אל ראש ההר, חלק א'

השבוע חזרתי מטיול בצפון איטליה, במהלכו הגשמתי עוד יעד מרשימת חמישים היעדים שלי. זהו היעד העשרים שאני מגשים מאז שהרשימה נכתבה. בתוך הרשימה, זהו יעד מספר 47, הכי קרוב לסוף הרשימה מבין אלו שהשלמתי. כצפוי מטיול שחלקו נערך בהרי הדולומיטים, היעד הוא "לטפס על הר".

אני לא זוכר לפרטי פרטים את תהליך הכנת רשימת היעדים שלי, אבל ככלל, סדר הכתיבה של רוב היעדים תואם את מיקומם ברשימה. בערך מאמצע הרשימה כתיבת הרשימה החלה להיות קשה, מה שאומר שעל היעדים בסוף הרשימה, כמו זה, היה לי קשה לחשוב והם לא חלום ישן אלא תוצאה של הברקה לאחר זמן רב שרעיון הרשימה התגלגל לי בראש. לעומת זאת, המחצית הראשונה של הרשימה נכתבה ממש מהר ומכילה דברים שעלו לי מיידית בראש, או הופיעו בכל מיני רשימות יעדים שמצאתי ברשת, ומצאו חן בעיני. אני לא כל יודע מה להסיק מתוך הניתוח הזה, כי דווקא מתוך עשרים היעדים הראשונים הגשמתי רק ארבעה, ומתוך העשרים הבאים כבר שלושה עשר (ושניים נוספים נמצאים ב"work in progress"). יעד הטיפוס על הר הוא השלישי מבין עשרת היעדים האחרונים ברשימה, שאני משלים.

הפוסט הזה מתאר את קורותיו של היעד הזה מרגע כתיבתו ברשימה ועד סמוך לתחילת הביצוע שלו. הפוסט הבא יוקדש להגשמת היעד. אחד הדברים החשובים בקביעת יעדים, הוא לעשות אותם מדידים. ישנם יעדים שהם מאוד בינאריים, וברור ומוסכם מה צריך לקרות כדי שהיעד יוגשם. יעדים אחרים עשויים להיות גמישים, אפשר להשקיע בהם יותר, או פחות, ולכן היה לי חשוב לנסח אותם מראש באופן מדיד, כדי לדעת בדיוק מה היו הציפיות שלי מעצמי בזמן כתיבת היעד, אפילו עוד לפני שהחלטתי באיזה אופן היעד יוגשם.

במקרה של "לטפס על הר", צריך להחליט מה זה "לטפס" ומה זה "הר". לגבי טיפוס, החלטתי שכל צעידה רגלית נחשבת. זה לא צריך להיות טיפוס עם ציוד מקצועי, אלא פשוט הליכה בעליה. לגבי "הר", החלטתי שעליה של 1000 מטרים תחשב להר.

יתכן ש-1000 מטרים נשמע מעט. החלק הישראלי של החרמון הוא 2200 מטר, ואפילו הר מירון הוא 1200. ובכן, זה נכון ולא נכון. זה נכון כי בזמן כתיבת היעד לא היה לי מושג איך הוא יתבצע, ולכן רציתי לנסח אותו באופן לא יותר מדי שאפתני. תמיד אפשר לעשות יותר מהמדד, ו-1000 היה מספר עגול ונחמד. בו זמנית, זה גם לא נכון, וכאן אני צריך להסביר את צורת המדידה.

גובה של הר מתבטא בגובה שלו ביחס לפני הים. אבל ההר עצמו לרוב אינו גובל בים, וכשאדם עומד ליד הר ואז מטפס עליו, הוא לרוב מתחיל את הטיפוס מרמה כלשהי ולא מגובה אפס. לדוגמה, במאי האחרון טיפסתי עם קבוצת הריצה שלי במעלה הר החרמון, טיפוס שקורותיו מופיעים בפוסט הזה. למעשה, בשלב הזה כבר היו לי תוכניות לגבי הגשמת יעד הטיפוס על ההר, וחששתי שבריצה הזו אני אקלקל אותן בכך שאגשים את היעד "בטעות". נקודת שיא הגובה של הטיפוס היתה סביב 2030 מטר, אבל הנקודה הכי נמוכה היתה  1170. כך שהטיפוס עצמו היה "רק" 860 מטר. קרוב ליעד אך לא עומד במדד. לפני שנתיים השתתפתי בארוע של הקבוצה שנקרא ים אל ים, מהים התיכון אל הכנרת ביומיים. היום הראשון באמת התחיל מגובה פני הים, אך הנקודה הגבוהה ביותר היתה 890 מטר. 

