סוף השבוע האחרון עבר בנקודת ציון מיוחדת, מרוץ חרמון אל גולן. אל תחפשו אותו בלוחות מרוצים, מדובר באירוע של קבוצת הריצה שלי. המרוץ מתפרס על פני יומיים ובנוי במתכונת של מרוץ שליחים, עם כמה הבדלים. ראשית, מכיוון שזה לא ממש מרוץ, אין מקצים וקבוצות. יש אוטובוס שעובר בין קטעי המרוץ, מעלה ומוריד רצים לפי ההעדפות שלהם. שנית, בלילה לא רצים.
כפי שהשם מרמז, היום הראשון כלל טיפוס על החרמון והשני ריצה לאורך הגולן. קטעי המסלול פורסמו מראש, ועל פי התכנון היום הראשון כלל 16 ק"מ בלבד, אבל במגמת עליה חדה, והיום השני תוכנן לכלול 49 ק"מ מתונים יותר, אך עדיין מלאי עליות וירידות. על הנייר, כל הקטעים היו קצרים מאוד, סביב 6 ק"מ ומטה, כשיש גם לא מעט קטעים של 3 ק"מ ופחות מזה. מניסיון של מרוצים קודמים במקומות אחרים של הקבוצה, הריצה היא מאוד רגועה, רבים עוברים להליכה בקטעים הקשים, וזמני ההמתנה בין התחנות ארוכים.
מגיעים לקטע הראשון, של פחות משלושה ק"מ. לפי התיאור שלו הוא מתחיל בירידה חדה ולאחר מכן עליה חדה עד הסוף. המדריכים, נעמי ורוני, ציינו שהוא קשה מאוד. בלב אני מזלזל בתיאור הזה. זה אפילו לא שלושה ק"מ. "קטע קשה" הוא קשה לריצה, אבל אם חייבים לעבור להליכה הוא פחות קשה.
מתחילים. ירידה, ירידה ועוד ירידה. כל הירידה היא על טרייל שאני לא ממש יכול לקרוא לו שביל. עוברים בין שיחים וסלעים, כולל מעברים טכניים קשים, הכל בקצב איטי, כי פשוט אי אפשר לזוז מהר יותר בלי להתרסק. על ריצה אך אחד לא מדבר. אחרי יותר מ-22 דקות, מסתיים הקילומטר הראשון (!). פחות או יותר בשלב הזה מגיעים לשביל שמסמן את תחילת העליה. כולי שרוט מקוצים, ואני מוצא שריטה עמוקה ומדממת על הרגל.
עוברים לעליה. השיפוע חד והריצה מאוד קשה. בזמן כתיבת הפוסט הזה יש גל חום של מעל 40 מעלות, אז ה-30 שהיו לפני שבוע נשמעים כמו חלום, אבל בזמן אמת זה הרגיש חם מאוד. סוף הקטע מגיע והוא אכן טיפול בהלם לרוב המשתתפים. הרבה נושרים ומוותרים על הקטע השני, טיפוס קצר שמתגלה כקצר מאוד (פחות מקילומטר), וחוזרים לקטע השלישי שכולו על כביש, ומסתיים בכניסה לאתר, ליד איש השלג.
אחרי התאוששות קצרה בפסגה, ירידה חדה כל הדרך למטה, חזרה אל הכניסה לאתר, שם המתין לנו האוטובוס שלקח אותנו למלון במג'דל שמס. את הערב העברתי בלפתח צינון מרגיז. אני לא יודע מה גרם לו, אבל אחת התיאוריות שהועלו על ידי חברה לקבוצה היא תגובה אלרגית. יש לי הסטוריה של הצטננויות בעונות המעבר, אף שלא אובחנתי מעולם. בכל מקרה, מה שהתפתח באותו ערב היה לא נעים. בלילה הצלחתי לישון בקושי שעתיים, ושאר הלילה עבר בגרודים בשל כל השריטות והדקירות מהקטע הראשון של היום, ובמרדף אחרי ממחטות נייר.
