אל ראש ההר, חלק ב'

לחלק א' של המסע, לחצו כאן.

אני בדולימיטים עם המשפחה. את הימים הראשונים העברנו ב-Rocca Pietore, מקבץ עיירות קטנות בהרים. עם משפחה לא ספורטיבית במיוחד שכוללת ילדה בת ארבע שמתקשה בהליכות ארוכות, הטיולים שלנו כללו לרוב נסיעה במכונית בדרכים מפותלות במעלה ההרים ואז טיול רגלי קצר. לעיתים קרובות חלק מהנסיעה הוחלפה ברכבל. בתקופה הזו הגעתי למספר תובנות:

• כולם מטיילים בהרים. איפה הייתי עד היום.
• רוב המטיילים מתמקדים במסלולים דומים לשלנו: עולים על ההר במכונית/רכבל ואז כשכבר נמצאים בנקודה גבוהה מטיילים עוד קצת.
• לכולם כמעט יש מקלות הליכה נורדית. לנו היה רק זוג אחד לכל המשפחה, שלא טרחנו להביא לטיולים האלו.
• מי שסימן מסלולי הליכה כמתאימים למשפחות עם עגלות ילדים לא ניסה בעצמו לדחוף שם עגלה. 
• הדרכים מסומנות לא רע ויש גם שילוט בנקודות מפתח. הסימון שבילים בארץ בעיקר נותן אישור שלא הלכת לאיבוד, כל עוד הצלחת להישאר על השביל, אבל לא עוזר בכלל להישאר עליו. אי אפשר להשוות בינו לבין הסימון בצפון איטליה.
• בראש כל פסגה יש נקודת מנוחה שכוללת מסעדה או קיוסק, מוצפת במטיילים.
• בכבישים שעולים חלק מהדרך, אין מדרכה, או שוליים. הנסיעה היא אתגר לקחת את הסיבוב בעליה תוך כדי עקיפת רוכב אופניים בלי להתנגש במכונית שדוהרת ממול.

הנקודה האחרונה קצת הדאיגה אותי. המסלול שתכננתי כלל יציאה מהעיר הבאה במסלול שלנו (ברסנונה) ועליה של חלק לא מבוטל מהדרך על גבי כביש. לא התלהבתי ללכת על הכביש מרחק גדול, מסיבות בטיחותיות. יכולתי לנסוע את החלק הזה במכונית ולקצר את הטיפוס ברגל, אבל לא רציתי. בינתיים נשארתי עם ההתלבטויות שלי.

הגענו לברסנונה לתקופה של שלושה ימים, כשהטיפוס מתוכנן ליום האחרון. בדירה בה התאכסנו היה חומר פרסומי לתיירים, כולל ברושור על ההר שמזרחית לעיר (Plose). על ההר שלי מצד מערב (Monte Pascolo), לא היה שום מידע. הברושור הציג באופן גראפי, במעין מפה ללא קנה מידה, את העיר, את הרכסים והפסגות ממזרח, דרכי ההגעה אליהם, והצעות שונות למסלולים, כשרובם יוצאים מהנקודה העליונה של הרכבל. למעשה, על ה-Plose יש מספר רכבלים, והמון נקודות מנוחה מוסדרות.

ביחס לקרנבל התיירותי המושקע של ה-Plose, ההר שלי נראה נטוש לגמרי. חוץ מעניין הכביש, גם חששתי להסתבך בניווט ולגלות פערים בין המפה לבין המציאות. זה דבר שקרה בריצות הניווט שלי ב-Rooca Pietore. לפני שנה סופה חזקה עשתה שמות בחלק מהיערות ושבילים שכנראה היו כבר אינם, אבל עדיין מופיעים במפה. אחרי התיעצות עם החצי השני החלטתי להחליף הר ולעלות על ה-Plose. נקודות המפתח של הטיפוס הן:

• נקודת המוצא היא העיירה ברסנונה שנמצאת בגובה 565 מטר.
• במעלה ההר, בגובה 900+, נמצאת עיירה קטנה בשם סנט אנדריאה. מוביל אליה גם כביש אבל גם דרכי הליכה.
• מיד מעל העיירה, בגובה 1060, יש רכבל. יש גם שבילי הליכה שיוצאים מאותו מקום
• נקודת הסיום של הרכבל היא בגובה 2050 מטר, ויש מספר שבילי הליכה משם שעוברים מפסגה לפסגה
• פסגת ה-Plose נמצאת בגובה 2400+ ויש שם מסעדה.
• יש מסלולים שעוברים מפסגה לפסגה. יש שתיים גבוהות יותר ושתיהן נמצאות לאורך אותו מסלול, Pfannspitze, בגובה 2547 מטר ו-Gabler בגובה 2576 מטר.

