צוללת או לויתן?

סוף שבוע מסעיר ורווי אימונים עבר עלי. בשישי בבוקר, ריצת אימון קצרה עם הקבוצה בשמורת השרון. שישי בערב, 15 ק"מ ליד הבית. שבת בבוקר, 55 ק"מ.

לפני שבוע גם כן רצתי 55 ק"מ (ליתר דיוק, 53.6 ק"מ, לפי השעון שלי), אבל יש כמה הבדלים משמעותיים: ראשית, הריצה לפני שבוע היתה חברתית, ולרוץ עם אנשים יותר קל מלרוץ סולו. שנית, הריצה לפני שבוע היתה משופעת בעצירות ארוכות שאפשרו מנוחה לגוף. למעשה, כמעט שעתיים וחצי של עצירות, במצטבר. שלישית, הריצה לפני שבוע היתה מאורגנת לוגיסטית מבחינת תחנות מים ותזונה, כשבריצת סולו המשאבים שלי מוגבלים. רביעית, הריצה לפני שבוע היתה לאחר יומיים מנוחה, ואילו הריצה עכשיו מגיעה אחרי יום עם שני אימונים, כולל אחד ארוך יחסית. חמישית, הריצה של אתמול מגיעה שבוע אחרי ריצת אולטרה מרתון, כשהגוף לא סיים להתאושש, ואילו הריצה מלפני שבוע לא.

אם נסכם את ההבדלים, הריצה של אתמול יותר קשוחה. מה שהיה אמור למנוע ממנה להסתיים כמו חלק מהריצות הקודמות הוא מזג האויר המשתפר (אבל עדיין רחוק מלהיות נעים) ולמידה מהניסיון של ריצות קודמות. בעבר לא הייתי אוכל מספיק בזמן הריצה, אחר כך עברתי לאכול יותר מדי בשלבים מוקדמים שלה. בהתחלה הייתי מסתמך יותר מדי על ג'לים לאנרגיה, אחר כך פחות מדי. אני עדיין מחפש את האיזון הנכון.

עם כל הכבוד למנשא מים המתפרק שאני יוצא איתו לריצה, שני הכיסים הקטנים שיש לו לא מספיקים בשביל לסחוב את כל מה שאני צריך לריצה כזו. החלטתי לאלתר ולתכנן מסלול שיעבור מדי פעם ליד הבית שלי, ולהפוך את תיבת הדואר שלי למזווה. הרעיון הזה כיוון אותי לבנות מסלול מעגלי שחוזר על עצמו, שזה לא אידיאלי. כדי להקל על עצמי ולא לסחוב פנס, המסלול התמקד בריצה עירונית, שגם זה לא אידאלי כי אני מתאמן למרוץ בשטח. מצד שני, יש הרבה יותר עליות במסלול הזה מאשר במסלול של התחרות, אז קל מדי זה יהיה.

המסלול המעגלי שבחרתי לעצמי מקיף את מרכז רעננה דרך רחובות ויצמן ואחוזה ולאחר מכן את מרכז כפר סבא דרך רחובות ויצמן ובן יהודה (כן, פעמיים ויצמן). אני קורא למסלול הזה "הצוללת", אם כי איילת, שהוזכרה כאן בכמה פוסטים בעבר טוענת שזה יותר דומה ללויתן. תסתכלו על התמונה ותשפטו:

הקפה סביב הגוף של הצוללת/הלויתן אורכת בערך 19-20 ק"מ. כדי להתחבר לבית שלי צריך לצאת (ובסוף לחזור) לפריסקופ של הצוללת (או למים שהלויתן מתיז מפתח הנשימה שלו) וזה מביא אותי ל-21 ק"מ, כלומר שתיים וחצי הקפות. רציתי לחסוך לעצמי את החצי הקפה בסוף ולכן הוספתי את החתך באמצע גוף הצוללת/לויתן. המסלול מתחיל בפריסקופ, ממשיך מערבה ומקיף את רעננה נגד כיוון השעון, ואז חותך את גוף הצוללת כדי להקיף את כפר סבא בכיוון השעון, ממשיך בחיתוך נוסף של גוף הצוללת ומסיים חזרה בפריסקופ ב-24 ק"מ. בסוף הסיבוב הראשון הוספתי את המלבן הקטן שבקצה הפריסקופ וקיבלתי קצת יותר מ-25 ק"מ. עדיין, שתי סיבובים לא יספיקו, אבל את הקילומטרים הספורים החסרים כבר אמצא איך להשלים.

