חנינה בדרך לשוהם

בפוסט הקודם סיפרתי על ריצת מרתון במעגלים, וכמה ממכרי פנו אלי וחיוו את דעתם על כך. רובם אמרו שאני לא נורמלי. רק צדיק אחד בסדום לא הבין על מה כל המהומה, והזכיר שבאימוני הקבוצה שלנו, אנחנו רצים כמות דומה של סיבובים באיצטדיון (כמובן, סיבובים של 300 מטר ולא של 2.5 ק"מ).

גם רוני, המאמן שלי, לא ממש התלהב מהמסלול המונוטוני, ומהעליה הקטנה שהוא מכיל, שמצטברת ליותר מדי טיפוס אחרי 17 חזרות. הוא גם ציין את המובן מאליו, שאני די שחוק מהריצות האלו בשיא הקיץ, והודיע שעד יעבור זעם הריצות הארוכות יפוצלו למנות (ריצות גב אל גב). אימון שהיה אמור להיות ביום חמישי בוטל, וריצת ה-44 ק"מ שהיתה מתוכננת לסוף השבוע התפצלה לשלוש: 15, 10 ו-20 ק"מ.

במקביל, החבורה שרצתי איתה כמה מריצות השטח הקודמות החליטה להתאמן לאירוע של קבוצת הריצה שלנו שיתרחש בספטמבר, ועליו אפרט בפוסט נפרד כשיגיע זמנו. מה שחשוב הוא שהם החליטו לעבור לריצות גב אל גב בעצמם, וגם לרדת בקצבי הריצה. את 15 הק"מ רצתי לבד במסלול עירוני שהתחיל מהבית, אבל את שתי הריצות הבאות יכולנו לעשות ביחד. 

ריצת 10 הק"מ היתה בעצם 11 ק"מ, וכללה מסלול עירוני מאולתר בהוד השרון. למחרת, ריצת ה-20 ק"מ קיזזה את העודפים מהיום הקודם ובעצם היתה קרובה יותר ל-19 ק"מ. יצאנו מתחנת דלק סמוך לכפר הבפטיסטים. רוב המסלול היה על שביל ישראל ונצמד לכביש 6, והסתיים באזור התעשיה ליד שוהם.

ריצה בהוד השרון

מכפר הבפטיסטים עד שוהם

הדרך לשוהם הפתיעה לטובה. ריצה בדרכים חקלאיות יכולה להיות מונוטונית, ויכולה להיות מעניינת, והנופים במסלול הזה היו בהחלט נעימים לריצה. רוב המסלול היה שטוח למדי, אבל השליש האחרון שלו נכנס לדרך אלכסנדרוני שמדרום לאלעד וכלל טיפוס מאתגר למדי. בהמשך, בק"מ ה-17, עברנו מתחת לכביש 6 במנהרה ארוכה וחשוכה, ומצאנו את עצמנו בדרך שעוברת על גבעות מתגלגלות וזרועות סלעים. הספיקו לנו כמה מאות מטרים כדי להגיע למסקנה שלרוץ כאן אי אפשר, וחתכנו לכביש מקביל, שבהמשך ממילא מתאחד עם המסלול המתוכנן.

בסיום המסלול

הריצה הזו גם היתה ההזדמנות הראשונה לנסות את אופציית הנייוט לפי מפה בשעון החדש שלי. זה עבר לא רע, אבל אחד הלקחים לריצות הניווט הבאות הוא להגדיל את הזום של המפה. הניווט עצמו עובד יפה מאוד ומודיע לפני כל פניה, אבל בתצוגת ברירת המחדל לא רואים כל מיני הסתעפויות ופניות קצרות. השעון מתריע די מהר כשיורדים מהמסלול, אבל עדיף לרוץ במסלול הנכון מלכתחילה.

השבוע הקרוב צופן, בין היתר, שתי ריצות גב אל גב באורך 28 ו-20 ק"מ, ולאחר מכן חופשה משפחתית באיטליה עם נפחים רגועים יותר. עדכונים יבואו.

