ביום כיפור, זה קצת יותר מיוחד.

צעד לאחור ועוד צעד לאחור

בחודש האחרון קיבלתי תזכורת מצערת לכך שלמרות הכל, אני עדיין אנושי. לפני כחודש התחלתי להרגיש כאבים בברך בזמן הריצה. אני יודע שהרבה רצים סובלים מפציעות, במיוחד בברכיים שהן מקום מועד לפורענות, ומפרנסים בגאווה פיזיותרפיסטים ורופאי ספורט. ובכן, לא אני. למרות שאני משתדל "להקשיב לגוף" אני לא חושב שמדובר באיזו אסטרטגיה גאונית של המנעות מפציעות, אלא פשוט היה לי הרבה מאוד מזל עד היום.

לפני שהתחלתי להתאמן באופן סדיר בריצה, גררתי פציעה ישנה של דורבן בכף הרגל, מתקופה קודמת שניסיתי לרוץ ולא כל כך הצלחתי להתמיד. כשהתחלתי שוב להתאמן, גיליתי שאפילו אם כואב לי כשאני מתחיל לרוץ, הכאב נעלם במשך הריצה. ככל שהתמדתי, המצב השתפר עד שהדורבן נעלם לגמרי.

בשנתיים הראשונות לריצה, הגוף עדיין היה צריך להסתגל לעומס החדש וקרה שהופיעו כאבים שונים ומשונים, אבל ברובם האסטרטגיה של להתעלם עבדה מצויין. אם משהו כאב, הוא כאב בזמן שלא רצתי, וכשהתחלתי לרוץ, הוא הפסיק לכאוב. במקרים הבודדים שלא היה מדובר בכאב רגעי שבא ואז נעלם, כמה ימים של מנוחה פתרו את הבעיה. אחרי כשנתיים התופעות האלו הפככו להיות מאוד נדירות, ורק פעמיים נשברתי והלכתי לרופא וגם אז הטיפול הסתיים אצל רופאת המשפחה. פעם אחת היא נתנה לי תרופה אנטי דלקתית ובפעם השניה שלחה אותי למנוחה קצרה בלי טיפול.

קצת פחות משנה לתוך אימוני הריצה הופיע כאב מרגיז בברך. בניגוד לכאבים אחרים שנעלמו תוך כדי ריצה, הכאב הזה היה מופיע תוך כדי ריצה ואז נשאר ולא נעלם אלא ממשיך להציק. השתדלתי להוריד עומסים ולנוח יותר, אבל בדיוק התאמנתי לחצי מרתון ראשון ולא ידעתי מה לעשות. מכיוון שהמנוחה עזרה קצת אבל עדיין חששתי מהפתעות לא נעימות במרוץ, שאלתי מקרוב משפחה תומך ברך ורצתי איתו. בסופו של דבר המרוץ עבר ללא אירועים מיוחדים, והפציעה נעלמה כפי שבאה.

לפני כחודש, שמונה שנים לאחר תקרית הברך, הכאב הזה חזר לסיבוב נוסף. בהתחלה נקטתי באסטרטגיית ההתעלמות. הכאב לא היה נוכח ברוב הריצה, רק מדי פעם, בצעדים בודדים. לפני שלושה שבועות יצאתי לריצה והפעם כבר אי אפשר היה להתעלם. בכל פעם שניסיתי לפנות הצידה וגם בכל פעם שרצתי בעליה, הופיע כאב ממש לא נעים. קיצרתי את המסלול המתוכנן שלי משמעותית והחלטתי לקחת שבוע מנוחה מריצות.

במהלך המנוחה עדיין עשיתי אימוני כח, אם כי בכמות מופחתת. מדי פעם בחנתי מה מצב הברך וראיתי שהיא עדיין רגישה לתנועות מסויימות, אם כי נראה שהמצב משתפר. לאחר שבוע יצאתי שוב לריצה, והתומך ברך עשה קאמבק. רוב הריצה עברה חלק, אבל היא לא היתה מושלמת, ותנועה אחת חדה כן הובילה לכאבים. למרות שהריצה לא היתה מושלמת, קיבלתי אישור מעודד שהגוף מרפא את עצמו, ודי נרגעתי. החלטתי לחזור לפעילות וגם ויתרתי על התומך לברך, שלדעתי סיים את תפקידו.

עם קצת עזרה מידידים

למחרת בערב הרגשתי כאבי שרירים, בעיקר בכתפיים. למרות שזה היה כאב לא אופייני, הנחתי שמדובר בתוצאה של אימון כח אינטנסיבי מאותו הבוקר. בלילה המצב החמיר. הייתי צמא מאוד והרגשתי שיש לי חום. בשבוע החולף הבת שלי היתה חולה והנחתי שנדבקתי במה שזה לא יהיה, שהיה לה. היא נבדקה מספר פעמים לקורונה ויצאה שלילית. אחד מהדברים החיוביים הבודדים שאפשר להגיד על עידן הריחוק החברתי הוא מחלות החורף שהפכו להיות נדירות. כנראה שעם החיסונים, הופעת וריאנטים פחות אלימים והתרופפות האחריות האישית, המחלות האלו חוזרות. 