מפה של המסלול. לא התכנון, הביצוע בפועל

התוכנית היתה לעבור בכל הנקודות האלו, בלי הרכבל. כך אשיג עליה של קצת יותר מ-2000 מטרים (מ-565 עד 2576). המסלול יצא די ארוך אז החלטתי שבדרך חזרה ארד ברכבל. נותרתי עם שאלות פתוחות כמו האם בקילומטרים הראשונים אמצא את עצמי הולך על כביש ללא שוליים, ועד כמה ידידותי יהיה הטיפוס, וביוחד הניווט. בניתי מסלול באפליקציה והעברתי לשעון. החלטתי שאני לא מרוצה ממנו, בניתי אותו שוב, ושוב, וקיוויתי לטוב.

יוצאים לדרך

בבוקר, יצאתי עם המקלות שלי ותיק עם מים וקצת אוכל למסע. כשהתקרבתי לגבולות העיר התחילה העליה, והוצאתי את המקלות. די מהר הסתיימה המדרכה ומצאתי את עצמי איפה שלא רציתי, על כביש ללא שוליים. הלכתי עליו פחות ממאתיים מטר עד שנתקלתי בדילמה. המסלול שעל השעון אמר להמשיך לעלות על הכביש המתפתל, אבל שלט על הכביש הציע לי לרדת ממנו ולהיכנס לתוך חורשה ולהגיע עד סנט אנדריאה, העיירה שלפני הרכבל. זכרתי שהדרך הזו הופיעה גם בברושור הפרסומי והחלטתי להמר עליה. 

בתוך החורשה הטיפוס הפך לעליה משמעותית בשביל טרייל. המקלות הליכה עשו פלאים ועשו את הטיפוס משמעותית יותר קל. הייתי צריך להזכיר לעצמי להרגיע את הקצב, כי יש עוד טיפוס ארוך. החורשה הסתיימה, הטיפוס המשיך בתוך שדה ועבר בעיירה אחרת לפני שהגיע לסנט אנדריאה. שם מצאתי שלט עם מפה דומה לברושור שלי, לפיה שביל מספר 4, השביל שהלכתי עליו, יוביל אותי עד לפסגה (בלי לעבור בנקודה העליונה של הרכבל). עוד קצת עליה והגעתי לרכבל.

הנוף מסנט אנדריאה. בתחתית, העיר ברסנונה. באופק, ההר מונטה פסקולו, עליו לא טיפסתי בסוף

אין הרבה מה לראות בסנט אנדריאה, כנסיה אחת וזהו

כמעט 500 מטר טיפוס עד הרכבל התחתון 

כל אחד יכול לעלות ברכבל...

אבל הקשוחים באמת לוקחים את שביל מספר 4 לפסגה

חזרתי לטפס. רוב הדרך היתה טיפוס על טרייל בתוך יער. השביל עצמו היה מאוד טכני אבל עם מקלות הקסם שלי, הטיפוס היה יחסית בקלילות. רוב הדרך הייתי בודד לגמריי. שני אנשים עקפו אותי ואני עקפתי מישהי, וחוץ מזה הייתי לבד ביער.

עמדתי ביעד! אבל עדיין רחוק מהפסגה

בערך בגובה 1800 מטר התחיל טפטוף. כמעט כל יום תחזית מזג האויר היתה סופת ברקים, ובפועל או שלא היה כלום, או שהיה חמש דקות של טפטוף, אז לא התרגשתי, ובאמת הטפטוף פסק. בערך בגובה 2100 מטר היער הסתיים והתחלף בצמחיה נמוכה. עקפתי עוד שתי נשים וחזרתי לבדידות על רכס ההר. התחיל להיות לי קר, והזיעה בחולצה שלי קיררה אותי עוד יותר. שלפתי מעיל מהתיק והמשכתי. בערך בגובה 2300 הסתיים שביל מספר 4 והתחבר לשביל אחר, שהמשיך גם ימינה וגם שמאלה. זה היה המקום היחיד שהניווט לא היה ברור בו, אבל כבר ראיתי את המסעדה על הפסגה והמשכתי לכיוון שלה. ככל שהתקרבתי החלו להופיע יותר אנשים, וגם הטיפוס נהיה יותר תלול וקשה, אבל הסתיים. הגעתי לפסגת הפלוז.

יחד איתי איתי הגיע שוב הגשם. נכנסתי למסעדה לתפוס מחסה והחלטתי שאין לי מה לחפש שם. בניגוד לתחושת הבדידות, כאן היו אינסוף אנשים. הי אנשים! אתם מקלקלים לי את תחושת הבדידות של רק אני וההר הזה, וחוץ מזה, יש לי עוד שתי פסגות ועוד לא סיימתי. למרות הגשם, חזרתי החוצה.

המשך המסלול כלל ירידה קלה לפני החזרה לעליה. רוב המסלול היה די מתון, אבל גם היה בהליכה לאורך הרכס, בין פסגה אחת לשניה. כך יצא שברוב הדרך הלכתי כשמשני צדדי מדרון כלפי מטה, אין שום צלע הר שתחסום את הרוח, הגשם הלא מאוד חזק אבל מעצבן ממשיך. ההליכה הרגישה לי מאוד לא בטוחה, והמחשבה לוותר עלתה, אבל כמובן שנדחתה בבוז. אני מסיים את המסלול גם אם זה הדבר האחרון שאעשה.

