מתגלגלים

יום כיפור האחרון נוצל להשלמה של יעד מהרשימה בפעם ה-31. היעד ממוקם בחצי העליון של הרשימה, במקום 18, מה שאומר שלא לקח לי הרבה זמן לחשוב עליו כשכתבתי את הרשימה. אני מציין את זה כי כשהרשימה נכתבה כנראה ראיתי בו יעד חשוב, ואילו עכשיו..., פחות. היעד הוא לרכב על אופניים 100 ק"מ ביום אחד.

בין ברי מזל שקיבלו הזדמנות להציץ ברשימה המלאה שלי היה מי ששם לב לפער בין שני יעדי ה-100: לרוץ 100 ק"מ ולרכב 100 ק"מ וציין את המובן מאליו, "זה בכלל לא באותה ליגה". זה נכון, לא כל היעדים שווים. כתבתי את הרשימה אחרי שכבר רצתי את המרתון הראשון שלי, וכדי לרוץ מאה ק"מ התאמנתי שמונה חודשים למרוץ אחד, ועוד שנה קודם לכן השקעתי בריצות ארוכות בשטח. זה פרק זמן של כמעט שנתיים שבו הראש שלי היה ביעד הזה, ובחלק מהזמן באופן אינטנסיבי ביותר. רוב הרשימה פשוט לא מורכבת מדברים כאלו אלא מדברים שלא עשיתי (אף פעם, או לפחות הרבה זמן) והם ברשימה כדי להזכיר לי שאני רוצה לעשות אותם.

אני מחובר דרך רשת חברתית לספורטאים (סטראבה) לכמה קולגות, שחלקם גם רוכבים על אופניים, ויוצא לי לראות שרכיבות של מעל 50 ק"מ הן לא נדירות. עכשיו, בתקופת הסגר, כשהכבישים ריקים, יצא לי גם לראות רכיבות של מעל 100 ק"מ אצל הרוכבים הקצת יותר רציניים. לדוגמה, מרוץ בית השאנטי, כשהוא לא מתבטל, הוא אירוע עממי שפתוח לרוכבים חובבים, ורוכבים בו לא פחות מ-180 ק"מ. ובכל זאת, יש הבדל אחד משמעותי בין הרכיבות שלהם לרכיבה שלי, וזה האופניים שאיתם ביצעתי את המשימה. הנה תמונה שלהם שצילמתי באחת מהעצירות שלי, ביום ביצוע היעד:

האופניים. נעים להכיר

התקווה שלי, בזמן כתיבת הפוסט הזה, היא שהקוראים יתחלקו לשני מחנות. מחנה אחד יכלול את אלו שפחות מכירים את עולם הרכיבה ויחשבו לעצמם "אוקי, יש כאן תמונה של אופניים. מה מיוחד בזה?". המחנה השני יכלול בעלי רקע של רכיבה שיספקו כפיים ויזעקו: "אוי ואבוי! למה הוא עשה את זה לעצמו!". אישית, אני הרבה יותר קרוב למחנה הראשון והרבה ממה שאני כותב עכשיו בפוסט הזה מבוסס על שיחות עם חברי המחנה השני. לכן, חברי המחנה השני, אני מתנצל מראש אם יש אי דיוקים ומקווה שלא כתבתי יותר מדי שטויות על העולם שלכם.

לטובת חברי המחנה הראשון, האופניים בתמונה הם אופני שטח (נדמה לי שככה קוראים לזה, אני לא באמת יודע). מה שחשוב הוא שהם לא אופני כביש, ולכן לא מתאימים למשימה שלקחתי על עצמי. הרכיבה עליהם פחות יעילה ויותר איטית. קניתי אותם לפני כעשר שנים כי שיקרתי לעצמי שאסע איתם לעבודה לפעמים (מה שבאמת קרה, לפני שעברתי דירה, אבל פעמים ספורות). ביקשתי ממישהו שעבד איתי והתנייד בעיקר על אופניים שיעזור לי לקנות אותם, וזה מה שיצא. זה הזוג היחיד שיצא לי לרכב עליו מאז שהייתי ילד כך שאין לי מושג איך הן ביחס לאופני שטח אחרות, אבל הן היו יחסית זולות אז כנראה שזה אמור לקנות לי נקודות אצל חברי המחנה שהשני, שיתפעלו עוד יותר מהקושי של המשימה. כשכן רכבתי עליהן לפני עשור, שמתי לב שבעיקר עוקפים אותי בקלילות רוכבים אחרים, אבל אין לי דרך לדעת אם זה בגלל האופניים שלי או בגלל מי שרכב עליהם.