יצאתי מהבית לפני שלוש בבוקר. כבר על הצעד הראשון הרגשתי שהרגליים עדיין עייפות מה-15 ק"מ שרצתי יום קודם. נתתי לגוף להכתיב את הקצב ובהתחלה הוא היה טיפה פחות משבע וחצי דקות לקילומטר. פעם לא הייתי מסוגל פסיכולוגית לרוץ כל כך לאט, ואם הייתי מתעייף כך שהייתי נופל לקצב הזה, הייתי נשבר. עכשיו אני לא מבין איך יכולתי להחזיק קצבים יותר מהירים. הסיבוב הראשון עבר בתחושה מעורבת. מהמתניים ומעלה, לא הייתי עייף בכלל, אבל למטה, הרגליים היו עייפות, וכפות הרגליים היו מאוד לא מרוצות. הקצב התנדנד סביב השבע וחצי, אבל בעליות של רעננה הדרדר קצת ואפילו יצא לי לראות את הקידומת שמונה.

אחרי קצת יותר מ-25 ק"מ הגיע הזמן להפסקה. לקחתי סיכון ושתיתי מהבקבוק של המשקה האיזוטוני האחרון שנשאר לי מההרפתקה של לפני שבועיים, אבל החלטתי לא לסיים אותו. מילאתי את המנשא מים בברזיה ויצאתי לסיבוב נוסף. השביל שיוצא מהבית שלי הוא במגמת עליה לאורך כמעט קילומטר, ותמיד קשה להתחיל את הריצה שם. הריצה המשיכה בעצלתיים בזמן שהחושך מפנה את מקומו לאור. כשאני רץ בסיבובים, מגיע הסיבוב האחרון שבו כבר נמאס מהמסלול, אבל אני מעודד את עצמי שכל צעד שאני רץ הוא צעד שלא אצטרך לרוץ אותו שוב. כל רחוב שמגיעים לקצה שלו הוא רחוב שלא אראה יותר בריצה הזו.

אחרי 39 ק"מ הגעתי לפארק כפר סבא. בסיבוב הראשון הוא היה נעול, אבל עכשיו הוא נפתח והחלטתי שסיבוב בפארק הוא דרך טובה לסגור את רוב המרחק שאמור להיות חסר לי בסוף הסיבוב השני. בתמונה מעל של מפת המסלול, הפארק הוא המסלול המפותל בתוך הזנב של הצוללת/לויתן. בתוך הפארק סגרתי ריצת מרתון, ואז פגשתי את יונתן וסלבה, שני רצים מהקבוצה שהיו בסוף הריצה הארוכה שלהם (ארוכה ארוכה, אבל לא כמו שלי). הם התנדבו ללוות אותי בערך שניים וחצי קילומטרים, בהם הם האטו אבל משכו אותי להגביר קצת. 

45 ק"מ. ממשיך לבד ורואים את הסוף. אני נמצא ברחוב ויצמן בכפר סבא שרובו עליה ארוכה ומתישה. בנוסף, השמש כבר זורחת ממזמן וממש לא נעים לרוץ בשמש ישירה. 49.5 ק"מ, כמעט בסוף העליה, אני מרגיש לא אפקטיבי ומחליט ללכת קצת. מסתכל על המדדים בשעון ורואה שגם הדופק שלי עלה קצת יותר מדי. לרוב אני רץ "לפי הרגשה", ובאמת לא הייתי צריך את השעון שיגיד לי שאני מתעייף. אחרי כ-300 מטר נגמרה העליה וחזרתי לרוץ קצת, ואז ללכת קצת, ושוב לרוץ. מכאן החלטתי שאם יש עליה משמעותית אני יכול ללכת אותה, אבל אשתדל לרוץ בשאר הדרך. 54 ק"מ, אני הפארק ליד הבית, מוסיף עוד סיבוב קטן בתוכו כדי להשלים כמה מאות מטרים חסרים, חותך לכיוון הבית ומסיים בדיוק כשהשעון מצפצף 55, אחרי שבע שעות ריצה.

מיד כשעצרתי, נפלה עלי עייפות. זה כבר קרה בריצות קודמות שסחטו אותי לקצה, אבל החלטתי הפעם להתעייף באופן מכובד ולהסתפק בישיבה ולא בשכיבה. לפני זה הוצאתי את הבקבוק האיזוטוני ושתיתי את מה שנשאר. היה קשה לשתות אותו כשאני מתנשף, וגם הטעם היה מתוק מדי ומרוכז מדי. נראה לי שלמרוץ בערבה אצטרך להתארגן בעצמי על תחליף מדולל יותר.