באיזהו שלב הגיעה הסתעפות בשביל עם שלט שאומר שההסתעפות תביל אותי לפסגה השניה, ה-Pfannspitze, בתוך עשר דקות. בגלל מזג האויר הבעייתי החלטתי לוותר עליה ולהמשיך ישירות לפסגה האחרונה, הגבוהה ביותר במסלול. הגשם נפסק וגם הפסגה של ה-Gabler הופיעה, עם עמוד עץ בראשה כדי לסמן אותה. השביל שעלה וירד לאורך הרכס חזר לעלות, וממש קרוב לפסגה עבר לעליה ממש חדה. הטיפוס בשלב הזה הרגיש ממש אקסטרימי, כי נפילה מהשביל לצד הלא נכון יכולה להיות סוף הדרך, ולא במשמעות החיובית. הפסקתי להשתמש במקלות ההליכה כי הרגשתי שבעליה הזו הם פוגעים בשיווי המשקל שלי ועברתי להיאחז במעקה מתכת שנפרש לאורך הקטע האחרון של הטיפוס, עד שהגעתי.

על קצה העולם, הנוף מפסגת ה-Gabler 

הגובה בפסגה. נראה שהשעון קצת מזיף כלפי מטה

על הרכס, בין הפסגות, בדרך חזרה

הצלחתי. כמעט שש שעות מרגע שיצאתי, כולל עצירות. באופן מפתיע, הקליטה על הפסגה של ה-Gabler היתה מספיק טובה לשיחת וידאו עם המשפחה, רק הרוח הפריעה להם לשמוע אותי. עמדתי במשימה, אבל נשאר החלק הפעוט של לחזור בשלום. ירדתי בזהירות את מהפסגה חזרה לשביל שהגעתי ממנו, עד שהגעתי לאותה הסתעפות שמובילה לפסגה השניה, עליה ויתרתי בכיוון ההפוך. הסתכלתי עליה שוב, הפעם ללא גשם. ממש לא עשר דקות דקות הליכה, לכל היותר חמש, והטיפוס למעלה נראה רגוע. החלטתי לקחת את ההסתעפות ועליתי גם לפסגת ה-Pfannspitze.

עמדתי על הפסגה. השביל ממנו הגעתי, שמסתיים בפסגה, מאחורי. משלושת הכיוונים האחרים מדרון כלפי מטה. הרים באופק. אין שום נפש חיה. רק אני והטבע, והפעם גם בלי גשם ורוח. בשביל האוירה, השמעתי בטלפון את השיר The Imposible Dream. אני בדרך כלל לא מתרגש מנוף, יפה ככל שיהיה, אבל הפעם היתה מן תחושה של "אני לבד כאן בפסגת העולם", שקשה לי להביע במילים.

סיימתי לחזור את הדרך למסעדה שבפסגה הראשונה. לפי התוכנית הייתי אמור לפצות את עצמי בארוחה, אבל התחיל להיות מאוחר והדרך עוד ארוכה. המשכתי לחזור בדרך שהגעתי עד לנקודה שבה הסתיים אותו שביל מספר 4. במקום לרדת בו, המשכתי על השביל ההקפי שסובב את כל הפסגות שהוביל אותי לנקודה העליונה של הרכבל. אם במסעדה של פסגת הפלוז חשבתי שהיו המון אנשים, כאן בגלל היתה חגיגה. נראה שכמעט כל מי שעלה ברכבל החליט להישאר כאן במקום לשוטט על פסגות נידחות כמוני.

הנקודה העליונה של הרכבל. שימו לב ל-O בתוך המילה PLOSE

לקח לי שעתיים להגיע מפסגת ה-Gabler חזרה לכאן. עצרתי את המדידה של השעון ולקחתי את הרכבל חזרה למטה. היה שם אוטובוס שחוזר לברסנונה ועמד לצאת מהתחנה בדיוק כשהגעתי אליו, אבל לא היה כרטיס, או זמן לקנות אותו לפני שהוא יוצא, או מישהו שיסכים לדבר איתי באנגלית ולהגיד לי איפה קונים כרטיסים. מילא. שחזרתי את הדרך למטה ברגל ובתוך שעה וטיפה הגעתי חזרה לדירה ממנה יצאתי. 

ניצחון. אפשר לסמן "וי" ברשימה. היו קשיים, אבל אפילו שחזרתי עם גוף מפורק מעייפות, לא הייתי אומר שהיה מאוד קשה. היה מאתגר. היה מרגש. היה מהנה. יש יעדים ברשימה כאחרי שהשלמתי אותם הרגשתי קצת ריקנות. מן הרגשה של "זה הכל?". לא הפעם.

