יעד מן העבר: פטיש, מסמר ניקח מהר

בדיחה עבשה מספרת שכשגבר אומר שהוא יעשה משהו, הוא יעשה אותו ואין צורך להזכיר לו כל שישה חודשים. הבדיחה הזו מתיחסת בעיקר ל"לסדר ולתקן דברים בבית" ומניחה כמה הנחות יסוד שהן מאוד נפוצות אבל לא גזרת גורל: למה דווקא הגבר? מאיפה הוא אמור לדעת לעשות את מה שהוא אמור לעשות, אם הוא לא שיפוצניק בהכשרתו? איפה השוויון פה? איך כל כלי העבודה המוזרים האלו הגיעו לארון ומה עושים אותם? למה אני היחיד שמשתמש בסט הכלים הוורוד שאשתי קיבלה מתנה ממקום העבודה שלה לכבוד יום האשה? מישהו שם לב בכלל שהגבר בכלל לא אמר שהוא יעשה את הדבר הזה שצריך לעשות אותו, אלא פשוט כולם יוצאים מהנחה שזה התפקיד שלו ואז באים אליו בתלונות במקום לעשות את זה בעצמם?

סט בסיסי למדי אבל מאוד נוח והוא האהוב עלי מכולם

הכורח הוא אבי ההמצאה וגם אבי הלמידה העצמית של מלאכת כפיים. תמיד ישנה האפשרות לבקש ממישהו אחר או לשלם לבעל מקצוע, אבל קצת מביך להיעזר במישהו אחר בשביל עבודה טכנית שתיקח לו דקה, גם אם לי היא תיקח חמש שעות. הפרס הגדול הוא שלומדים מהניסיון ולכן בפעם הבאה היא תיקח רק שלוש שעות. לרוב אי אפשר גם להתחמק מהכורח להתמודד עם אותה מטלה, אבל היה יוצא מהכלל שהצלחתי לדחות תקופה ארוכה, ולמענו נוצר יעד מספר 22 ברשימה שהיה היעד השלושה עשר שהשלמתי. ההשראה היתה, כמו הרבה יעדים אחרים, מהרשימה של אשתי, שבחרה לעצמה כמה יעדים מאוד "ארציים", כמו ללמוד לתדלק לבד (שדרוג משמעותי לחייה) ולהחליף נורה לבד. כדי לאתגר, בחרתי לה גוף תאורה לא טריויאלי, אבל בביתנו עמוס נקודות התאורה נדרשות החלפות באופן תדיר, ואיכשהו, גם היום, כשיש נורה שרופה שלא הוחלפה באופן מיידי זה עדיין אשמתי הבלעדית. הגרסה שלי ליעד היא לשים דיבל בקיר בטון.

בעוד שאת המברגה החשמלית אני מאוד מחבב, מהמקדחה אני משתדל להימנע. אפילו שאני יודע לסתום חורים בקיר, לפגוע בקיר החלק ולמלא אותו בחורים נראה לי ברברי ובנוסף, יש לי חשש מהפתעה בצד השני של הקיר. אין לנו הרבה דברים תלויים על הקירות בבית, ודברים כבדים כמו טלויזיות נתלו על ידי בעלי מקצוע. רוב הקירות בבית הם קירות גבס, ומיעוטם בנויים מבלוק גבס דחוס. גם אלו וגם אלו נכנעים בקלות למקדחה הזולה שלי. מדיבל הפרפר של קירות הגבס הפסקתי לפחד, וממילא אני לא תולה עליהם שום דבר כבר בעצמי. 

מקידוח בקירות בטון היתה לי רתיעה לא רציונלית. אני חושב שזה בגלל שנדרש מקדח ייעודי וסט המקדחים הזולים שהגיע עם כלי העבודה שלי לא מתאים, אז להבדיל מקירות הגבס, הבטון נתפס אצלי כעבודה למקצוענים. בנוסף, כשמשפצים דירה שכנה, שומעים קולות קידוח אינסופיים, מה שיצר אצלי את התודעה שמדובר בעבודה סיזיפית וקשה. ממילא, הקירות היחידים מבטון שיש בבית הם בממ"ד והמחסן הדירתי, אז יכולתי להתחמק מהמיומנות הזאת תקופה ארוכה. 

יצירי השטן

יכולתי להתחמק מהדיבל, אבל הדיבל רדף אחרי. בפעם הראשונה, אשתי רצתה שאוריד את האופניים שתופסים מקום בדירה, אל המחסן. "אין שם מקום", אמרתי, אז היא מצאה באינטרנט מתקן לתליית אופניים על הקיר ואמרה "הנה, הזדמנות בשבילך להשלים את היעד". קניתי את המתקן, הוא הגיע עם דיבלים משלו, קניתי בחנות כלי עבודה מקדח תואם, דחפתי את הכל לארון ושכחתי מזה.

הדיבל לא ויתר ויצר הזדמנות חדשה לשימוש בו. הפעם, צריך לתלות תמונות משפחתיות בחדר העבודה, שהוא הממ"ד. ברוח המשפט שפותח את הרשימה הזו, "לא צריך להזכיר לו כל שישה חודשים", לא רק שעברו פחות משישה חודשים בין תזכורת לתזכורת, התמונות האלו כאילו הופיעו משום מקום, ובוודאי שלא התחייבתי לתלות אותן, ועדיין איכשהו זה אשמתי שהן לא תלויות.

את התמונות תליתי כחלק ממתנת יום הולדת של אשתי, שכללה ביצוע של כל המטלות הקטנות שנדחו שוב ושוב. אם נראה לכם שזו מתנה מוזרה, אז ראשית, לא הייתם שם, לא חוויתם את הסיטואציה ולכן אתם לא מעריכים נכון את ההשקעה והתוצאה. שנית, היה עוד חלק למתנה. שלישית, אחת מהמטלות חיכתה שנתיים לביצוע וגם היה מוסכם שהיא בכלל לא באחריותי, ובכל זאת ביצעתי אותה. 

עבור התמונות השתמשתי בדיבל בקוטר קטן יותר ולכן קניתי שוב מקדח ייעודי. הקידוח עצמו הפתיע בקלות שלו, כשהקיר בממ"ד כמעט ולא גילה התנגדות. זמן מה לאחר מכן סוף סוף הרכבתי את מתקן התליה לאופניים. הקיר במחסן נלחם קצת יותר ועשיתי מספר הפסקות כדי למנוע מהמקדח להתחמם יותר מדי. התוצאה לפניכם, אני עדיין לא אוהב לקדוח בקירות, אבל כפי שאומרים, a man's gotta do what a man's gotta do.

גם יפה וגם תולה