הבוקר, יום אחרי ריצת אולטרה, כבר היה לי אימון בוקר של הקבוצה. קיבלתי רשות להיעדר ממנו, אבל האגו לא נתן לי. התחלתי אותו מכווץ אבל במשך האימון השרירים השתחררו וסיימתי חזק. יותר לאט מאימון רגיל אבל לא בהרבה. המשך התוכנית האישית לשבועיים הקרובים כבר הופיע אצלי כשחזרתי מהאולטרה. השבוע הקרוב הפחתת עומסים, השבוע שאחריו, אוי ואבוי.

בשבוע החולף רצתי 101.9 ק"מ, רובם בסוף השבוע הזה. יצא לי פעם אחת לרוץ יותר במסגרת שבועית, אבל לשבוע שבו יש רק אימונים ולא תחרויות או אירועי ריצה מיוחדים, זה הכי הרבה. מן הסתם השיא הזה ישבר בשבוע של ריצת האולטראמן, אבל נראה כמה פעמים הוא ישבר בדרך לשם.

מנושא לנושא, במקביל לריצת ה-55 שלי, התקיימה תחרות הספארטתלון, שהתחילה יום קודם והסתיימה במוצאי שבת. 246 ק"מ מאתונה לספארטה, במסלול מאתגר. השנה השתתפו מספר רצים מישראל, מתוכם ארבעה סיימו את המרוץ. בהן, הרצה ליז מלכה שהפכה לישראלית הראשונה שמסיימת את המרוץ הזה. יצא לי לפגוש את ליז פעם אחת, לפני שנתיים, כשהתארחה בקבוצה שלנו והצטרפה לריצת יום הולדת. למי שלא רץ, המחשבה על 5 ק"מ דומה ל-500 ק"מ. שניהם לא באים בחשבון מבחינתו. ממרומי ה-55 שלי, ה-100 עדיין נראה רחוק, וה-246 בכלל לא נתפס.

מזל טוב לכל לכל מסיימי הספארטתלון, ושנה טובה לכולם.

ריצת נעמילדת

היום בעוד חודשיים תהיה ריצת ה-100. בינתיים, עוד משוכה מיוחדת בדרך לשם חלפה. נעמי, המאמנת שלי, חוגגת מזה מספר שנים יום הולדת בריצה חברתית, שאורכה כגילה. השנה, המסלול עמד על 55 ק"מ, מחולק לתשעה מקטעים. הריצה מתחילה ליד ביתה בכפר סבא ומסתיימת, לאחר עיקוף גדול מכיוון דרום, בחוף סידנא עלי בהרצליה. הריצה עצמה מאוד איטית, וצוות לוגיסטי ממתין בין המקטעים עם שולחן ערוך מלא בכל מה שרצים למרחקים ארוכים אוהבים: מים, תמרים, פירות יבשים, חטיפים מלוחים, לחם עם חמאת בוטנים וכו'.

מסלול הריצה, השעון מדד קצת פחות מ-54 ק"מ

נעמי ושותפה לצוות האימון, רוני (שכותב לי את תוכנית האימונים האישית) רצים את המרחוק המלא. רוב המתאמנים שלהם מגיעים רק למקטעים בודדים, ורצים רק את הקטעים הראשונים, או רק את קטעי הסיום. קבוצה מצומצמת של אמיצים מגיעים לאמצע הריצה, שם גם נמצאים הקטעים הקשוחים יותר, וחלקם, והשנה זה כולל אותי, רצים את המסלול כולו. לפני שנתיים השתתפתי במסלול המלא, אז 53 ק"מ (אם כי השעון מדד 52 "בלבד"). המסלול עצמו כמעט לא השתנה למעט תוספת בתחילת המסלול, שבאה על חשבון קיצור חלק מהריצה לאורך הטיילת בנמל תל אביב.

ביום חמישי באחת עשרה בלילה יצאנו לדרך. תכננתי לישון קצת לפני אבל לא הספקתי. שני הקטעים הראשונים הם קצרים (4-5 ק"מ כל אחד) ומוארים, אז השארתי את הציוד שלי בתוך רכב הליווי. למרות השעה המאוחרת, היה עדיין חם מאוד ולח מאוד. בתחנת התזונה הראשונה כבר הייתי ספוג כולי בזיעה, חושב לעצמי מתי הקיץ הזה יסתיים. נכון שהימים, ובוודאי הלילות, פחות חמים מבחודש הקודם, אבל מזג האויר מסרב להפוך לנסבל.