אל ראש ההר, חלק א'

השבוע חזרתי מטיול בצפון איטליה, במהלכו הגשמתי עוד יעד מרשימת חמישים היעדים שלי. זהו היעד העשרים שאני מגשים מאז שהרשימה נכתבה. בתוך הרשימה, זהו יעד מספר 47, הכי קרוב לסוף הרשימה מבין אלו שהשלמתי. כצפוי מטיול שחלקו נערך בהרי הדולומיטים, היעד הוא "לטפס על הר".

אני לא זוכר לפרטי פרטים את תהליך הכנת רשימת היעדים שלי, אבל ככלל, סדר הכתיבה של רוב היעדים תואם את מיקומם ברשימה. בערך מאמצע הרשימה כתיבת הרשימה החלה להיות קשה, מה שאומר שעל היעדים בסוף הרשימה, כמו זה, היה לי קשה לחשוב והם לא חלום ישן אלא תוצאה של הברקה לאחר זמן רב שרעיון הרשימה התגלגל לי בראש. לעומת זאת, המחצית הראשונה של הרשימה נכתבה ממש מהר ומכילה דברים שעלו לי מיידית בראש, או הופיעו בכל מיני רשימות יעדים שמצאתי ברשת, ומצאו חן בעיני. אני לא כל יודע מה להסיק מתוך הניתוח הזה, כי דווקא מתוך עשרים היעדים הראשונים הגשמתי רק ארבעה, ומתוך העשרים הבאים כבר שלושה עשר (ושניים נוספים נמצאים ב"work in progress"). יעד הטיפוס על הר הוא השלישי מבין עשרת היעדים האחרונים ברשימה, שאני משלים.

הפוסט הזה מתאר את קורותיו של היעד הזה מרגע כתיבתו ברשימה ועד סמוך לתחילת הביצוע שלו. הפוסט הבא יוקדש להגשמת היעד. אחד הדברים החשובים בקביעת יעדים, הוא לעשות אותם מדידים. ישנם יעדים שהם מאוד בינאריים, וברור ומוסכם מה צריך לקרות כדי שהיעד יוגשם. יעדים אחרים עשויים להיות גמישים, אפשר להשקיע בהם יותר, או פחות, ולכן היה לי חשוב לנסח אותם מראש באופן מדיד, כדי לדעת בדיוק מה היו הציפיות שלי מעצמי בזמן כתיבת היעד, אפילו עוד לפני שהחלטתי באיזה אופן היעד יוגשם.

במקרה של "לטפס על הר", צריך להחליט מה זה "לטפס" ומה זה "הר". לגבי טיפוס, החלטתי שכל צעידה רגלית נחשבת. זה לא צריך להיות טיפוס עם ציוד מקצועי, אלא פשוט הליכה בעליה. לגבי "הר", החלטתי שעליה של 1000 מטרים תחשב להר.

יתכן ש-1000 מטרים נשמע מעט. החלק הישראלי של החרמון הוא 2200 מטר, ואפילו הר מירון הוא 1200. ובכן, זה נכון ולא נכון. זה נכון כי בזמן כתיבת היעד לא היה לי מושג איך הוא יתבצע, ולכן רציתי לנסח אותו באופן לא יותר מדי שאפתני. תמיד אפשר לעשות יותר מהמדד, ו-1000 היה מספר עגול ונחמד. בו זמנית, זה גם לא נכון, וכאן אני צריך להסביר את צורת המדידה.

גובה של הר מתבטא בגובה שלו ביחס לפני הים. אבל ההר עצמו לרוב אינו גובל בים, וכשאדם עומד ליד הר ואז מטפס עליו, הוא לרוב מתחיל את הטיפוס מרמה כלשהי ולא מגובה אפס. לדוגמה, במאי האחרון טיפסתי עם קבוצת הריצה שלי במעלה הר החרמון, טיפוס שקורותיו מופיעים בפוסט הזה. למעשה, בשלב הזה כבר היו לי תוכניות לגבי הגשמת יעד הטיפוס על ההר, וחששתי שבריצה הזו אני אקלקל אותן בכך שאגשים את היעד "בטעות". נקודת שיא הגובה של הטיפוס היתה סביב 2030 מטר, אבל הנקודה הכי נמוכה היתה  1170. כך שהטיפוס עצמו היה "רק" 860 מטר. קרוב ליעד אך לא עומד במדד. לפני שנתיים השתתפתי בארוע של הקבוצה שנקרא ים אל ים, מהים התיכון אל הכנרת ביומיים. היום הראשון באמת התחיל מגובה פני הים, אך הנקודה הגבוהה ביותר היתה 890 מטר. 