מרתון הלילה, בהקפות

עוד ארבעה חודשים בדיוק עד ריצת ה-100. התוכנית לסוף השבוע היתה 42 ק"מ. לרוב, כשאני רץ ריצת נפח ארוכה לפי תכנית, ורץ אותה לבד, אני מתכנן את הריצה כך שאעצור בדיוק כשאני מגיע למרחק היעד. בסוף הריצה אני תמיד עייף ושמח לסיים אותה ברגע שאפשר. יש יוצא אחד מן הכלל, וזה ריצות למרחק למרחק 21 ק"מ. בריצות האלו אני מוסיף עוד 100-200 מטרים בסיום, כדי להגיע למרחק של חצי מרתון, ואולי עוד קצת.

מהסיבה הזו, כשהופיע המספר 42 בתוכנית, עלתה השאלה האם להפוך אותו ל- 42.2. מצד אחד, ברור! לא בא בחשבון לרוץ מרתון ולהפסיק 200 מטרים לפני הסוף. מצד שני, אין מצב! את הארוכות האחרונות סיימתי בקושי, מעוך פיסית ומנטלית, הדבר האחרון שאני ארצה זה לגרור את הריצה הלאה. שוב מצד ראשון, 42 זה רק מספר! אם היה כתוב בתוכנית 42.2 ולא 42, השאלה לא היתה עולה בכלל. בשבוע הבא כתוב בתוכנית 44, זה להוסיף 2000 מטרים ל-42, אז מה זה כבר להוסיף 200. חזרה לצד השני, שטויות! בתוכנית כתוב 42, וזה המספר. אני לא יכול לדמיין שכתוב שם משהו אחר.

הריב הפנימי הזה הגיע לפשרה, לפיה אני רוצה להשלים עוד 200 מטר, אבל אחליט ברגע האחרון, לקראת סיום הריצה, אם זה אפשרי. שאלה קצת יותר חשובה שהרהרתי בה השבוע היתה איפה לרוץ. מכיוון שהריצות נהיו מאוד ארוכות, נהיה חושב להתחיל אותן כמה שיותר מוקדם. מכאן, שהריצה צריכה להתחיל (ולהסתיים) ליד הבית, כדי לא לבזבז זמן על נסיעות. ריצה בשעה מוקדמת פרושה ריצה בחושך. אני שונא לרוץ עם פנס ולכן זה אומר ריצה בתוך העיר, לפחות בהתחלה. אני גר בקצה הצפון מערבי של כפר סבא ולכן פרקטית, המסלול צריך להתחיל בתוך העיר, דרומה או מזרחה, או מערבה לרעננה. ומה אז? עכשיו כשיש לי שעון משוכלל, אני יכול לחפש מסלולי שטח נוחים, אבל צריך לדאוג שאני אגיע אליהם כשכבר האזור מואר. בעיה יותר משמעותית: מים. המים שאני לוקח איתי לא מספיקים לכל הריצה ואני צריך לדאוג להיות באזור של ברזיות כדי למלא עוד, וזה לרוב לא קורה בריצות שטח. גם בעיר לא בכל מקום אני יודע איפה הברזיה הקרובה.

השבוע עבר תוך כדי שמדי פעם אני מהרהר בסוגיית המסלול, מבלי להגיע לתובנות כלשהן, ואז שמתי לב למשהו מוזר: הריצה בלילה. לפי התוכנית אני צריך לרוץ 10 ק"מ ביום בערב שבת (שישי בערב) ועוד 42 במוצאי שבת. זה משנה את התמונה. הריצה כולה בלילה, ולכן כל הדרך צריכה להיות עם תאורה מתאימה. יש גם יתרון: בלילות חם ולח, אבל העינוי של לרוץ תחת השמש נחסך ממני הפעם.

את עשרת הק"מ של יום שישי רצתי בפארק ליד הבית שלי. הפארק מכיל שני מסלולים, אחד מאספלט, באורך של קצת פחות מ-1800 מטרים, והשני שביל לבן באורך של מעט פחות מ-2.5 ק"מ.יצא לי לעשות לא מעט הקפות בפארק הזה, משני הסוגים, בדיוק מכיוון שהוא עונה על כל הצרכים והאילוצים: הוא ליד הבית, הוא מואר, יש בו ברזיות ויש בחירה בין שטח נוח לריצת כביש. יש לו שני חסרונות למי שמחפש מסלול נוח: המסלול רחוק מלהיות שטוח, וריצה למרחק ארוך פרושה ריצה מונוטונית במעגלים.

קובי אורן הוא רץ ישראלי שמתמחה בריצות סיבולת יוצאות דופן שנמשכות כמה ימים, ואף זכה במספר מרוצים מסוג זה. במרוצים אלו המשתתפים מקבלים מתאספים באיצטדיון ומקיפים אותו שוב ושוב. לרשותם מספר ימים בהם הם יכולים להחליט מתי לרוץ ומתי לנוח. מי שעושה הכי הרבה הקפות, מנצח. ההישג המרשים ביותר של קובי הוא "המרוץ הארוך בעולם", ריצה מסביב לבלוק בניו יורק, לאורך 5000 ק"מ. הוא סיים לאחר 46 ימים, במקום השני.

לשתי ריצות המרתון הראשונות שלי התאמתי במסלול של ה-1800 מטר. ריצה מסכמת של 36 ק"מ היא 20 הקפות. לרוץ במסלול ליד הבית ובלי לסחוב את המים עלי אלו יתרונות מאוד גדולים. מצד שני, הריצה קצת מונוטונית. זה הרבה פחות נורא ממה שזה נשמע, ובוודאי משמעותית עדיף מריצות לשום מקום שאנשים עושים על הליכון, אבל אם אני נמצא בסיבוב החמישי ורץ עוד שני ק"מ, אז אני בסיבוב השישי. זה לא מרגיש כמו התקדמות. בריצה "רגילה" ללא מעגלים, תחושת ההתקדמות הרבה יותר מורגשת. כששואלים אותי איך אני מסוגל לרוץ ככה, אני אומר שאני מתאמן להיות קובי אורן :)

העדפתי את הריצה על השביל הלבן, שגם מדמה יותר טוב את התנאים במרוץ שאני מתאמן אליו. ביום שישי, ריצת ה-10 ק"מ היתה ארבעה סיבובים במסלול הזה. תוך כדי הריצה השתעשעתי ברעיון לרוץ למחרת מרתון על אותו מסלול. זה יוצא 17 הקפות, ומכיוון שהמסלול הוא לא 2.5 ק"מ אלא קצת פחות, אז שבע עשרה פעמים קצת פחות דורש השלמה של עוד ק"מ בחלקים אחרים של הפארק. כפי שכתבתי, כבר יצא לי לרוץ 36 ק"מ במסלול הקצר יותר, הסלול, וגם 12 הקפות במסלול הארוך יותר, וכבר תקופה ארוכה אני חושב על הרעיון של לרוץ מרתון בפארק הזה, אז רגע האמת הגיע.

סדר היום שלי בסוף השבוע כולל לרוב להתארח לארוחת ערב משפחתית, כך שרק לקראת השעה תשע בערב התחלתי את הריצה. בקצב המתוכנן זה אמור לקחת כחמש שעות. למרות שיש כמה ברזיות לאורך המסלול, במרוץ בערבה לא יהיו לי ברזיות אלא רק תחנות מים פעם ב... ולכן גם כאן לא ויתרתי על מנשא המים ולקחתי אותו עלי. אין לי יותר מדי מה להגיד על מהלך הריצה עצמה. סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב... סופר כמה סיבובים עברתי וכמה נשארו, כמה זמן רצתי וכמה נשאר, מתי לקחת תמר ומתי לאכול פרוסה.