היום השני התחיל בזינוק בחמש בבוקר, עם ידיעה שבשל גל החום יתכן שהמסלול יקוצר. לא הייתי בטוח שבמצבי אוכל לרוץ את כל המסלול, אבל החלטתי לצאת לדרך ולראות איך הדברים יתפתחו. המסלול המתכונן ליום השני היה מורכב מאחד עשר קטעים בדרגות קושי שונות ובמרחקים של 3-6 ק"מ, כשכל קטע מסתיים במנוחה והתארגנות של כרבע שעה לפני היציאה לקטע הבא.
הריצה עוברת, קטע אחר קטע, בעיקר בשבילים לבנים, עם עליות מתגלגלות, בין נופי הגולן. מקטע לקטע אני מרגיש את הרגליים מתעייפות. הדבוקה המובילה שתמיד מסיימת ראשונה כל קטע כבר לא כוללת אותי, ואני משתרך טיפה אחריה. בכל קטע אני חושב לעצמי שהכל בסדר ואין בעיה להמשיך עוד קטע אחד, אבל עד הסוף עוד יש הרבה ויהיה לי קשה לסיים הכל . מצד אחד אני לא רוצה לוותר אבל מצד שני חושש שבגלל אגו אני עלול לקחת סיכונים מיותרים.
במצב רגיל לא הייתי מתרגש מהעייפות של הגוף כי כבר יצא לי למשוך מרחקים גדולים יותר. הפעם, אחרי לילה קשה כשאני לא במיטבי, וכשהטמפרטורה הולכת ועולה, הסיפור שונה. המרחקים עצמם לא גדולים אבל הקצבים איטיים, הריצה רצופת עצירות וההמתנה הארוכה בין הקטעים גורמים לזמן להתקדם הרבה יותר מהר מהמרחק.
ארבעה קטעים לסיום הגיעה הבשירה שהמסלול מקוצר וזהו הקטע האחרון, וגם הוא יקוצר. קיבלתי את הקיצור בהקלה. מהקטע האחרון, בתוך קיבוץ מרום גולן, נותרו פחות משני קילומטרים, שעברו בקלילות יחסית. סך הריצה ביום השני היה מעט פחות משלושים קילומטרים, אבל עם המון זמן רגליים. בעקבות העצירות התכופות הייתי מכווץ לחלוטין אחרי הריצה.
בעוד חצי שנה אני מתכנן לרוץ בתוואי שטח הרבה יותר ידידותי, עם מעט עליות יחסית, במזג אויר מפרגן יותר, ובשאיפה במצב בריאותי יותר טוב. ובכל זאת, לא הייתי מעודד מלהרגיש מפורק אחרי ריצה למרחק שכבר עשיתי בעבר. התחושה עצמה מוכרת לי והיא מתרחשת בסוג כזה של ריצה מאוד איטית עם עצירת ארוכות בהן הגוף מספיק להתכווץ ולא מספיק להשתחרר, אבל בפעמים הקודמות היה מדובר במרחקים ארוכים יותר. בינתיים הצינון עבר והשרירים נרגעו, וגם האימונים חזרו להרגלם.
עדכונים יבואו.
מגיעים לקטע הראשון, של פחות משלושה ק"מ. לפי התיאור שלו הוא מתחיל בירידה חדה ולאחר מכן עליה חדה עד הסוף. המדריכים, נעמי ורוני, ציינו שהוא קשה מאוד. בלב אני מזלזל בתיאור הזה. זה אפילו לא שלושה ק"מ. "קטע קשה" הוא קשה לריצה, אבל אם חייבים לעבור להליכה הוא פחות קשה.
מתחילים. ירידה, ירידה ועוד ירידה. כל הירידה היא על טרייל שאני לא ממש יכול לקרוא לו שביל. עוברים בין שיחים וסלעים, כולל מעברים טכניים קשים, הכל בקצב איטי, כי פשוט אי אפשר לזוז מהר יותר בלי להתרסק. על ריצה אך אחד לא מדבר. אחרי יותר מ-22 דקות, מסתיים הקילומטר הראשון (!). פחות או יותר בשלב הזה מגיעים לשביל שמסמן את תחילת העליה. כולי שרוט מקוצים, ואני מוצא שריטה עמוקה ומדממת על הרגל.