מוכנים לזינוק

הקטע השלישי עובר בין מספר מושבים. הוא מתחיל ליד נווה ימין, עובר סמוך לאלישמע ומסתיים בכניסה לנווה ירק. הוא הראשון מבין מספר קטעים של ריצת שטח, ולכן בשלב הזה לקחתי את מנשא המים שלי ופנס. הריצה עצמה היא לאורך קו ביוב (איכס), ובאיזהו שלב גם נאלצנו לחצות אותו (גם איכס, אבל לא באמת נורא). בשלב הזה מספר הרצים הלך והתמעט ונותרנו רק יחידה מובחרת.

היו כמה מעברי מים במסלול, אבל אני די בטוח שזה הביוב

 שני הקטעים הבאים גם היו בשטח, בריצה לאורך הירקון מנווה ירק עד סמוך לפארק הוד השרון (הר הזבל), ומשם, הקטע הארוך במסלול, כ-11 ק"מ עד רמת החייל. בשלב הזה נפרדו מאיתנו אחרוני הרצים שהתחילו את המסלול מבלי להתכוון לסיים אותו, והחליפו אותם ראשוני הרצים שתכננו לרוץ מהאמצע ועד לסוף. בערך חצי מהמסלול הסתיים, וסימני עייפות של שרירי הרגליים כבר ניכרים.

כמה התחלנו וכמה אנחנו עכשיו, מאחורי רמת החייל

הקטע השישי הוא גם ארוך למדי, כתשעה קילומטרים, אבל הריצה בשטח הסתיימה ועברה לאורך פארק הירקון עד נמל תל אביב. קצת אחרי תחילת הקטע, באזור הדר יוסף (שם יש חניה זמינה), הצטרפו אלינו רצים רבים, עם רגליים טריות שהסתערו קדימה. עד לשלב הזה הריצה התנהלה ברובה בדבוקה, כשאני מזדנב בחלק האחורי שלה. בהתחלה, זה היה כדי לשמור על כוחות, ואחר כך זה כי זה מה שהרגליים שלי אפשרו לי. המילה "הסתערו" היא תיאור די מוגזם של מה שהיה, כי הקצב שלהם עדיין היה מאוד איטי, רק לא איטי מספיק לטעמי, מה שגרם לי להגביר טיפה מעל הקצב שרציתי ולעייף את הרגליים יותר, ומצד שני עדיין להיגרר יחסית מאחור.

מכאן חוזרים לקטעים קצרים יחסית. הקטע השביעי הוא ריצה קצרה דרומה מאזור רידינג לאורך הטיילת ובחזרה, כדי לאסוף כמה קילומטרים חסרים להשלמת המרחק הנכון. בקטע הזה החלטתי לשמור כוחות ונצמדתי לרוני, המאמן שלי. בעוד שנעמי רצה כל הדרך בדבוקה המובילה ונראתה רעננה לגמריי עד הסוף, רוני שימש כמאסף, ולמעשה נגרר עוד יותר מאחור בגלל פציעה שהוא סובל ממנה. בגלל הקצב האיטי לא הייתי עייף, אבל שריר מכווץ ברגל שמאל גרם לי לרוץ בצעדים קטנים והתאים לי לשמור על קצב נמוך.

לקראת הסיום מתחילים להתרבות

שני הקטעים האחרונים ממשיכים צפונה לאורך החוף. הקטע הלפני האחרון ממשיך על הטיילת עד חוף תל ברוך ואז עובר לריצה בחול, עד המרינה בהרצליה. חלק מהרצים התחילו להגביר, ובניסיון להתקרב אליהם גם אני רצתי חלק מהקטע מהר יותר, דבר שאני קצת מצטער עליו, כי בתחנה האחרונה הרגשתי את הדופק שעלה ואת הכוחות שהתבזבזו. 

הדרך אל האושר נמצאת ליד קניון ארנה

הקטע האחרון עוקף על הכביש את המרינה ואת קניון ארנה ואז חוזר לחוף לעוד כשלושה קילומטרים. עייף מהקטע הקודם שוב נצמדתי לרוני, אבל במהלך הריצה בחול הוא מאס בלראות את נעמי דוהרת מקדימה והחליט לפתוח מבערים. נשארתי יחסית מאחור, עוקף כמה מהרצים היותר איטיים, וכהתחלתי לדמיין את נקודת הסיום באופק פתחתי מבערים הרשיתי לעצמי סיום חזק.