אחרי 25 ק"מ הקצב התחיל טיפה לדעוך. עד שם הייתי קצת מתחת לקצב שבע, ומשם הייתי קצת מעל. אחרי 30 ק"מ נגמרו לי המים ועצרתי למלא עוד בברזיה. אחד מהדברים שמטרידים אותי בריצות האלו שאחרי עצירה, החזרה לריצה הופכת להיות מאוד קשה. השרירים מתכווצים והקצב נופל עוד יותר. אחרי 40 ק"מ ראיתי שהקצב הממוצע שלי, מתחילת הריצה, הוא טיפה פחות משבע דקות לק"מ. החלטתי שאני שומר על הממוצע הזה ומסיים בשש חמישים ומשהו לק"מ ולא בשבע ומשהו לק"מ. בשני הק"מ האחרונים הצלחתי להגביר טיפה ולשחזר את הקצב מתחילת הריצה. הסיבוב ה-17 הסתיים ואני רואה שיש עוד 750 מטר, כולל המאתיים הנוספים כדי להשלים למרתון. עוד קצת, ועוד קצת... נגמר. שתיים בלילה, ארבע שעות 54 דקות לא כולל עצירות, 6:58 לק"מ. המשימה הושלמה.

המון הקפות. החלק משמאל למעלה הוא לא חלק מה-17 הקפות אלא השלמת מרחק

מחליפים קידומת, מחליפים שעון

בשבת האחרונה רצתי 40 ק"מ. ההנחיות שקיבלתי היו להמשיך להאט בקצב, לשבע דקות לקילומטר, ולהחליף תזונה. פחות ג'לים, יותר תמרים וכריכים. בארבע וחצי בבוקר סיימתי כריך ויצאתי מרמת החייל.

12 ק"מ לאורך פארק הירקון ובהמשך צפונה עד חוף תל לברוך עברו יופי. עשיתי הפסקת אוכל והורדתי עוד כריך. בדיעבד, טעות. כנראה שאני צריך להקטין את המנות שאני אוכל. נסתם לי התאבון לגמריי, ולא הייתי מסוגל להכניס לפה שום דבר עד סוף הריצה חוץ מכמה תמרים, וגם זה בקושי. חוץ מג'ל אנרגיה אחד בקלומטר התשיעי, לא נגעתי בג'לים.

כשחזרתי לנקודת המוצא, עוד הייתי צריך להשלים 16 ק"מ. תכננתי לרוץ מזרחה לאורך הירקון חצי מהמרחק הזה ואז לחזור. זה מסלול שטח שרובו שביל לבן ודי שטוח, מה שהתאים לי כי רציתי לכלול גם תוואי כזה באימון. לא נווטתי נכון ורצתי על שביל אחר, מה שבהתחלה לא היה נורא, אבל אז הגעתי לריצה בחול, שזה משהו שאני ממש לא אוהב, ובהמשך ריצה בעליה בחול, מה ששבר אותי לגמרי ועברתי להליכה.

החלטתי לשנות תוכנית, וחתכתי דרך העיר חזרה לנקודת המוצא, אליה הגעתי בקילומטר ה-30. נותרו לי עוד 10, אותם עשיתי 5 לכל כיוון במסלול המקורי. בשלב הזה כבר היה חם מאוד, וכל הריצה היה לח מאוד. העובדה שרצתי במתינות, לפי הוראות המאמן, לא עזרה בכלל, רק גרמה לזה שהריצה תתארך עוד יותר. אם בהתחלה הבעיה שלי היתה שאני רץ מהר יותר מההוראות, עכשיו קצב שבע זה משהו שהייתי חותם עליו. הצלחתי למשוך עד הקילומטר ה-34, ואז החלטתי לשלב ריצה והליכה, וללכת 200 מטר בכל קילומטר. 

האסטרטגיה החדשה עבדה לא רע. המנוחה בהליכה עזרה לי להישאר על קצר סביר בזמן הריצה, ולרוץ 800 מטרים כל פעם זה כל כך נורא. משכתי קילומטר ועוד אחד ועוד אחד... עד לסיום המשימה.

כל שנה בקיץ אני מגלה מחדש כמה שהריצות הארוכות נהיות קשות. ואז הקיץ נגמר והן נהיות פחות קשות. אני יודע שהשיפור צריך להגיע בסביבות ספטמבר, כפי שהגיע כל שנה, אבל העובדה היא שכרגע אחרי 25 ק"מ אני מרגיש סחוט והמחשבה שאני צריך להחזיק מעמד 100 די מלחיצה.  