אחרי לילה ויום לא קלים, התחלתי לחשוד שמשהו לא הגיוני בהרגשה שלי, ועשיתי בדיקה ביתית לקורונה. שני פסים. וואו. אני יודע שבשני הגלים האחרונים בערך חצי מדינה כבר חלתה, אבל במשפחה שלנו הוירוס הזה נשאר בחוץ, עד עכשיו. אני חליתי וכמה ימים לאחר מכן גם אשתי. התסמינים היו בעיקר בשלושת הימים הראשונים, עם חום, כאבי שרירים וכאב ראש קלים, נזלת קלה, ובעיקר הזעה מרובה בלילה. אבל התסמין העיקרי היה דופק גבוה. אני מסתובב עם שעון ספורט לאורך כמעט כל היום, והוא מנטר מדדים שונים. הדופק שלי במנוחה היה גבוה בעשרים פעימות לדקה בימים האלו, ולמרות שבעיקר נחתי במיטה, השעון התרשם שאני מבצע פעילות גופנית ובתוך אותם שלושה ימים סיימתי, מבחינתו, את 150 דקות הפעילות השבועית שהוא מציב לי כיעד כל שבוע.

דופק במנוחה בחודש האחרון

חוץ מדופק, יש עוד כל מיני מדדים מעניינים אחרים שהשעון נותן לי, והיה מאוד מעניין לעקוב אחריהם בזמן הקורונה ובתקופת ההחלמה שאחרי סיום התסמינים. מדד אחד הוא "מתח" (סטרס), שלפי מה שקראתי עליו, מבוסס על שונות בקצב הלב. המדד הזה השתגע לחלוטין בזמן המחלה, וגם לאחר שנחלשו התסמינים, לקח לו שבוע נוסף לחזור לנורמה. 

השעון נותן לי כל יום ציון על השינה שלי. השינה שלי רחוקה מלהיות מושלמת, כי השינה שלי מאוד קלה, קשה לישון הרבה שעות כשקמים מוקדם לאימון, ובנוסף השעון לרוב חושב שהשינה שלי חסרת מנוחה. לכן, הציונים שלי הם בממוצע מתחת ל-70. בשיא המחלה, הציון צנח לאזור 10-20, בעיקר בגלל מדד המתח, שגרם לו להכריז על השינה כלא איכותית, למרות שאחרי שירד לי החום, דווקא הרגשתי רענן בבקרים.

איכות השינה בחודש האחרון

נתון נוסף שאני עוקב אחריו הוא מעין מד סוללה אנושי. במהלך היום ה"סוללה" מתרוקנת ובלילה היא מתמלאת מחדש, אבל כתלות באיכות השינה. ובכן, הסוללה שלי מתקשה להיטען. הייתי קם בבוקר והסוללה היתה על פחות מ-30%. יש ביומיים האחרונים שיפור קל במספרים, אבל הסוללה עדיין עובדת בחצי כח.

טעינה ופריקה של "הסוללה האנושית"

אחרי שבוע השבתה מפעילות בגלל הברך, זכיתי לשבוע נוסף של השבתה, הפעם מלאה לגמרי, בגלל הקורונה. ברגע שקיבלתי הודעת שחרור מבידוד, יצאתי לריצת ניסיון. הברך עדיין לא 100% אבל אני מרגיש את השיפור וכבר לא מודאג ממנה. הדופק שלי במנוחה עדיין לא חזר למה שהיה לפני הקורונה והרגשתי את זה בריצה. הימים האחרונים הם די מעודדים, אני רואה את המדדים שלי חוזרים לנורמה, וגם ההרגשה שלי משתפרת מאימון לאימון. אני בינתיים משתדל לא להעמיס על עצמי יותר מדי בכל אימון אז אני לא באמת יודע מה המצב שלי ביחס לתקופה שלפני הקורונה. אני די בטוח שעדיין לא חזרתי לעצמי, אבל כרגע המגמה מעודדת.

לפני שהצרות התחילו, תכננתי להשתתף בסוף החודש במרוץ הרצליה למרחק 10 ק"מ. לפני שנה קבעתי שם שיא אישי, ומכיון שהשנה המרוץ חוזר למסלול המקורי שלו שהוא מהיר יותר, עם פחות פניות וסיבובים, שקלתי בחיוב לאתגר את עצמי שוב. כרגע, נראה שהתוכניות האלו מבוטלות, אם כי אני עוקב אחרי ההתפחויות ואחליט ברגע האחרון. המטרה המרכזית שלי לטווח הבינוני היא לרוץ מרתון מהיר בעוד כחצי שנה, ולנסות לשפר שם את השיא האישי שלי. בשביל זה, אני צריך להתמקד בלחזור למצב שבו הייתי לפני חודש. הזמן שלוקח למחלימים לחזור למצב שהיו בו לפני המחלה משתנה מאדם לאדם. שמעתי על כאלו שחזרו לעצמם מהר מאוד אבל גם על אחרים שחודשים ארוכים לא תפקדו כמו שצריך. נקווה שאצלי זה הראשון מבין השניים.