לטובת חברי המחנה השני, שכן מבינים משהו באופניים, הנה עוד כמה פרטים שאמורים לעורר אצלכם תגובות חזקות. אני רק לא בטוח איזה תגובות. מן הסתם, הרכיבה היתה בכבישים ולא בשטח, אחרת היא לא היתה מסתיימת לעולם. חוץ מכל מיני פנסים ומחזירי אור שהוספתי לאופניים, לא היו שום שיפורים לציוד. הדוושות הן הדוושות הרגילות ולא הדוושות הקטנות  שאתם מחברים לנעליים מיוחדות, המושב הוא מה שמכרו לי וגם מכנסי רכיבה אין לי, אלא טייץ ריצה רגיל. לקחתי איתי משאבה קטנה שיש לי, ובצמיג הקדמי יש ג'ל נגד פנצ'רים, אבל באחורי אין. לא לקחתי ערכה לתיקון תקרים, לא רק מכיוון שלדעתי כבר זרקתי אותה, אלא בעיקר מכיוון שממילא לא הייתי מצליח להשתמש בה. במקום חולצת הרכיבה המשוכללת שלכם עם המקום בגב לבקבוקי מים לקחתי ציוד של רצי שטח: מנשא מים, ג'לים, תמרים וקצת לחם.

יעד הרכיבה הוא אחד מכמה יעדים ספורטיביים ברשימה הבאים מעולמות שאינם ריצה והבסיס המשותף לכולם, בזמן כתיבת הרשימה, היה ההרגשה שהפעילות הספורטיבית שלי לא מאוזנת כי היא מורכבת רק מריצה. אחרי שהרשימה נכתבה הפעילות הספורטיבית שלי נהיתה עוד יותר מוטה לריצה, ומכיוון שהייתי מאוד ממוקד בריצת ה-100 העדפתי לדחות פעילויות שיכולות להסיט אותי מיעד מאוד תובעני. ברגע שחציתי את קו הסיום, לפני פחות משנה, התפניתי לחשוב על היעדים האלו.

אני חושב שאם יש ברשימה יעד ספורטיבי שאיננו ריצה, ויש לי אופניים בבית שכמעט ולא נעשה בהן שימוש, הבחירה ביעד של רכיבה לא זקוקה ליותר מדי הסברים. אני מודה שקשה לי מנטלית להתחבר לרכיבה ולא משנה מאיזה סוג. רכיבת כביש מפחידה אותי, בטיחותית. בנוסף, זה עולם שלם של ציוד יקר שאני לא מבין בו ולא מרגיש בנוח להיכנס להתחייבויות אליו. רכיבת שטח גם לא מדברת אלי. ביחס לריצת שטח, אני רואה את היתרון הברור ברכיבה שמאפשר לכסות מרחקים גדולים יותר בפחות מאמץ, אבל אני כבר רגיל לחוש את השטח דרך הרגליים ולא דרך הדוושות ולא מרגיש שחסר לי משהו. גם מפגשים אקראיים בשטח עם רוכב חובב שנתקע עם זוג תקול או סובל בשטח לא עביר (עבורו) כמו חול עמוק או שטח סלעי במיוחד מחזקים אצלי את ההרגשה שבחרתי נכון. 

סוג הרכיבה השלישי הוא רכיבה עירונית לצרכי תחבורה. אם זה רחוק מדי להגיע ברגל אבל בכל זאת אפשר להגיע באופניים במקום במכונית, למה לא? בפרט, בשנים האחרונות יש שיפור (לא מספק) בתשתיות לרכיבת אופניים, מה שמוריד תרוצים. ניסיתי כמה פעמים בעבר להחליף נסיעות ברכיבות, וגם עכשיו אני מנסה, אבל היות שאני לא מסוגל לרכב רגוע ואחרי כל רכיבה אני צריך מקלחת, מדובר במספר יעדים מצומצם ביותר, ובעיקר רכיבה לצורך הגעה לנקודת התחלה של אימון ספורט אחר. אני עדיין מקווה להשתפר בכיוון הזה, אבל בהחלט עלול גם להישבר ולא להתמיד.