הזרקת אדרנלין לסיום

לסיכום, החזקתי מעמד. כבר צלחתי ריצות כאלו, אבל כל קיץ גורם לי לפקפק בכך שאני עדיין מסוגל לזה, והקיץ הנוכחי, עם כמה ריצות קטסטרופליות כולל זו של שבוע שעבר, היה גרוע במיוחד. אין ספק שחום ולחות הם הקריפטונייט שלי, ובריצה הזו שניהם נרגעו מעט כעברנו לרוץ במסלולים פתוחים. בשבוע הבא אני צריך לצלוח מרחק דומה בעצמי, בלי המסגרת הקבוצתית, וגם לעשות זאת זמן לא רב אחרי ריצה נוספת, קצרה יחסית של 15 ק"מ. עדכונים יבואו.

מאיגרא רמא ל...

שני דברים קרו במהלך סוף השבוע האחרון, שאין קשר ביניהם, למעט סמיכות הזמנים, וכמובן העובדה שבשניהם היתה מעורבת ריצה.

הראשון היה מרוץ פתיחת העונה של ליגת רצים בעבודה. לרוב, כשאני מתאמן למרוץ מטרה, אני לא נוהג להשתתף במרוצים אחרים על הדרך. ובכן, המדיניות הזו הולכת להשתנות. אמרו שלום לליגה למקומות עבודה. 

מזה מספר שנים אני מתגאה בתואר הלא רשמי שהענקתי לעצמי, הרץ הכי מהיר במכללה שאני עובד בה, מכללת אפקה. ובכן, זה נגמר. בעבר, הייתי מאוד תחרותי ומנסה להשיג את כל מי שסביבי. לפעמים אני עדיין מתנהג כך, אבל מאז שהתוצאות האישיות שלי הגיעו לישורת והפסיקו להשתפר, התחלתי להשלים עם זה שיש כאלו שמהירים ממני, ולפעמים זה אפילו בא להם די בקלות, ויש, תודה לאל, מספיק אנשים שמאזנים אותם מהצד השני. אף פעם לא היו לי יומרות להתחרות ברצים מקצועניים, ובעיקר קשה לי עם אנשים שהם רק טיפה יותר מהירים ממני, אבל אני לומד לפרגן.

תכירו את מיכאל. הוא הרבה יותר מהיר ממני, מחזיק בעברו כל מיני שיאים אישיים שגם אם אעזוב הכל ורק ארוץ לא אגיע לקצבים שלו, אבל מתיחס לתוצאות העבר שלו בצניעות ואומר שהוא לא בכושר ומנסה לחזור לשם עכשיו. מיכאל הצליח לגרד שמונה רצים מתוך מאה ומשהו עובדים קבועים ורשם אותנו לליגה. הוא משקיע הרבה בלוגיסטיקה מסביב ובענייני תקנון הליגה, שזה מצד אחד ראוי להערכה ומצד שני, מייצר רמת ציפיות קצת מלחיצה. כל הרצים שהסכימו להיות בקבוצה יכולים ומסוגלים לרוץ, אבל נמצאים הרחק מאחוריו ביכולת. אין שום תסריט שבו אם מישהו ירוץ קצת יותר מהר אז נדגדג את הצמרת של הליגה. המדד היחידי שאפשר להשיג בו תוצאה מכובדת הוא אחוזי השתתפות של הקבוצה במרוצים, אבל בשביל רק להשתתף לא צריך לעשות יותר מדי.

ביום שישי התקיים מרוץ פתיחת העונה של הליגה, וקצת התלבטתי אם להשתתף או לא. המרוץ הוא בסך הכל חמישה קילומטרים, אבל למחרת (שבת) תוכננה לי ריצה ממש ארוכה, ולא נכון להצמיד לה מרוץ. בזכות המרחק הקצר החלטתי להשתתף, ותכננתי לאזן בין הרצון להשיג תוצאה מכובדת לבין הצורך לשמור כוחות ולא להתפרע.

אני לא אוהב את המרחק של חמישה קילומטרים, בריצה תחרותית. בגלל המרחק הקצר, אני פותח מהר ודי מההתחלה נמצא על סף היכולת שלי, מתנשף וסובל עד הסיום. כדי שזה לא יקרה, החלטתי לא להפעיל את השעון בכלל. אם לא יהיה שעון שיגיד לי באיזה קצב אני רץ, זה ידכא את היצר התחרותי שלי.