בריצה, יש עיסוק רב במדד שנקרא "עליית גובה מצטברת". אם אני נמצא בגובה 500 מטר, מטפס לגובה 900 מטר, יורד לגובה 700 מטר ואז עולה לגובה 1300 מטר, אז עליית הגובה המצטברת שלי היא 1000 מטר. 400 מתוכם בעליה הראשונה ו-600 בעליה השניה. זה מדד שמתעלם ממרכיב הירידה בגובה בזמן הריצה, כי למעשה, עליתי מגובה 500 לגובה 1300, כלומר 800 מטר ולא 1000. בריצה, עליית גובה מצטברת היא מדד חשוב, אבל היא לא מה שנחשב לצורך היעד הספציפי הזה. למעשה, באותו אירוע "ים אל ים" עליית הגובה המצטברת של היום הראשון היתה כמעט 1300 מטר. בקיצור, עד לאחרונה לא יצא לי לטפס 1000 מטר. עם זאת, יצא לי להגיע קרוב למספר הזה, כך שהמדד של 1000 מטר אולי כתוב ברשימה, אבל שאפתי ליותר, סביב 1500-2000.

לפני מעל לשלוש שנים, כשהיעד הזה התווסף לרשימה, לא חשבתי על סיבה עמוקה לבחירה שלו. זה רעיון שעלה לי לראש, נראה לי נחמד מספיק כדי להיכנס לרשימה ולעזור לי לסיים את הכתיבה שלה. כשאני מנסה לסווג את היעדים ברשימה לפי קטגוריות, היעד הזה שייך ליותר לקטגוריה אחת. הוא גם קטגוריה ספורטיבית, וגם קטגוריה של טיולים, ובשתי הקטגוריות הוא מצטרף ליעדים שמנסים לאתגר אותי לעשות דברים שאנשים רבים עושים אבל אני לא: אני רץ הרבה אבל לא עושה ספורט אחר; הטיולים שלי הם במסגרת טיולי משפחה עם ילדים ולא מסלולי הליכה בטבע. 

לאחרונה, סביב ההתרגשות של של השלמת היעד, יצא לי להיזכר באירוע נקודתי שיתכן שבאופן תת מודע דחף אותי להשלים את היעד הזה כפי שהשלמתי אותו. לפני שבע שנים עבדתי בסטארט אפ, ובאחד הימים יצאנו לטיול חברה ב..., האמת, לא זוכר איפה. משהו בצפון, אבל לא מאוד צפון. באותו זמן לא עשיתי שום סוג של ספורט והייתי ממש לא בכושר. היה מסלול הליכה קל שהסתיים מהר מאוד בבריכה טבעית ומלאה במטיילים אחרים, ואז אחד העובדים אמר שיש המשך למסלול והציע שנעשה אותו, אבל הזהיר שהוא קצת קשה. חוץ ממזכירת החברה שלקחה את האוטובוס לנקודת הסיום החדשה כולם הסכימו, ויצאנו לדרך. העובד שהציע את המסלול היה חובב טיולים, אבל לא מישהו שעוסק בספורט, היה מבוגר ממני בכמה שנים וגם כבד ממני, אז באופן טבעי הנחתי שלא צריך להתרגש מהאתגר. ביג מיסטייק. המסלול התגלה כטיפוס ארוך ומתיש. אני מתנשף בדבוקה האחרונה של המטספים מהחברה, ושואל בייאוש "כמה נשאר?". מישהו בודק בטלפון ואומר שעברנו עשרה אחוזים מהמסלול. באותו זמן הסמארטפונים היו פחות משוכללים מהיום, בייחוד בכל מה שקשור ל-GPS והדיוק שלו, אז אין לי מושג איך הוא הגיע לתשובה הזו, כי בדיעבד התשובה הנכונה היתה שסיימנו בערך שני שליש מהמסלול ואת רוב העליה, אבל באותו רגע מה שידעתי שאין לי כח יותר ואני ממש רחוק מהסיום.

הייתי שבור פיסית ומנטלית. הודעתי שאין מצב שאני ממשיך, ואני מבקש חילוץ של יחידה 669. מבקש? דורש! למזלי אף אחד לא לקח אותי ברצינות, אפילו שהייתי מאוד רציני. פשוט רציתי להישאר במקום ולא לזוז יותר. מישהו לקח את התרמיל שלי עליו, ועכשיו, חופשי ממשקל עודף ואחרי קצת מנוחה הצלחתי להמשיך. אני לא זוכר למה היה לי תרמיל כל כך כבד, אבל בלעדיו באמת היה הבדל גדול, ובהמשך, כשהעליה הגיעה לסיומה אבל המסלול נמשך כבר התאוששתי והדבקתי את שאר העובדים. למרות הסוף המעודד, כל האירוע זכור אצלי כטראומה מביכה. אני לא באמת יכול להאשים את התרמיל הכבד שלי, כי מישהו, בעצמו לא הכי צעיר ולא הכי קל רגליים, בלשון המעטה, סחב אותו בעצמו חלק מהדרך בלי להתלונן. 