אז למה בכל זאת בחרתי להכריח את עצמי לרכב? כנראה שאירוע מהעבר עומד מאחורי ההחלטה. כשנה או שנתיים אחרי שקניתי את האופניים, יצאתי עם בן משפחה לרכיבה ביום כיפור, מכפר סבא לתל אביב ובחזרה, עם עצירה למנוחה באמצע. זה היה עוד לפני שנכנסתי לעולם שעוני ה-GPS, אז אין לי איך לשחזר את המסלול, אבל מדובר בבערך 40 ק"מ, אולי קצת יותר. אף שאין הפרש גבהים מהותי בין כפר סבא לתל אביב, ישנה מגמת עליה קלה בכביש 4 לכיוון צפון מצומת מורשה. לא מדובר במשהו משמעותי והרוכבים מהמחנה השני שבוודאי רגילים לעלות לירושליים כל שבוע יצחקו, אבל לי זה היה מאוד קשה, ב(אין) כושר שהייתי מצוי בו אז, ובפרט שהיה מדובר בסוף הרכיבה. שנה לאחר מכן עשינו רכיבה דומה, והפעם כבר לא יכולתי להמשיך לפני שעצרתי לנוח בצד הדרך, פעמיים.

קשה לי לזכור מה היה ה-mind set שלי על כל אחד מהיעדים, כשרשמתי אותם ברשימה לפני כמה שנים, אבל כנראה שרציתי סגירת מעגל. להוכיח לעצמי שאני יכול, ולא סתם 40 ק"מ אלא 100. בגלל זה גם היה חשוב לי לבצע את הרכיבה על אותו זוג אופניים, למרות שקיבלתי המלצות לנסות לשאול זוג אחר.

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה גיליתי שכשנה לפני כתיבת הרשימה שלי יצאתי ביום כיפור לרכיבה של 46 ק"מ. גם הפעם בין כפר סבא לתל אביב, אבל נמנעתי מרכיבה על כבישים ראשיים. שכחתי מהרכיבה הזו לחלוטין אבל אני מעריך שרציתי לבדוק את ההיתכנות של רכיבה למקום העבודה שלי ובחזרה, בשתי דרכים אפשריות תוך המנעות מכבישים מסוכנים וגם עם התברברות קלה בחיבור שבין הוד השרון לירקון. מדובר במרחק שיש אנשים שמסתדרים איתו, אבל הרכיבה שלי לקחה די הרבה זמן (כשלוש שעות, הלוך וחזור) אז אין פלא שויתרתי על הרעיון. מה שכן, זה מסביר מה כנראה חשבתי שנה לאחר מכן כשבחרתי את היעד. אם מריצה של 42 ק"מ הגעתי ליעד של 100, אז באופניים זה אותו סיפור. לסקרנים, זה המסלול:

הרכיבה הנשכחת

באופן טבעי, תכננתי לבצע את היעד ביום כיפור, שהוא היום הנוח ביותר למבצע כזה. השנה נפל על כולנו הסגר, מה שמצד אחד העלה חששות שאצטרך לדחות את היעד, או לתכנן מסלול רכיבה במעגלים קטנים, עד שנודע על ההחרגה של ספורט יחידני. העובדה שהכבישים יחסית ריקים איפשרה גם רכיבות בימים אחרים, אבל מכיוון שמדובר ברכיבה ארוכה במיוחד שהתכוונתי להתחיל אותה בלילה ולרכב בעיקר על כבישים ראשיים שיהיו נוחים יותר ומהירים יותר דחפה אותי להיצמד ליום כיפור.