האסטרטגיה הזו עבדה באופן חלקי. התחלתי את המרוץ בסוף דבוקת הרצים, כך שהצורך לעקוף כמה שיותר היה בלתי נמנע, אבל הצלחתי להתייצב על קצב שהרגיש לי מכובד מצד אחד אבל לא מתיש מצד שני. עם זאת, ממש הציק לי לרוץ מהר בלי לדעת מה הקצב שלי. אני לא באמת יודע, אבל נראה לי שהגברתי בהדרגה במהלך הריצה. השלט שהראה שיש עוד קילומטר אחד היה די מעודד, כי למרות שלא רצתי בשיא המהירות, זה עדיין היה מספיק מהר כדי לחוש את הקושי. את חמישים המטרים האחרונים סיימתי בניסיון מוצלח לעקוף כמה רצים מלפני. לא יתכן שהם יסתירו אותי בתמונת הסיום, נכון?

נגמר. היה נחמד, מיכאל כבר סיים מזמן, התנצל על התוצאה האיטית שלו (20:22) והבטיח שהתוצאות ישתפרו כשיוריד במשקל. אחרי כמה דקות התחילו לטפטף שאר הרצים מהקבוצה שהשתתפו. לפני הפיזור הלכתי לראות את התוצאה והופתעתי לטובה: 22:40. השיא שלי הוא באזור ה-22 העגול, והייתי בטוח שהייתי איטי בלפחות שתי דקות. אחרי תקופה ארוכה של ריצה איטית, מעודד לראות שאני גם זוכר איך רצים מהר.

זו הקבוצה, או לפחות החלק שהשתתף במרוץ. מיכאל ואני במרכז.

הארוע השני הוא הריצה של שבת. לפי התכנון, 45 ק"מ. כבר יצא לי לרוץ 42 באימונים האלו וגם לכתוב על זה פוסט, אבל מאז היתה רגיעה במרחקים בגלל החום של אוגוסט, וגם ריצה איומה שסיימתי בהליכה, אז הייתי קצת בלחץ. עוד חודשיים וקצת יש ריצת 100, אז 45 אמור לעבור רגוע. תכננתי מסלול מאוד פרקטי, שמחולק לשלוש מנות של 15 ק"מ. ריצה מהבית את בית ההורים שלי, משם סיבוב של עוד 15 ק"מ, ועוד 15 ק"מ חזרה הביתה. ההורים שלי בחו"ל אז המעבר אצלהם היה גם הזדמנות לבדוק שהכל בסדר בבית, וגם להשתמש בבית כתחנת רענון.

קמתי ממש מוקדם, ויצאתי לריצה בשלוש ועשרה. החלק הראשון עבר בסדר, הקצב היה לפי התכנון, באזור השבע וקצת, כל שלושה ק"מ אכלתי משהו קטן, תמר או רבע כריך, והגעתי לבית. שם חיכה לי בקבוק של משקה איזוטוני כחול. אני כותב את זה כי המותג של הבקבוק, גאטורייד, הוא מה שמארגני המרוץ בערבה יספקו, והם הנחו את הרצים לבדוק בעצמם אם זה מתאים להם ולהתרגל. ובכן, הבקבוק הכחול היה נחמד, ויצאתי לחלק הבא. 

כבר בסוף הסיבוב הראשון, היה לי קצת קשה לאכול את התמר של הקילומטר ה-15. בסיבוב השני, הקושי לאכול המשיך, וגם הקצבים ירדו. בהתחלה לא הרגשתי שאני מאט, או שיש סיבה להאט כמו שרירים תפוסים, אבל השעון התעקש להראות שאני מעל שבע וחצי בקצב. בקילומטר ה-24 הייתי אמור לאכול קצת מהכריך ופשוט אמרתי לעצמי שאין מצב. אפילו משהו רך כמו ג'ל אני לא יכול לאכול. הקצב המשיך להדרדר לשבע ארבעים וחמש. החלטתי שלא נורא אם אדלג על תזונה אחת, ממילא כל שלושה ק"מ להכניס משהו לפה זה די צפוף.