עוברים לעליה. השיפוע חד והריצה מאוד קשה. בזמן כתיבת הפוסט הזה יש גל חום של מעל 40 מעלות, אז ה-30 שהיו לפני שבוע נשמעים כמו חלום, אבל בזמן אמת זה הרגיש חם מאוד. סוף הקטע מגיע והוא אכן טיפול בהלם לרוב המשתתפים. הרבה נושרים ומוותרים על הקטע השני, טיפוס קצר שמתגלה כקצר מאוד (פחות מקילומטר), וחוזרים לקטע השלישי שכולו על כביש, ומסתיים בכניסה לאתר, ליד איש השלג.
בקטע הרביעי רוב הרצים מתבקשים לוותר, ורק חופן אמיצים יוצאים לטיפוס של כארבע מאות וחמישים מטר על קצת יותר משישה ק"מ. רוב הדרך היתה בריצה איטית עם עצירות לצילומים או לסיגורת פערים בין חברי הקבוצה. פה ושם השיפועים היו חדים במיוחד ועברנו להליכה. המסלול עצמו היה על הגבול הסורי ובשלב מסויים גם הוקפץ אלינו רכב סיור צבאי, אף שהטיפוס למעלה היה באישור. זה היה יום חם באמצע מאי, ובכל זאת, את השליש האחרון של הדרך זכינו לעשות בחלקו בשלג, שהיה הפתעה נעימה.
היום השני התחיל בזינוק בחמש בבוקר, עם ידיעה שבשל גל החום יתכן שהמסלול יקוצר. לא הייתי בטוח שבמצבי אוכל לרוץ את כל המסלול, אבל החלטתי לצאת לדרך ולראות איך הדברים יתפתחו. המסלול המתכונן ליום השני היה מורכב מאחד עשר קטעים בדרגות קושי שונות ובמרחקים של 3-6 ק"מ, כשכל קטע מסתיים במנוחה והתארגנות של כרבע שעה לפני היציאה לקטע הבא.
הריצה עוברת, קטע אחר קטע, בעיקר בשבילים לבנים, עם עליות מתגלגלות, בין נופי הגולן. מקטע לקטע אני מרגיש את הרגליים מתעייפות. הדבוקה המובילה שתמיד מסיימת ראשונה כל קטע כבר לא כוללת אותי, ואני משתרך טיפה אחריה. בכל קטע אני חושב לעצמי שהכל בסדר ואין בעיה להמשיך עוד קטע אחד, אבל עד הסוף עוד יש הרבה ויהיה לי קשה לסיים הכל . מצד אחד אני לא רוצה לוותר אבל מצד שני חושש שבגלל אגו אני עלול לקחת סיכונים מיותרים.
במצב רגיל לא הייתי מתרגש מהעייפות של הגוף כי כבר יצא לי למשוך מרחקים גדולים יותר. הפעם, אחרי לילה קשה כשאני לא במיטבי, וכשהטמפרטורה הולכת ועולה, הסיפור שונה. המרחקים עצמם לא גדולים אבל הקצבים איטיים, הריצה רצופת עצירות וההמתנה הארוכה בין הקטעים גורמים לזמן להתקדם הרבה יותר מהר מהמרחק.
ארבעה קטעים לסיום הגיעה הבשירה שהמסלול מקוצר וזהו הקטע האחרון, וגם הוא יקוצר. קיבלתי את הקיצור בהקלה. מהקטע האחרון, בתוך קיבוץ מרום גולן, נותרו פחות משני קילומטרים, שעברו בקלילות יחסית. סך הריצה ביום השני היה מעט פחות משלושים קילומטרים, אבל עם המון זמן רגליים. בעקבות העצירות התכופות הייתי מכווץ לחלוטין אחרי הריצה.
בעוד חצי שנה אני מתכנן לרוץ בתוואי שטח הרבה יותר ידידותי, עם מעט עליות יחסית, במזג אויר מפרגן יותר, ובשאיפה במצב בריאותי יותר טוב. ובכל זאת, לא הייתי מעודד מלהרגיש מפורק אחרי ריצה למרחק שכבר עשיתי בעבר. התחושה עצמה מוכרת לי והיא מתרחשת בסוג כזה של ריצה מאוד איטית עם עצירת ארוכות בהן הגוף מספיק להתכווץ ולא מספיק להשתחרר, אבל בפעמים הקודמות היה מדובר במרחקים ארוכים יותר. בינתיים הצינון עבר והשרירים נרגעו, וגם האימונים חזרו להרגלם.
עדכונים יבואו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה