מרתון הלילה, בהקפות

עוד ארבעה חודשים בדיוק עד ריצת ה-100. התוכנית לסוף השבוע היתה 42 ק"מ. לרוב, כשאני רץ ריצת נפח ארוכה לפי תכנית, ורץ אותה לבד, אני מתכנן את הריצה כך שאעצור בדיוק כשאני מגיע למרחק היעד. בסוף הריצה אני תמיד עייף ושמח לסיים אותה ברגע שאפשר. יש יוצא אחד מן הכלל, וזה ריצות למרחק למרחק 21 ק"מ. בריצות האלו אני מוסיף עוד 100-200 מטרים בסיום, כדי להגיע למרחק של חצי מרתון, ואולי עוד קצת.

מהסיבה הזו, כשהופיע המספר 42 בתוכנית, עלתה השאלה האם להפוך אותו ל- 42.2. מצד אחד, ברור! לא בא בחשבון לרוץ מרתון ולהפסיק 200 מטרים לפני הסוף. מצד שני, אין מצב! את הארוכות האחרונות סיימתי בקושי, מעוך פיסית ומנטלית, הדבר האחרון שאני ארצה זה לגרור את הריצה הלאה. שוב מצד ראשון, 42 זה רק מספר! אם היה כתוב בתוכנית 42.2 ולא 42, השאלה לא היתה עולה בכלל. בשבוע הבא כתוב בתוכנית 44, זה להוסיף 2000 מטרים ל-42, אז מה זה כבר להוסיף 200. חזרה לצד השני, שטויות! בתוכנית כתוב 42, וזה המספר. אני לא יכול לדמיין שכתוב שם משהו אחר.

הריב הפנימי הזה הגיע לפשרה, לפיה אני רוצה להשלים עוד 200 מטר, אבל אחליט ברגע האחרון, לקראת סיום הריצה, אם זה אפשרי. שאלה קצת יותר חשובה שהרהרתי בה השבוע היתה איפה לרוץ. מכיוון שהריצות נהיו מאוד ארוכות, נהיה חושב להתחיל אותן כמה שיותר מוקדם. מכאן, שהריצה צריכה להתחיל (ולהסתיים) ליד הבית, כדי לא לבזבז זמן על נסיעות. ריצה בשעה מוקדמת פרושה ריצה בחושך. אני שונא לרוץ עם פנס ולכן זה אומר ריצה בתוך העיר, לפחות בהתחלה. אני גר בקצה הצפון מערבי של כפר סבא ולכן פרקטית, המסלול צריך להתחיל בתוך העיר, דרומה או מזרחה, או מערבה לרעננה. ומה אז? עכשיו כשיש לי שעון משוכלל, אני יכול לחפש מסלולי שטח נוחים, אבל צריך לדאוג שאני אגיע אליהם כשכבר האזור מואר. בעיה יותר משמעותית: מים. המים שאני לוקח איתי לא מספיקים לכל הריצה ואני צריך לדאוג להיות באזור של ברזיות כדי למלא עוד, וזה לרוב לא קורה בריצות שטח. גם בעיר לא בכל מקום אני יודע איפה הברזיה הקרובה.

השבוע עבר תוך כדי שמדי פעם אני מהרהר בסוגיית המסלול, מבלי להגיע לתובנות כלשהן, ואז שמתי לב למשהו מוזר: הריצה בלילה. לפי התוכנית אני צריך לרוץ 10 ק"מ ביום בערב שבת (שישי בערב) ועוד 42 במוצאי שבת. זה משנה את התמונה. הריצה כולה בלילה, ולכן כל הדרך צריכה להיות עם תאורה מתאימה. יש גם יתרון: בלילות חם ולח, אבל העינוי של לרוץ תחת השמש נחסך ממני הפעם.

את עשרת הק"מ של יום שישי רצתי בפארק ליד הבית שלי. הפארק מכיל שני מסלולים, אחד מאספלט, באורך של קצת פחות מ-1800 מטרים, והשני שביל לבן באורך של מעט פחות מ-2.5 ק"מ.יצא לי לעשות לא מעט הקפות בפארק הזה, משני הסוגים, בדיוק מכיוון שהוא עונה על כל הצרכים והאילוצים: הוא ליד הבית, הוא מואר, יש בו ברזיות ויש בחירה בין שטח נוח לריצת כביש. יש לו שני חסרונות למי שמחפש מסלול נוח: המסלול רחוק מלהיות שטוח, וריצה למרחק ארוך פרושה ריצה מונוטונית במעגלים.