איפשהו אחרי עשרים ושישה ק"מ עברתי להליכה. המצב לא היה כל כך גרוע, אבל זה הרגיש הדבר הנכון לעשות. ק"מ 27, ואני עדיין הולך, ק"מ 28, עדיין הולך. בשלב הזה ברור לי שאני לא מסוגל לחזור לרוץ, ומחליט להגיע לבית בקילומטר ה-30 ולסיים שם. אני לא יכול להגיד שהרגשתי ממש רע, כי זה לא נכון. אבל פשוט לא יכולתי לחזור לרוץ. זה היה מאוד מתסכל שהריצה נדפקה. זה ממש לא היה אמור לקרות.

הגעתי, התקשרתי הביתה וביקשתי חילוץ. בקבוק צהוב של גאטורייד חיכה לי במקרר, אז החלטתי לשתות אותו, אולי ההרגשה תשתפר. הייתי קצת עייף ונשכבתי על הרצפה. טלפון מעיר אותי, זו אשתי שאומרת שהיא בדרך. ממתין לה שתגיע, ואז נוסעים הביתה. בדרך, תחושת המחנק שהיתה לי הופכת לבחילה. אני מתחיל להתנשם ומחכה שנגיע כבר. המכונית חונה ואני יוצא ממנה מהר ומנסה להסדיר נשימה, ואז מקיא את כל הגאטורייד הצהוב. ושוב, ושוב ושוב. ארבע פעמים.

את שאר השבת העברתי במיטה, עם חום, כאבי שרירים (לא שרירים שקשורים לריצה, סתם שרירים) ושלשולים. התנחמתי בזה שלפחות יש וירוסים או חיידקים שאני יכול להאשים בזה שהפסקתי את הריצה. גם רוני המאמן העריך שמדובר בצרוף מקרים אומלל.

אין הרבה זמן להתאושש. השבוע, נעמי, המאמנת הנוספת שלי, חוגגת ים הולדת בריצה של 55 ק"מ. זו ריצה חברתית, מאוד איטית, משופעת בתחנות תזונה. כבר יצא לי לרוץ את כל המסלול לפני שנתיים (אז הוא היה 53 ק"מ). זו לא ריצה קשה אבל העצירות הארוכות גורמות לשרירים להתכווץ בערך באמצע המרחק. אני בהחלט זקוק לארוכה טובה כדי לחזור לתלם. עדכונים יבואו.

צעד לאחור, צעד לפנים

החזרה מצפון איטליה אל החום והלחות לא היתה קלה, בלשון המעטה. כל עוד מדובר בפחות מעשרים ק"מ, הכל בסדר, אבל אחר כך מתחילה שחיקה ובערך באזור ה-25 אני נכבה לחלוטין. אני תמיד מופתע כשזה קורה, כי לפני ארבע שנים, כשהתאמנתי למרתון הראשון שלי (מרתון ברלין), תקופת השיא של האימונים היתה ביולי ואוגוסט, ולמרות הקושי הצלחתי לרוץ מספר ריצות ארוכות, הרבה מעל 30 ק"מ, והרבה יותר מהר ממה שאני רץ כרגע.   

אין לי הסבר וודאי שיסביר את ההבדל בין ריצה שהיא רק קשה לבין ריצה שמסתיימת בהתפרקות, אבל כאלו יש כל שנה. אני חושב שהריצה עם המנשא מים, אפילו שהוא לא שוקל הרבה, היא הקש ששובר את גב הגמל, וגם את הגב שלי. עוד דברים שמשפיעים לרעה הים ריצה בשטח לעומת ריצה בכביש, ומחסור במים. בחום ובלחות אני גומר את כל תכולת המנשא, וחשש שזה יקרה במקום שאין לי איפה למלא אותו גורם לי לשתות פחות, ולסבול מהתיבשות.

עוד סיבה היא שההאטה בקצבים, לפחות כמו שעשיתי אותה עד עכשיו, לא כל כך עוזרת. כשרצים יותר לאט אז מתאמצים פחות, אבל גם רצים יותר זמן, וגם הריצה נגררת לתוך שעות חמות יותר. ברור שאם רצים כל כך לאט עד כדי מעבר להליכה, אז ההליכה מנצחת את התשישות. אבל ההבדל בין ריצה קלה לריצה טיפה יותר קלה עשוי להיות לא מורגש.

