מרתון סידני

את הרשימה הזו אני כותב מאוסטרליה. נניח לרגע לעובדה שאני נמצא פה בין היתר בגלל אחד היעדים האחרונים. הסיפור החדש על רשימת היעדים ימתין אחרי שאחזור לישראל.

את מרתון הבכורה שלי רצתי בברלין ב-2015. מקובל להגיד שמרתון ראשון רצים בשביל החוויה ולא בשביל התוצאה, אבל רציתי גם תוצאה. באותו זמן לא ידעתי אם המרתון הראשון יהיה גם אחרון ורציתי למצות את הפוטנציאל שלי. רצתי אותו ב-3:39:12, והייתי די מרוצה. בקילומטרים האחרונים נתקלתי ב"קיר" שהוסיף כמה דקות לתוצאה, אבל עד אותו משבר רצתי מהר יותר מהמתוכנן כך שהדברים מתקזזים. גם כיוונתי לתוצאה של פחות משלוש שעות וארבעים דקות, אז קיבלתי את מה שרציתי.

מרתון ברלין

בשנה לאחר מכן, התאמנתי הרבה והכושר שלי הגיע לשיאו, נכון לאותה תקופה. רצתי מרוצים בכל המרחקים כדי לראות עד כמה אני יכול לשפר את השיאים שלי. מכיוון שמרתון מהיר דורש הכנה ארוכה, זה היה המרוץ האחרון בסדרת המרוצים המהירים, בפריז, באפריל 2017.

האימונים לפריז היו מאוד מבטיחים ורצתי את הריצה המסכמת הטובה ביותר שלי, שחזתה תוצאה של מתחת לשלוש שעות וחצי, שזה היה היעד שכיוונתי אליו. מצד שני, לא הכל היה מושלם במרוץ הזה: בחודש לפני המרוץ חליתי לא פחות משלוש פעמים, בימים לפני המרוץ לא נחתי מספיק כי טיילתי בפריז וגם לא הצלחתי להקפיד על תזונה נכונה. בנוסף, המרתון עצמו נפל על יום חם למדי.

המרוץ התקדם לפי התוכנית, וכבר קיוויתי לתוצאה הרבה יותר מהירה מזו שכיוונתי אליה, בדומה לריצה המסכמת. עד שהגיע הקילומטר ה-30, שבו התחלתי להרגיש עייפות קלה. אחרי 32 ק"מ נתקלתי ב"קיר" המפורסם של רצי מרתון. התחלתי לאבד קצב והקילומטרים האחרונים היו עינוי אמיתי. סיימתי את המרוץ בתוצאה 3:30:35, שיפור משמעותי אבל פספוס קל של התוצאה שרציתי.

אחרי הסיום הייתי שבור, פיסית ומנטלית. לא יכולתי לעמוד והתישבתי על הרצפה. הרגשתי שזה לא מספיק ועברתי לשכיבה, וכבר חשבתי ללכת לעמדת עזרה ראשונה סמוכה. אחרי כמה דקות, כשחובש ניגש לבדוק אם אני בסדר, קמתי והגעתי לתחנת תזונה שהיו בה תפוזים חתוכים לרבעים. אכלתי אחד, ועוד אחד, ועוד ועוד, ורק אחרי שני תפוזים שלמים ועוד חצי תפוז הצלחתי לנתק את עצמי משם ולהמשיך ללכת, ואז התיישבתי לעוד חצי שעה לפני שהרגשתי בנוח ללכת שוב.

האכזבה מכך שלא הצלחתי להביע לתוצאה הסמלית של פחות משלוש שעות וחצי נעלמה מהר מאוד והתחלפה בהשלמה. לא הכל הלך מושלם במרוץ הזה ויתכן שבנסיבות אחרות כן הייתי מצליח לגרד כמה עשרות שניות שהיו חסרות לי, אבל ממש לא רציתי לנסות שוב. היה ברור לי שלא אעמיד את עצמי שוב במצב מסוכן כזה.

כך באמת היה. עברתי לאתגרים אחרים, כמו ריצות שטח ואולטרה, שהן מטבע הדברים ריצות איטיות יותר. במרתונים הבאים ניסיתי לקבוע תוצאה "מכובדת", בסטנדרטים שלי, אבל לא יותר מזה, וגם זה לא תמיד בהצלחה. מעבר לחשש להעמיד את עצמי בתנאי קיצון כמו בפריז, גם לא התאים לי עומס האימונים שהמרתון ההוא דרש, שכלל לא רק הרבה אימונים, אלא גם אימונים מהירים וקשים. העדפתי להוריד הילוך, ואיתו גם התוצאות נהיו איטיות יותר. הגיל גם עושה את שלו והנחתי שלשיאים של 2016-2017 כבר לא אחזור.

כל זה השתנה בתחילת 2021. אחרי המעבר לטבעונות, השלתי כמה קילוגרמים מיותרים ופתאום השיאים של לפני חמש שנים התחילו להישבר בזה אחר זה. כולם, חוץ מהמרתון. כזכור, מרתון מהיר דורש הכנה ארוכה, הוא גוזל המון זמן ואנרגיה ולכן נתתי לעצמי ניסיון אחד לאתגר את השיא מפריז. ליתר דיוק, קבעתי לעצמי שאם לא אשיג את התוצאה המצופה, אני אדע בדיעבד אם אני ערוך לעוד ניסיון, אבל הערכתי שהתשובה תהיה שלילית.

לא רציתי לחכות לחורף הישראלי ורציתי לסגור עניין בסביבות ספטמבר או אוקטובר. התכנון המקורי היה מרתון באירופה, כשהמועמד המוביל היה ברלין, ואחרי שלא הצלחתי להירשם אליו בהגרלה, עברתי לחשוב על מינכן. מאז, הרבה דברים השתנו ועלתה ההזדמנות לנסוע לאוסטרליה ולרוץ בסידני.