מאז שהתחלתי לרוץ והכושר שלי השתפר, קורה שאני נזכר בסיפור הזה, וצוחק על עצמי מהעבר, ואיך אין מצב שדבר כזה היה קורה לי היום. אני רץ מרחקים ארוכים, ולפעמים רץ בשטח וגם בעליות, וזה אולי יותר קשה מללכת בנחת במסלול במעלה גבעה, אבל זה פשוט סוג אחר של פעילות. היעד של לטפס על הר נתן לי את סגירת המעגל שהייתי צריך.

מדי פעם אני עובר על רשימת היעדים שלי, מסתכל על אלו שלא הגשמתי, ומנסה לזהות מה הם היעדים הבאים שאנסה לממש. תקופה ארוכה היעד של טיפוס על הר לא היה על הכוונת שלי, ולא ממש ידעתי איפה אני מתכוון לטפס. לפני כשנה הרהרתי באפשרות להצטרף לטיול מאורגן לקילמנג'רו, שנחשב לידידותי למטפסים לא מקצוענים (מערכון קלאסי בנושא). העונה הפופולרית לטיולים האלו היא בחודשים ינואר-פברואר. כמרצה במכללה יש לי קושי לקחת חופשה ארוכה במהלך הסמסטר, אז דחיתי את הרעיון בשלב זה, אך אז צץ רעיון אחר.

אצלי בבית הדיון עם החצי השני על "איפה נוסעים בקיץ" מתחיל בקיץ של השנה לפני. התוכנית המקורית התחילה מלא לנסוע בכלל, עברה לנסיעה קצרה בלי הילדים, משם לנסיעה של שבוע עם הילדים, אחר כך עשרה ימים, וכשכבר הזמנו את הכרטיסים התאריכים והמחירים הסתדרו עם נסיעה של שבועיים. במהלך הדיון על היעד, נזכרתי בסרטון הזה שמישהו העלה בקבוצת הוואצטפ של קבוצת הריצה שלי, תחת הכותרת "אימון עליות". אם לא לחצתם על הקישור, תפסיקו לקרוא ותלחצו עליו. האקשן מתחיל ב-0:51, שימו לב למפנה הדרמטי ב- 3:05, ואם אין לכם כח לצפות עד הסוף, אז מספיק לראות עד 3:45.

הסרטון מראה מרוץ שנקרא "הקילומטר הורטיקלי", ומציג טיפוס של קילומטר אחד במסלול שאורכו שניים וחצי קילומטר. הוא נערך על הר סמוך לעיירה האיטלקית קנזיי (Canazei) בדולומיטים. עליה של הר, 1000 מטר גובה, בדיוק מה שאני צריך! אני יכול להשתתף במרוץ הזה כחלק מהגשמת היעד. המרוץ עצמו נערך כחלק מפסטיבל ריצה שכולל מרוצים נוספים כמו מרוץ במסלול מעגלי של 22 ק"מ במהלכו מטפסים מגובה 1450 מטר לגובה 3150 (1700 מטר הפרש), שזו חלופה שמציעה יותר טיפוס (מה שרציתי) במסלול קצת יותר נורמלי ופחות אגרסיבי, ואולי מתאים לי יותר. 

"אני מוכן שניסע לדולומיטים", הודעתי לאשתי, "רק סדרי לי יום חופשי לטפס על ההר". התכנית הנהדרת שלי נתקלה בקושי טכני קל. המרוץ הזה הוא בחודש יולי, ומסיבות אישיות אנחנו יכולים לנסוע רק באוגוסט. הפתרון: אני לא צריך מרוץ כדי לטפס, ויכול לטפס עצמאית לבד בתאריך שרירותי אחר. פתחתי גוגל מאפס וניסיתי לאתר את ההר שהרצים מטפסים עליו בסרטון. לא ממש הצלחתי. אם צפיתם בסרטון, אז המסלול שהרצים מטפסים בו לא ממש ברור, וחששתי ממצב שאצא לדרך ולא אצליח לטפס, כי לא תהיה דרך מסודרת.

בשלב הזה לא ידעתי שום דבר על טיפוס עצמאי. השעון ניווט המשוכלל שיש לי היום לא היה אז, ולמעשה, לא תכננתי לקנות אותו עד סמוך למרוץ בערבה. חיפשתי ברשת מפה עם תיאור מסודר של מסלול לטיפוס. מצאתי התיחסויות לכיוון ההפוך: גלישה במדרון בסקי בחורף, או מסלולי אופניים, ופחות חומר על טיפוס רגלי (hiking). בסופו של דבר הגעתי לאתר (ובהמשך לאפליקציה) שנקרא outdooractive שמכיל מפות עם מסלולי הליכה ותוכן של מסלולים שהעלו משתמשים. הוא הכיל מסלולי טיול שיוצאים מהעירה קנזיי, אבל לא בפרופיל הטיפוס שחיפשתי.