בריצה, יש עיסוק רב במדד שנקרא "עליית גובה מצטברת". אם אני נמצא בגובה 500 מטר, מטפס לגובה 900 מטר, יורד לגובה 700 מטר ואז עולה לגובה 1300 מטר, אז עליית הגובה המצטברת שלי היא 1000 מטר. 400 מתוכם בעליה הראשונה ו-600 בעליה השניה. זה מדד שמתעלם ממרכיב הירידה בגובה בזמן הריצה, כי למעשה, עליתי מגובה 500 לגובה 1300, כלומר 800 מטר ולא 1000. בריצה, עליית גובה מצטברת היא מדד חשוב, אבל היא לא מה שנחשב לצורך היעד הספציפי הזה. למעשה, באותו אירוע "ים אל ים" עליית הגובה המצטברת של היום הראשון היתה כמעט 1300 מטר. בקיצור, עד לאחרונה לא יצא לי לטפס 1000 מטר. עם זאת, יצא לי להגיע קרוב למספר הזה, כך שהמדד של 1000 מטר אולי כתוב ברשימה, אבל שאפתי ליותר, סביב 1500-2000.

לפני מעל לשלוש שנים, כשהיעד הזה התווסף לרשימה, לא חשבתי על סיבה עמוקה לבחירה שלו. זה רעיון שעלה לי לראש, נראה לי נחמד מספיק כדי להיכנס לרשימה ולעזור לי לסיים את הכתיבה שלה. כשאני מנסה לסווג את היעדים ברשימה לפי קטגוריות, היעד הזה שייך ליותר לקטגוריה אחת. הוא גם קטגוריה ספורטיבית, וגם קטגוריה של טיולים, ובשתי הקטגוריות הוא מצטרף ליעדים שמנסים לאתגר אותי לעשות דברים שאנשים רבים עושים אבל אני לא: אני רץ הרבה אבל לא עושה ספורט אחר; הטיולים שלי הם במסגרת טיולי משפחה עם ילדים ולא מסלולי הליכה בטבע. 

לאחרונה, סביב ההתרגשות של של השלמת היעד, יצא לי להיזכר באירוע נקודתי שיתכן שבאופן תת מודע דחף אותי להשלים את היעד הזה כפי שהשלמתי אותו. לפני שבע שנים עבדתי בסטארט אפ, ובאחד הימים יצאנו לטיול חברה ב..., האמת, לא זוכר איפה. משהו בצפון, אבל לא מאוד צפון. באותו זמן לא עשיתי שום סוג של ספורט והייתי ממש לא בכושר. היה מסלול הליכה קל שהסתיים מהר מאוד בבריכה טבעית ומלאה במטיילים אחרים, ואז אחד העובדים אמר שיש המשך למסלול והציע שנעשה אותו, אבל הזהיר שהוא קצת קשה. חוץ ממזכירת החברה שלקחה את האוטובוס לנקודת הסיום החדשה כולם הסכימו, ויצאנו לדרך. העובד שהציע את המסלול היה חובב טיולים, אבל לא מישהו שעוסק בספורט, היה מבוגר ממני בכמה שנים וגם כבד ממני, אז באופן טבעי הנחתי שלא צריך להתרגש מהאתגר. ביג מיסטייק. המסלול התגלה כטיפוס ארוך ומתיש. אני מתנשף בדבוקה האחרונה של המטספים מהחברה, ושואל בייאוש "כמה נשאר?". מישהו בודק בטלפון ואומר שעברנו עשרה אחוזים מהמסלול. באותו זמן הסמארטפונים היו פחות משוכללים מהיום, בייחוד בכל מה שקשור ל-GPS והדיוק שלו, אז אין לי מושג איך הוא הגיע לתשובה הזו, כי בדיעבד התשובה הנכונה היתה שסיימנו בערך שני שליש מהמסלול ואת רוב העליה, אבל באותו רגע מה שידעתי שאין לי כח יותר ואני ממש רחוק מהסיום.

הייתי שבור פיסית ומנטלית. הודעתי שאין מצב שאני ממשיך, ואני מבקש חילוץ של יחידה 669. מבקש? דורש! למזלי אף אחד לא לקח אותי ברצינות, אפילו שהייתי מאוד רציני. פשוט רציתי להישאר במקום ולא לזוז יותר. מישהו לקח את התרמיל שלי עליו, ועכשיו, חופשי ממשקל עודף ואחרי קצת מנוחה הצלחתי להמשיך. אני לא זוכר למה היה לי תרמיל כל כך כבד, אבל בלעדיו באמת היה הבדל גדול, ובהמשך, כשהעליה הגיעה לסיומה אבל המסלול נמשך כבר התאוששתי והדבקתי את שאר העובדים. למרות הסוף המעודד, כל האירוע זכור אצלי כטראומה מביכה. אני לא באמת יכול להאשים את התרמיל הכבד שלי, כי מישהו, בעצמו לא הכי צעיר ולא הכי קל רגליים, בלשון המעטה, סחב אותו בעצמו חלק מהדרך בלי להתלונן. 

מאז שהתחלתי לרוץ והכושר שלי השתפר, קורה שאני נזכר בסיפור הזה, וצוחק על עצמי מהעבר, ואיך אין מצב שדבר כזה היה קורה לי היום. אני רץ מרחקים ארוכים, ולפעמים רץ בשטח וגם בעליות, וזה אולי יותר קשה מללכת בנחת במסלול במעלה גבעה, אבל זה פשוט סוג אחר של פעילות. היעד של לטפס על הר נתן לי את סגירת המעגל שהייתי צריך.

מדי פעם אני עובר על רשימת היעדים שלי, מסתכל על אלו שלא הגשמתי, ומנסה לזהות מה הם היעדים הבאים שאנסה לממש. תקופה ארוכה היעד של טיפוס על הר לא היה על הכוונת שלי, ולא ממש ידעתי איפה אני מתכוון לטפס. לפני כשנה הרהרתי באפשרות להצטרף לטיול מאורגן לקילמנג'רו, שנחשב לידידותי למטפסים לא מקצוענים (מערכון קלאסי בנושא). העונה הפופולרית לטיולים האלו היא בחודשים ינואר-פברואר. כמרצה במכללה יש לי קושי לקחת חופשה ארוכה במהלך הסמסטר, אז דחיתי את הרעיון בשלב זה, אך אז צץ רעיון אחר.

אצלי בבית הדיון עם החצי השני על "איפה נוסעים בקיץ" מתחיל בקיץ של השנה לפני. התוכנית המקורית התחילה מלא לנסוע בכלל, עברה לנסיעה קצרה בלי הילדים, משם לנסיעה של שבוע עם הילדים, אחר כך עשרה ימים, וכשכבר הזמנו את הכרטיסים התאריכים והמחירים הסתדרו עם נסיעה של שבועיים. במהלך הדיון על היעד, נזכרתי בסרטון הזה שמישהו העלה בקבוצת הוואצטפ של קבוצת הריצה שלי, תחת הכותרת "אימון עליות". אם לא לחצתם על הקישור, תפסיקו לקרוא ותלחצו עליו. האקשן מתחיל ב-0:51, שימו לב למפנה הדרמטי ב- 3:05, ואם אין לכם כח לצפות עד הסוף, אז מספיק לראות עד 3:45.

הסרטון מראה מרוץ שנקרא "הקילומטר הורטיקלי", ומציג טיפוס של קילומטר אחד במסלול שאורכו שניים וחצי קילומטר. הוא נערך על הר סמוך לעיירה האיטלקית קנזיי (Canazei) בדולומיטים. עליה של הר, 1000 מטר גובה, בדיוק מה שאני צריך! אני יכול להשתתף במרוץ הזה כחלק מהגשמת היעד. המרוץ עצמו נערך כחלק מפסטיבל ריצה שכולל מרוצים נוספים כמו מרוץ במסלול מעגלי של 22 ק"מ במהלכו מטפסים מגובה 1450 מטר לגובה 3150 (1700 מטר הפרש), שזו חלופה שמציעה יותר טיפוס (מה שרציתי) במסלול קצת יותר נורמלי ופחות אגרסיבי, ואולי מתאים לי יותר. 

"אני מוכן שניסע לדולומיטים", הודעתי לאשתי, "רק סדרי לי יום חופשי לטפס על ההר". התכנית הנהדרת שלי נתקלה בקושי טכני קל. המרוץ הזה הוא בחודש יולי, ומסיבות אישיות אנחנו יכולים לנסוע רק באוגוסט. הפתרון: אני לא צריך מרוץ כדי לטפס, ויכול לטפס עצמאית לבד בתאריך שרירותי אחר. פתחתי גוגל מאפס וניסיתי לאתר את ההר שהרצים מטפסים עליו בסרטון. לא ממש הצלחתי. אם צפיתם בסרטון, אז המסלול שהרצים מטפסים בו לא ממש ברור, וחששתי ממצב שאצא לדרך ולא אצליח לטפס, כי לא תהיה דרך מסודרת.

בשלב הזה לא ידעתי שום דבר על טיפוס עצמאי. השעון ניווט המשוכלל שיש לי היום לא היה אז, ולמעשה, לא תכננתי לקנות אותו עד סמוך למרוץ בערבה. חיפשתי ברשת מפה עם תיאור מסודר של מסלול לטיפוס. מצאתי התיחסויות לכיוון ההפוך: גלישה במדרון בסקי בחורף, או מסלולי אופניים, ופחות חומר על טיפוס רגלי (hiking). בסופו של דבר הגעתי לאתר (ובהמשך לאפליקציה) שנקרא outdooractive שמכיל מפות עם מסלולי הליכה ותוכן של מסלולים שהעלו משתמשים. הוא הכיל מסלולי טיול שיוצאים מהעירה קנזיי, אבל לא בפרופיל הטיפוס שחיפשתי.

המפנה הגיע מאשתי, שהודיעה לי שתוכנית הטיול אולי כוללת ביקור בקנזיי, אבל לא כוללת לינה בעיר, ובכלל, עדיף אם אוכל להעביר את יום הטיפוס שלי ליום שבו אנחנו נמצאים בכלל בעיירה אחרת, ברסנונה (Bressanone). חיפוש של מסלולים בברסנונה באתר מצא הרבה תוצאות, רובן על ההר שממזרח לעיר, הפלוז (Plose), אך רחוקות מלענות על הדרישות שלי, וגם מסלול אחד לכיוון מערב, לפסגה בגובה 2439 מטר בשם Königsangerspitze על הר בשם Monte Pascolo. המסלול המוצע לא התחיל מהעיר עצמה אלא מנקודה במעלה ההר (הנגישה במכונית) בגובה של ב-1300 מטר, כך שהמסלול הציע עליה של 1100 מטר. העיירה ברסנונה נמצאת בגובה 565 מטר, כך שאם מתחילים את המסלול ממנה העליה היא קרוב ל-1900 מטר. ניצחון!

האתר שהשתמשתי בו הראה לי שיש שביל מסומן וממוספר עד הפסגה, ותמונות שחיפשתי ברשת הראו שהסימון בשטח ברור: השביל נראה כמו שביל, יש שילוט בנקודות פיצול שלו, וכו'. הערכתי שאוכל להסתדר ולמצוא את הדרך לפסגה, שם אגב, יש מסלול מעגלי סביב אגם קטן וגם מסעדה. בינתיים, החלטתי להקדים את רכישת השעון החדש והטענתי עליו את המסלול שתכננתי. לקראת הנסיעה השקעתי וקניתי במיוחד מקלות הליכה נורדית. עד הנסיעה לא יצא לי להשתמש בדברים האלו ובעיקר הכרתי אותם כאמצעי עזר לגיל השלישי, אבל אם צפיתם בסרטון על הקילומטר הורטיקלי ראיתם שכמעט כולם משתמשים בהם, אז גם אני.

הכל מוכן לנסיעה, נשאר רק רק לטפס.