האימונים בחום והלחות הישראליים היו קשים ובחלקם גם איומים, במיוחד בריצות הארוכות. בחודש שעבר הייתי שבועיים בברלין ורצתי את שתי ריצות ארוכות שם, כולל הריצה המסכמת. אין כלל מוסכם לגבי הריצה המסכמת, אבל 36 ק"מ הוא מרחק מאוד מקובל. הפעם, רצתי 39 ק"מ כדי לראות אם אני מתפרק בקילומטרים האחרונים כפי שקרה לי במרתונים. הרגליים קצת כאבו בקילומטרים האחרונים, אבל לא התקשיתי לשמור על קצב המטרה ואפילו לרדת ממנו, כך שהייתי מאוד מעודד.

הבחירה בסידני כיעד למרתון מהיר היא לא רעה, אבל גם לא אידאלית. בצד החיוב, מזג האויר בתקופה הזו די נוח, והמסלול ברובו שטוח. בצד השלילה, טיסות לקצה העולם משפיעות על הגוף, שילוב של מרוץ וטיול מקשה להתמקד בהכנות למרוץ (אימונים, תזונה, מנוחה). בנוסף, מתברר שיש כמה עליות מרגיזות במסלול, פניות וסיבובים חדים וגם רחובות מרוצפים, שהריצה בהם פחות נוחה מריצה על אספלט.

התחלתי לרוץ קצת מאחורי הפייסרים של שלוש שעות וחצי. אחרי שני קילומטרים הדבקתי אותם, ואחרי קילומטר נוסף עברתי אותם. בכל פעם שהמסלול כלל סיבוב וחזרה באותו רחוב, יכולתי לראות מתי אני חולף על פני הפייסרים שרצים לצד השני ולהעריך את היתרון שיש לי על פניהם ואיך הוא גדל. גם יכולתי להעריך את המצב שלי על סמך השעון שלי והמצב נראה מעולה, אפילו מהיר יותר מפריז.

ה-GPS של השעון שלי סבל מבעיות דיוק, אז השתדלתי לא להסתכל על המדידה הרציפה שלו ולבחון כל קילומטר האם הוא בסדר. בחצי הדרך הרגשתי עייפות קלה בשרירי הרגליים, אבל היא לא השפיעה על קצב הריצה. אחרי שלושים ק"מ הרגשתי את כאבי השרירים מתגברים, ואחרי שני קילומטרים נוספים הופיעה עליה קצרה אך חדה מאוד שגרמה לי להאט ולפספס את קצב המטרה לאותו קילומטר. בגלל שעד עכשיו הייתי מהיר מקצב המטרה, היו לי כמה דקות ספייר להפסיד בקילומטרים האחרונים, אבל כאבי השרירים גרמו לרגליים להתאבן ובקילומטרים הבאים הפסדתי זמן יקר, יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי. 

לא היה מדובר בקיר, לפחות לא בשלב הזה, אלא פשוט בהתכווצות שרירים. אחרי הקילומטר ה-35 החלטתי לא להילחם בזה יותר. גם לא ראיתי טעם בזה, כי אם הייתי מנסה לרוץ מהר יותר, לא נראה לי שהייתי מצליח לחולל שינוי משמעותי, כך שממילא זמן המטרה אבוד. יש משפט בספר "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של הרוקי מורקמי, "הכאב הוא בלתי נמנע אבל הסבל הוא מבחירה". הרבה פעמים היצר התחרותי גורם לי לבחור בסבל, אבל הפעם החלטתי להנות מסוף המרוץ, למרות כאבי השרירים. להתמקד בקילומטר הנוכחי בכל פעם, להתעלם מהשעון ולשים לב למסלול, לנוף ולמעודדים. 

פה ושם ראיתי רץ מותש שעבר להליכה, אבל האסטרטגיה להישאר בקצב איטי גרמה לזה שרבים עקפו אותי. כשהפייסר עקף אותי אחרי 37 ק"מ זה היה קצת מתסכל. בתחנות התזונה האחרונות עברתי להליכה במקום לנסות לשתות כוס מים תוך כדי ריצה. הבן שלי חיכה לי אחרי 41 ק"מ ומכיוון שהתוצאה כבר לא היתה חשובה, עצרתי להחליף איתו מילה ולהצטלם.

בסוף הריצה הגוף קצת התעורר מהאדרנלין ואפשר לי להגביר, אבל לא יכולתי להתקרב לקצבים מתחילת הריצה. סיימתי ב-3:36:15, התוצאה השניה הכי טובה שלי, אבל רחוק ממה שקיויתי אליו. חבל שקרה מה שקרה, אבל זה מה שהגוף שלי היה מוכן לתת לי, ולפחות למעט התכווצות שרירים אני לא מרוסק כמו במרתונים הראשונים שלי. מרתון הוא מרחק גדול וקורים בו דברים לא צפויים, אפילו לרצים מקצועיים בהרבה. נכון לעכשיו, כמה שעות אחרי הריצה, אין לי כוונה לתת ניסיון נוסף, לפחות לא בעונה הקרובה. 

קיויתי לכתוב כאן רשימה על סיפור הצלחה ולא להסתפק בקלישאות מהסוג של "הדרך חשובה ולא התוצאה", אבל הפעם נאלץ להסתפק בזה. רציתי לדעת אם אני יכול לשבור את השיא מלפני חמש שנים וחצי, וקיבלתי תשובה שלילית, אבל לפחות קיבלתי תשובה.