יש לי שלושה לקחים מהריצות האחרונות. האחד, לאכול במנות יותר קטנות. אני לא יודע אם זה יעזור, אבל ננסה ונראה. השני, להתחיל עוד יותר מוקדם. ארבע וחצי זה מאוחר מדי לריצה של קרוב לחמש שעות. והשלישי, שאני צריך שעון שמתאים לניווטים.

אתמול, יום אחד אחרי הריצה הזו, קניתי שעון חדש. כבר הרבה זמן אני מתכנן על שדרוג השעון, והריצה בשבת היתה הטריגר. עברתי מגארמין 230 לגארמין 945. שני הפיצ'רים שהיו חשובים לי הן סוללה שמחזיקה הרבה זמן ומפות לניווט. על פניו, לפי המפרט, השעון הישן שלי אמור לשרוד את ריצת ה-100, אבל המפרט נוטה לפרגן בתכונות הסוללה, שגם ככה היא כבר בת כמה שנים ולא בשיאה. ולגבי מפות, כבר הטענתי את המסלול של ירקון מזרח לתוך השעון ואני מתכוון לבדוק אותו בשבועות הקרובים. חוץ מזה השעון החדש מעוד אינסוף פיצ'רים ומדדים שפחות חשובים לי, אבל כשיש לי אותם כיף לבדוק אותם. 

שבוע הבא 42 ק"מ. עוד שבועיים 44 ק"מ. יהיה טוב. 

יעד מן העבר: הקוביה ההונגרית

פוסט שלא מוקדש לריצה, אלא ליעד מתוך הרשימה שלי שהגשמתי בעבר, לפני שהבלוג הזה נפתח. לפני שניגש לעיקר, עדכון קצר על תוכנית האימונים: השבוע הקודם היה בסימן הפחתת עומסים, והשבוע חוזרים להגדיל מרחקים. עדכון יגיע אחרי ריצת סוף השבוע.

כשהייתי ילד קטן הסתובבה אצלנו בבית קוביה הונגרית. שיחקתי בה קצת אבל לא הצלחתי לסדר אותה, עד שעליתי על הטריק: הפאות הצבעוניות של הקוביה היו עשויות ממדבקות, אז קילפתי אותן וסידרתי את הקוביה מחדש. הבאתי את הקוביה המסודרת להורים שלי, שלמשך כמה שניות האמינו בילד הפלא, עד שהעבודה המרושלת של הדבקת המדבקות חשפה את ההונאה.

בנוסף לקוביה, הסתובב בבית גם ספרון בשם "you can do the cube". אני כותב "ספרון" כי הוא היה קטן, אבל בהחלט לא קצר. הספר לא לפני אז יתכן שהזכרון שלי בוגד בי, אבל אני זוכר שהוא הכיל כמות אדירה של מידע, איך להעביר כל חלק בקוביה למקום אחר, וזוכר שרבים מהשלבים דרשו מעל עשרים צעדים שונים. חיפוש בגוגל מגלה שהספר הזה יצא בשנת 1981, וזכה למהדורה מחודשת לפני עשור. יש בו 112 עמודים והמחבר היה בן 13 כשהוציא את הספר לראשונה.

כמה שנים אחרי תרגיל החלפת המדבקות, לקחתי את הספר ופתרתי בעזרתו את הקוביה. זה היה תהליך מתיש שלקח המון זמן. אחרי שהקוביה היתה חצי מסודרת, ועשיתי עוד עשרים ומשהו סיבובים של הפאות כדי להתקדם לשלב הבא, הייתי מגלה שטעיתי בדרך ואני צריך להתחיל מההתחלה. אוף. הצלחתי פעם, הצלחתי פעמיים, ובזה העניין שלי פקע.