בשבועות לפני היום הגדול יצאתי לרכיבת אימון אחת בשבוע. מצאתי מסלול בשכונה שמורכב בעיקר משבילי אופניים וקטעים סלולים אחרים ואורכו מעט יותר מחמישה ק"מ, וחזרתי עליו שוב ושוב, כשבשיא הגעתי ל-50 ק"מ. זו לא היתה רכיבה קלה כי המסלול היה זרוע בפניות, עליות וירידות. כמעט ולא היה ניתן לפתח בו מהירות, אבל זו היתה הזדמנות להכיר את האופניים יותר טוב, ללמוד להתאים את ההליך לתוואי ולהתחיל להשתמש גם במעביר הילוכים הקדמי. החלק הכי קשה באימון היה מתחיל בשעה שש בבוקר, כששביל האופניים היה מתמלא ברצים וצועדים. מילא, גם אני אוהב לרוץ על שבילי אופניים, אז אני סולח לכם. מי שאני לא סולח להם הם בעלי הכלבים, ובפרט אלו שמתעקשים להיצמד לקצה אחד של השביל כשהכלב שלהם דווקא רוצה ללכת בצד השני של השביל והרצועה נמתחת ביניהם וחוסמת לי את כל הדרך. בושו והיכלמו. הנה דוגמה לרכיבה כזו:

שוב ושוב ושוב

לקראת היום הגדול הכנתי מסלול רכיבה. האפליקציה שהשתמשתי בה (גארמין קונקט) לא הסכימה לתת לי לרכב על כבישים ראשיים, אז עברתי לאפליקציה אחרת (komoot). גם היא התעקשה מדי פעם להוריד אותי מהדרך לטובת כביש צדדי, אז תכננתי מסלול מעט יותר ארוך של 107 ק"מ מתוך הנחה שבפועל ארכב פחות. הנה מפה של הרכיבה בפועל, 101.9 ק"מ:

מפת המבצע

יצאתי לדרך בארבע ורבע, עם פנס ראש, פנס אחורי ועוד כמה פנסי לד, צפונה בכביש 4. התוכנית היתה לרדת מכביש 4 מזרחה בכביש 553 ואז להמשיך צפונה בכביש 562 עד כביש 57. ראיתי באפליקציית סטראבה שה-562 הוא כביש פופולרי לרוכבים, וגם כשנסעתי בו (ברכב) שמתי לב שיש שביל אופניים לרוב אורכו. נכון, ביום כיפור זה מיותר, אבל עדיין רציתי לנסות אותו. בנוסף, כפי שאפשר לראות מהמפה, חלק מהדרך חזרה (דרומה) עוברת גם בכביש 4 ולכן הייתי צריך את הירידה מזרחה כדי לקבל מסלול מעגלי בלי קטעים של "הלוך-חזור".

כתבתי את כל הסיפור על כביש 562 כי מתברר שלא הייתי עירני כשהכנתי את המסלול ולא שמתי לב שהמסלול שיצרתי מוריד אותי מהכביש בשלב מסויים. גיליתי את זה רק תוך כדי ניווט בלילה, וזרמתי עם הדרך החדשה שעברה ברחובות של הישובים שם, צורן, גאולים וינוב. המסלול המתוכנן עובר בעיקר בכבישים ראשיים ולכן אין בו נופים מרשימים והרכיבה היא בעיקר טכנית עם ראש מרוקן ממחשבות. נסיעה דרך ישובים כפריים היתה יכולה להיות נחמדה, אם לא היתה בחושך. הזיכרון היחיד שלי הוא כלב שהתחיל לנבוח מאחד החצרות ו"הדליק" את כל כלבי הרחוב שכנראה העירו את כל היישוב. 

בכביש 57, אחרי כ-20 ק"מ, היתה עצירה לא צפויה בגלל שני רוכבים מטירה שהגיעה מהכיוון השני ורצו לדעת אם נתקלתי בחסימות כבישים. קצת אחרי זה, בק"מ ה-26, עצרתי ליד בת חפר להפסקת אוכל ושירותים. עוד משהו שנתקלתי בו בכביש 57 הוא חבורה של בני נוער משוטטים חסרי מעש על הכביש, ראשונה מבין שתיים. בהמשך, עם הזריחה, הגעתי לקטע הכי צפוני של המסלול שלי, כביש 581 וממנו, דרך קיבוצי גבעת חיים התחברתי חזרה לכביש 4 לכיוון דרום. שם גם פגשתי בחבורה המשוטטת השניה, כמו גם ברוכבים ורצים ראשונים.