קובי אורן הוא רץ ישראלי שמתמחה בריצות סיבולת יוצאות דופן שנמשכות כמה ימים, ואף זכה במספר מרוצים מסוג זה. במרוצים אלו המשתתפים מקבלים מתאספים באיצטדיון ומקיפים אותו שוב ושוב. לרשותם מספר ימים בהם הם יכולים להחליט מתי לרוץ ומתי לנוח. מי שעושה הכי הרבה הקפות, מנצח. ההישג המרשים ביותר של קובי הוא "המרוץ הארוך בעולם", ריצה מסביב לבלוק בניו יורק, לאורך 5000 ק"מ. הוא סיים לאחר 46 ימים, במקום השני.

לשתי ריצות המרתון הראשונות שלי התאמתי במסלול של ה-1800 מטר. ריצה מסכמת של 36 ק"מ היא 20 הקפות. לרוץ במסלול ליד הבית ובלי לסחוב את המים עלי אלו יתרונות מאוד גדולים. מצד שני, הריצה קצת מונוטונית. זה הרבה פחות נורא ממה שזה נשמע, ובוודאי משמעותית עדיף מריצות לשום מקום שאנשים עושים על הליכון, אבל אם אני נמצא בסיבוב החמישי ורץ עוד שני ק"מ, אז אני בסיבוב השישי. זה לא מרגיש כמו התקדמות. בריצה "רגילה" ללא מעגלים, תחושת ההתקדמות הרבה יותר מורגשת. כששואלים אותי איך אני מסוגל לרוץ ככה, אני אומר שאני מתאמן להיות קובי אורן :)

העדפתי את הריצה על השביל הלבן, שגם מדמה יותר טוב את התנאים במרוץ שאני מתאמן אליו. ביום שישי, ריצת ה-10 ק"מ היתה ארבעה סיבובים במסלול הזה. תוך כדי הריצה השתעשעתי ברעיון לרוץ למחרת מרתון על אותו מסלול. זה יוצא 17 הקפות, ומכיוון שהמסלול הוא לא 2.5 ק"מ אלא קצת פחות, אז שבע עשרה פעמים קצת פחות דורש השלמה של עוד ק"מ בחלקים אחרים של הפארק. כפי שכתבתי, כבר יצא לי לרוץ 36 ק"מ במסלול הקצר יותר, הסלול, וגם 12 הקפות במסלול הארוך יותר, וכבר תקופה ארוכה אני חושב על הרעיון של לרוץ מרתון בפארק הזה, אז רגע האמת הגיע.

סדר היום שלי בסוף השבוע כולל לרוב להתארח לארוחת ערב משפחתית, כך שרק לקראת השעה תשע בערב התחלתי את הריצה. בקצב המתוכנן זה אמור לקחת כחמש שעות. למרות שיש כמה ברזיות לאורך המסלול, במרוץ בערבה לא יהיו לי ברזיות אלא רק תחנות מים פעם ב... ולכן גם כאן לא ויתרתי על מנשא המים ולקחתי אותו עלי. אין לי יותר מדי מה להגיד על מהלך הריצה עצמה. סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב... סופר כמה סיבובים עברתי וכמה נשארו, כמה זמן רצתי וכמה נשאר, מתי לקחת תמר ומתי לאכול פרוסה.

אחרי 25 ק"מ הקצב התחיל טיפה לדעוך. עד שם הייתי קצת מתחת לקצב שבע, ומשם הייתי קצת מעל. אחרי 30 ק"מ נגמרו לי המים ועצרתי למלא עוד בברזיה. אחד מהדברים שמטרידים אותי בריצות האלו שאחרי עצירה, החזרה לריצה הופכת להיות מאוד קשה. השרירים מתכווצים והקצב נופל עוד יותר. אחרי 40 ק"מ ראיתי שהקצב הממוצע שלי, מתחילת הריצה, הוא טיפה פחות משבע דקות לק"מ. החלטתי שאני שומר על הממוצע הזה ומסיים בשש חמישים ומשהו לק"מ ולא בשבע ומשהו לק"מ. בשני הק"מ האחרונים הצלחתי להגביר טיפה ולשחזר את הקצב מתחילת הריצה. הסיבוב ה-17 הסתיים ואני רואה שיש עוד 750 מטר, כולל המאתיים הנוספים כדי להשלים למרתון. עוד קצת, ועוד קצת... נגמר. שתיים בלילה, ארבע שעות 54 דקות לא כולל עצירות, 6:58 לק"מ. המשימה הושלמה.

המון הקפות. החלק משמאל למעלה הוא לא חלק מה-17 הקפות אלא השלמת מרחק