המפנה הגיע מאשתי, שהודיעה לי שתוכנית הטיול אולי כוללת ביקור בקנזיי, אבל לא כוללת לינה בעיר, ובכלל, עדיף אם אוכל להעביר את יום הטיפוס שלי ליום שבו אנחנו נמצאים בכלל בעיירה אחרת, ברסנונה (Bressanone). חיפוש של מסלולים בברסנונה באתר מצא הרבה תוצאות, רובן על ההר שממזרח לעיר, הפלוז (Plose), אך רחוקות מלענות על הדרישות שלי, וגם מסלול אחד לכיוון מערב, לפסגה בגובה 2439 מטר בשם Königsangerspitze על הר בשם Monte Pascolo. המסלול המוצע לא התחיל מהעיר עצמה אלא מנקודה במעלה ההר (הנגישה במכונית) בגובה של ב-1300 מטר, כך שהמסלול הציע עליה של 1100 מטר. העיירה ברסנונה נמצאת בגובה 565 מטר, כך שאם מתחילים את המסלול ממנה העליה היא קרוב ל-1900 מטר. ניצחון!

האתר שהשתמשתי בו הראה לי שיש שביל מסומן וממוספר עד הפסגה, ותמונות שחיפשתי ברשת הראו שהסימון בשטח ברור: השביל נראה כמו שביל, יש שילוט בנקודות פיצול שלו, וכו'. הערכתי שאוכל להסתדר ולמצוא את הדרך לפסגה, שם אגב, יש מסלול מעגלי סביב אגם קטן וגם מסעדה. בינתיים, החלטתי להקדים את רכישת השעון החדש והטענתי עליו את המסלול שתכננתי. לקראת הנסיעה השקעתי וקניתי במיוחד מקלות הליכה נורדית. עד הנסיעה לא יצא לי להשתמש בדברים האלו ובעיקר הכרתי אותם כאמצעי עזר לגיל השלישי, אבל אם צפיתם בסרטון על הקילומטר הורטיקלי ראיתם שכמעט כולם משתמשים בהם, אז גם אני.

הכל מוכן לנסיעה, נשאר רק רק לטפס. 

מנווטים עם ג'ני מהבלוק

השבוע האחרון שוב כלל ריצת גב אל גב: 28 ק"מ בחמישי בערב, 20 ק"מ בשישי בבוקר. את שתי הריצות החלטתי לעשות בעזרת מסלולים שבניתי באתרים שונים והעברתי לשעון. בריצת ניווט הקודמת התקשיתי עם התצוגת מסלול של השעון, שהיתה בקנה מידה גדול מידי, אך מאז מצאתי איך לשנות אותה תוך כדי ניווט. 

מכיוון שביום חמישי הייתי בתל אביב, החלטתי להתחיל את הריצה משם. רציתי סוף סוף לרוץ על גדת הירקון ממזרח לפארק. כבר יצא לי לרוץ שם כחלק מקבוצה, אבל בנסיונות המעטים לרוץ לבד התקשיתי בניווט. כמה ימים לפני הריצה בניתי מסלול שמתחיל מאזור הלונה פארק לכיוון הוד השרון וחוזר על הגדה הדרומית, אבל לא יכולתי להשתמש בו. הריצה מתכוננת בערב, זה אזור לא מואר, ולא התחשק לי לקחת פנס. בניתי מסלול חליפי קצר שכולל פחות מהחלק המזרחי של הנחל, כשאת שאר המרחק תכננתי להשלים בצד המערבי, וגם שם כללתי קטעים מהגדה הדרומית של הנחל, שבה פחות יצא לי לרוץ.

הכנת המסלול לא היתה קלה. על המפה מסומנים כמה שבילים, ומהתבוננות בה אין לי דרך לדעת מהו השביל ה"נכון" שאני רוצה לרוץ עליו. לקחתי הימור מושכל וניסיתי כמה שיותר להיצמד לנחל עצמו. ביום חמישי, כמה שעות לפני הריצה, גיליתי ששכחתי בבית את הג'לים והמלחים. הצלחתי להשיג כמה עוגיות תמרים טבעוניות, אבל בתור מוצר "בריאות" לדעתי הן דלות קלוריות ומלחים, שזה בדיוק ההיפך ממה שרציתי. 

הגעתי לנקודת ההתחלה, ושמתי לב שיש המון אנשים סביבי שהולכים לפארק. זה נראה כאילו שהם הולכים להופעה. ואכן, באמת היתה הופעה, של ג'ניפר לופז. התחלתי לרוץ, כשאני מנווט בין ים אנשים, ודי מהר נאצלתי לרדת מהמסלול. ג'ניפר חסמה לי את גבעת המופעים, שדרכה תכננתי להיצמד לנחל. בהמשך יצא לי עוד מספר פעמים לסטות מהמסלול המתוכנן, וכאן התגלה היתרון של ריצה עם שעון ניווט, שמקל על חזרה למסלול, או לפחות לא להתרחק ממנו יותר מדי.