מכאן המשכתי דרומה, תחילה על כביש 4 אחר כך, בחיתוך דרך נתניה, בכביש 2. פגשתי לא מעט קבוצות של רוכבי כביש מקצוענים (יותר או פחות) שעברו אותי כמו נחילי זבובים. כאן גם היתה העצירה השניה שלי, אחרי 53 ק"מ. אפליקציית הניווט כל הזמן ניסתה להוריד אותי מכביש החוף לטובת כל מיני כבישי שירות מקבילים, אבל סירבתי בתוקף. בצפון תל אביב חתכתי מערבה כדי להתחבר לשביל ישראל מחוף תל ברוך אל פארק הירקון. בהתחלה היה עמוס מאוד ברצים, רוכבים וסתם מטיילים, אבל בהמשך העומס נרגע והרכיבה היתה נוחה יותר, בלי חשש תמידי לדרוס מישהו.

בפארק הירקון התחלתי להרגיש את העייפות המצטברת. במקור, תכננתי להגיע עד רמת החיל, אבל הערכתי שגם אם אצא מהפארק קודם באזור גני התערוכה עדיין המסלל יצא מעל 100 ק"מ. כך עשיתי, ועצרתי בפעם השלישית והאחרונה ביציאה מהפארק, 83 ק"מ מהזינוק.

מכאן, רכיבה על רחוב בני אפריים בתל אביב עד צומת הפיל ושם לכפר הירוק. האפליקציה רצתה שאעשה מעקף מוזר דרך הוד השרון ותע"ש, אבל אני חתכתי לכביש 5 ובמורשה פניתי צפונה לכביש 4, לקטע האחרון והנמסיס שלי מהרכיבות לפני כמעט עשור. אכן, יש שם עליה, גם אם לא משמעותית במיוחד, ואחרי 90 ק"מ נאלצתי להוריד מהירות וגם להוריד הילוכים, מצד אחד, אבל עדיין נסעתי בדופק גבוה יותר מקודם, מצד שני. לא היה קל, אבל לא נורא, וגם הקטע הזה נגמר. בכניסה לכפר סבא השעון הראה 100 ק"מ, ובכמה מאות מטרים האחרונים קידמו את פני כל הפעוטות של השכונה שיצאו לשוטט על הכביש. נגמר, הללויה.

בעצירה האחרונה, 83 ק"מ

הסיפור כולו לקח 5:36 שעות ברוטו, ו-5:20 ללא עצירות. ההערכה שלי לפני היציאה לדרך, על סמך הרכיבות שעשיתי בשכונה היתה 6-7 שעות, אז בהחלט שמחתי להפתיע את עצמי לטובה. לא יפתיע אתכם לקרוא שהייתי עייף וכאבו לי הרגליים, אבל אין מה להשוות לתשישות של ריצות ארוכות. ברכיבות האימון שלי, בגלל תנוחת הישיבה, היה לי בהתחלה קשה להתישר וללכת בסיום הרכיבה. כאן זה היה פחות מורגש, ואני מניח שהעצירות בדרך עזרו, אם כי בשליש האחרון של הרכיבה הייתי צריך להתמתח הרבה פעמים על המושב כדי לשחרר את הגב.

אני מודה שבעיקר רציתי למחוק את היעד הזה מהרשימה ולגמור אותו. כפי שכתבתי קודם, כנראה שרציתי להוכיח לעצמי משהו כשכתבתי אותו, אבל עכשיו זה פחות חשוב לי. כל ההתנסות הזו לא גרמה לי להתחבר לאופניים שלי יותר, אז גם המטרה של להתחבר לסוגי ספורט אחרים שאינם ריצה לא קידמתי דרך היעד הזה. אולי זה יעזור לי להתנייד יותר בעזרת האופניים במקום ברכב, אבל אני קצת סקפטי. אני עדיין לא מצליח לרכב באופן רגוע, וכל רכיבה אני מסיים מיוזע כמו אחרי ריצה, בפרט אם יש עליה (ולו הקלה ביותר) במסלול. אני מתנחם בזה שכשקראתי את ספרו של הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", יש פרק שמוקדש לתחרות טריאתלון איש ברזל שהוא השתתף בה, והוא מעיד על עצמו שאת הרכיבה הוא הכי פחות אוהב. אם מורקמי חושב ככה, מי אני שאתווכח.