השימוש בספר היה מעיק, ועזבתי אותו. לסדר פאה אחת הצלחתי לבדי, ובזה הסתפקתי. למעשה, עדיין הייתי יכול לסדר את כל הקוביה בלי להוציא את המדבקות, פשוט הייתי צריך לפרק אותה לחלקים ולהרכיב מחדש. השיטה הזו אפילו יותר טובה משיטת החלפת המדבקות, כי היא עובדת גם על קוביה ללא מדבקות. מה שכן, היא דורשת הפעלת כוח, ותמיד היה חשש שיגרם נזק לקוביה, ואני לא אצליח להרכיב אותה חזרה. בנוסף, זה התחיל לשעמם אחרי כמה פעמים, אז שמתי אותה בצד ועזבתי אותה להרבה שנים

הדרך הקלה לפתרון

עברו הרבה שנים. שכחתי מהקוביה לחלוטין, עד שקולגה לעבודה העלה את הנושא ושאל אם אני יודע לפתור את הקוביה. "רק עם ספר" אמרתי. הוא אמר שזה לא מאוד מסובך, יש סדרת שלבים שצריך ללמוד בעל פה וזהו. האמירה הזו מאוד הפתיעה אותי. ידעתי שיש לא מעט אנשים שיודעים לפתור את הקוביה במהירות שיא, בעיניים עצומות, וכן הלאה, אבל הנחתי שזה פשוט כח העל שלהם, כמו אנשים שמשחקים שח סימולטני, להטוטנים בולעי אש, שרירנים שזוכים במר עולם, או עוד אנשים שהשקיעו את כל מרצם, כשרונם וזמנם במשהו אחד.

בכל מקרה, אמר הקולגה את מה שאמר, וכלום לא קרה, במשך עוד כמה שנים. כשישבתי לכתוב את רשימת 50 היעדים שלי, בזמן הכתיבה הייתי תקוע באזור השלושים ומשהו יעדים, ומכאן לקח מספר שבועות לחשוב על רעיונות להמשך הרשימה. יעד מספר 38 הוא "לסדר קוביה הונגרית בלי עזרה", והיום לפני בדיוק שלוש שנים, ב- 9.7.2016, הוא הפך ליעד הראשון הראשון שהשלמתי מתוך הרשימה.

חיפשתי מדריך לפתרון ברשת, והגעתי לאתר הנושא בדיוק את שמו של הספר שהיה לי: https://www.youcandothecube.com. להפתעתי, האתר הציע להורדה חופשית מדריך קצר בשישה שלבים. שני השלבים הראשונים עוסקים בפתרון הפאה העליונה, מה שידעתי לעשות בכל מקרה. שאר השלבים מציעים מספר תבניות שיש לחזור עליהן, כשהארוכה ביותר כוללת 13 שלבים, אבל כוללות חזרות על אותן פעולות, כך שהן קלות לזכירה.

המדריך המודפס אפשר לי לפתור את הקוביה ממש בקלות, ואחרי כמה ימים הצלחתי לזכור בעל פה את כל השלבים. אני לא יכול לפתור את הקוביה במהירות (שיא העולם עומד על שלוש וחצי שניות) או בעיניים עצומות, אבל תוך חמש דקות, למרות שיש לי קוביה פשוטה שנוטה להתקע בסיבובים, היא פתורה.

הקוביה שלוותה אותי מגיל חמש או שש התגלתה כאתגר ממש קטן, ככה שנטשתי אותה שוב. מדי פעם אני מוצא אותה בבית ומגלה שבחודשים שעברו, שכחתי חלק מהשלבים לפתרון, אבל עיון מהיר במדריך המקוון ואני חוזר להיות מומחה. אני זוכר שאחרי כמה פעמים שערבבתי את הקוביה וסידרתי אותה מחדש, חשבתי לעצמי "זה הכל?". מצאתי שיש קוביות שמכילות יותר חלקים, 4x4x4, 5x5x5 וכן הלאה. המדריך לפתרון של הקוביה 4x4x4 קצת יותר ארוך, אבל עדיין נראה כמו משהו שאפשר ללמוד בעל פה במעט אימון ובלי כוחות על. אולי יום אחד אקנה לי קוביה כזו :)