המסלול לכיוון מקורות הירקון לא איכזב. השטח נוח לריצה והצמחיה לאורך הגדה יפה. לצערי, התחיל להחשיך, והמסלול המקוצר לא כלל קטע שאני אוהב במיוחד, בו רצים בתוך סבך של קנים, כשהם מקיפים את הרץ מכל הכיוונים, גם מלמעלה. החלק הזה נמצא כנראה מזרחית יותר מנקודת הסיבוב שלי, ולדעתי הוא האטרקציה המרכזית בריצה באזור. בנקודה שבה הייתי צריך לחצות לגדה הדרומית כדי לחזור, גיליתי שהחציה היא חציה רטובה, בתוך המים. זכרתי שיש מעבר כזה, אבל לא חשבתי שהמסלול המתוכנן יפול בדיוק עליו. למזלי, זכרתי שראיתי גשר כמה מאות מטרים קודם, וחזרתי אליו. 

התחיל להיות ממש חשוך, ונותרו עוד כשני קילומטרים עד שהייתי חוזר לאזור מואר, ואז... שני כלבים חוצים את השביל ונובחים לכיווני. הנביחות ממשיכות, ונראה שהם בעיקר נובחים על כלב שנשאר בצד השני של השביל. לא ראיתי אף אחד מהם כי הצמחיה בשני צדי השביל הסתירה אותם. לא רציתי להתקרב יותר ונאלצתי לעשות אחורה פנה. הצורך לשנות את המסלול ולאלתר בשלב הזה, בחושך, היה לא נעים. יכולתי לחזור לגשר ולחזור כמו שהגעתי, מהגדה הצפונית, אבל זה היה מאריך את הזמן שאני רץ בחושך. חיפשתי ומצאתי מקום שבו אפשר לחתוך דרומה, לכיוון אזור התעשיה בקריית אריה. הצלחתי, וגם מצאתי דרך חזרה לירקון. כל הזמן הזה, הנביחות לא פסקו.

עוד משהו שהמפה באתרים לתכנון מסלולים לא מספרת, זה שיש עבודות בינוי שחוסמות את השביל, מה שבסופו של דבר אילץ אותי לחצות חזרה את הירקון באזור רמת החייל. רצתי על דרך סלולה במקביל לשביל שרצתי עליו בהלוך, קולה של ג'ניפר לופז הלך והתגבר, עד שמצאתי גשר נוסף שאפשר לי לחזור למסלול המתוכנן. מכאן עד הסוף הניווט היה חלק. הריצה עצמה התחילה להיות קשה בקילומטרים האחרונים, ואת העוגיות האחרונות שהבאתי בלעתי בקושי.

למחרת, רצתי 20 ק"מ ליד הבית. אני גר בקצה הצפוני של כפר סבא, ומצפון אלי יש בעיקר שדות, ומושב פה ושם. גם כאן השתמשתי במסלול שהכנתי. בעוד שאת המסלול הקודם הכנתי באפליקציה שנקראת Komoot, את המסלול הזה הכנתי מהאתר של גארמין, שמכיל גם "מפת חום" שמראה איזה דרכים פופולריות יותר מאחרות. הכנתי מסלול מעגלי מהבית ועד תל מונד ובחזרה. כבר יצא לי לרוץ באזור, אבל ריצה באזור לא מוכר בלי אמצעי ניווט בהכרח גוררת טעויות וצורך לאלתר, ויותר מדי אלתורים מביאים לדרכים ללא מוצא, שפוגעים ברצף הריצה.

הניווט עצמו היה יחסית חלק. היו רק שני מקומות שבמקום על השביל הנכון, רצתי על השביל המקביל והצמוד לו, כשהטעות הזו קריטית כי ביניהם חוצץ משהו (במקרה אחד שורת עצים צפופה, במקרה השני ערוץ נחל יבש), ודי מהר תיקנתי את עצמי. הריצה לא היתה מהנה במיוחד. שדות פתוחים הם לא שטח מעניין במיוחד, וגם לא מוצל בכלל. החלק הצפוני של המסלול שלי היה כביש גישה לתל מונד, שלא היה נטול תנועה, וכן היה נטול שוליים, והריצה עליו היא חוויה שאשתדל להימנע ממנה. בנוסף, הריצה על הכביש היתה בעליה, ובכלל, בשביל שטח שרובו שדות, היו יותר עליות ממה שחשבתי שיהיו, וגם קצת ריצה בחול, שאני ממש לא אוהב. בסופו של דבר, המסלול הסתיים בלי נפגעים. אחרי שתי ריצות סמוכות למרחק מצטבר של 48 ק"מ, הייתי בעיקר מפורק, ושמחתי לקבל שבת חופשית.

מחר אני נוסע לאיטליה לטיול משפחתי של שבועים. השבוע הקרוב לא עמוס בכלל, והריצה הארוכה ביותר היא 15 ק"מ. לשבוע שאחריו עדיין אין לי תוכנית אבל הובטח לי שגם הוא יהיה רגוע. עוד מתוכנן בטיול, מילוי של אחד מחמישים היעדים שלי, שאינו קשור לריצה. מקווה לעדכן על הצלחה כשאחזור.