על פי התוכנית, שני סופי השבוע האחרונים כללו, בין היתר, ריצות של 35 ק"מ. הראשונה היתה איומה. בערך 20 ק"מ היו בסדר, עד שהחום התחיל להשפיע. אחרי 27 ק"מ עצרתי בגינה ציבורית למלא מים, ואז התישבתי על ספסל מזמין. ואז נשכבתי עליו וחיכיתי שהדופק, שהתחיל להשתולל, ירגע קצת. חיכיתי עוד, ועוד, ועוד, ועוד, עד שמישהו עבר בסביבה ושאל אם הכל בסדר. השאלה הקפיצה אותי מהספסל, אבל מכאן עד הסוף שילבתי ריצה איטית עם הרבה הליכה. יותר מזה לא יכולתי לעשות.

הריצה הזו היתה די מייאשת. כבר קרו לי דברים כאלו, ואני יודע שברגע שהקיץ יגמר אז הבעיות האלו יפתרו, ובאמת היה יום חם ולח יותר מהרגיל, אבל אני אמור להגיע ל-100 ק"מ. ברור לי שמתישהו בדרך ל-100 אני כבר לא ממש אוכל לרוץ ואלך את רוב הדרך, אבל זה לא אמור להיות ברבע הדרך.

אחרי הריצה הזו היתה התכתבות עם המאמן, שאמר שדברים כאלו לא אמורים לקרות לי, כי היכולת שלי היא מעל לזה. קצת נלחצתי, אבל אחרי שיחה ארוכה, קיבלתי מספר הנחיות ותובנות:

• נושא המים שלא מספיקים חייב להיפתר. לקחת יותר מים זה לא פתרון בשבילי. כמה שאני אקח לא יספיק, ובכלל לסחוב את המים האלו עלי משפיע עלי לרעה. לא משנה מה יהיה הפתרון, הוא חייב לאפשר לי לשתות חופשי.
• נושא התזונה חייב להיפתר. בריצות הקודמות הייתי משלב בין ג'לים לכריכים, ובאיזהו שלב לא הייתי יכול לאכול יותר והייתי נשאר רק עם הג'לים. התזונה צריכה להיות לעיתים קרובות, במנות קטנות, והג'לים הם רק לגיבוי.
• הקצב צריך לרדת עוד יותר. הריצה צריכה להיות מהנה ולא סבל. לאחר הריצה יצא לי להיזכר במנטרה מהספר של הרוקי מורקאמי: "הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא מבחירה". אין ספק שבריצה הקודמת בחרתי לסבול.
• בסוף השבוע שלאחר מכן תוכננה ריצת 20, ויום לאחר מכן ריצת 35. אני מקבל הנחה והריצה השניה מקוצרת ל-30.

את ריצת ה-20 עשיתי לבד, במסלול שרובו כביש ומקיף את רוב כפר סבא ורעננה. הורדתי עוד יותר את הקצב, והפסקתי להתרגש מזה שהשעון מראה קידומת 7. להיפך, בסוף הריצה כשהקידומת 6 חזרה לפתע, זה הרגיש כאילו אני עושה משהו לא בסדר. כל שלושה קילומטרים אכלתי משהו קטן, ושתיתי כל הזמן, בלי שום בקרה על כמה מים יש לי. באמת המים נגמרו כחצי קילומטר לסיום. הרגשתי טוב כל הריצה ומבחינה אירובית, לא הרגשתי שאני מתאמץ בכלל. מצד שני, הריצה נמשכה הרבה מעל שעתיים, ועייפות של הרגליים היא בלתי נמנעת. שמחתי שהיתה ריצה טובה, אם כי מרחק של 20 הוא לא מספיק כדי להוות מדד למשהו.

למחרת יצאתי לריצת 30. הפעם מלוויה במספר חברים, שהסכימו לנסות להסתגל לקצב 7 פלוס. הם לא ממש הצליחו ואחרי כעשרה קילומטרים חצו לכיוון השש חמישים. המסלול  כלל יותר קטעי שטח, אבל מזג האויר היה מעט יותר נסבל מאותה ריצת 35 טראומטית, מה שגרם לזה שמנשא המים שרד ללא מילוי נוסף את כל הריצה. המשכתי במדיניות התזונה השוטפת, והגעתי לסוף הדרך בלי סימני עייפות, חוץ מהרגליים. אני מייחס לשינוי הקטן במזג האויר יותר חשיבות מאשר לשאר השינויים שעשיתי בריצה, אבל העיקר שהיתה חוויה חיובית.

סוף השבוע הקרוב הוא די רגוע, אבל אחריו מתחילה סדרה של עליות במרחקים, למספרים שעדיין לא יצא לי להגיע אליהם במסגרת אימון. עדכונים יבואו.