מאיגרא רמא ל...

שני דברים קרו במהלך סוף השבוע האחרון, שאין קשר ביניהם, למעט סמיכות הזמנים, וכמובן העובדה שבשניהם היתה מעורבת ריצה.

הראשון היה מרוץ פתיחת העונה של ליגת רצים בעבודה. לרוב, כשאני מתאמן למרוץ מטרה, אני לא נוהג להשתתף במרוצים אחרים על הדרך. ובכן, המדיניות הזו הולכת להשתנות. אמרו שלום לליגה למקומות עבודה. 

מזה מספר שנים אני מתגאה בתואר הלא רשמי שהענקתי לעצמי, הרץ הכי מהיר במכללה שאני עובד בה, מכללת אפקה. ובכן, זה נגמר. בעבר, הייתי מאוד תחרותי ומנסה להשיג את כל מי שסביבי. לפעמים אני עדיין מתנהג כך, אבל מאז שהתוצאות האישיות שלי הגיעו לישורת והפסיקו להשתפר, התחלתי להשלים עם זה שיש כאלו שמהירים ממני, ולפעמים זה אפילו בא להם די בקלות, ויש, תודה לאל, מספיק אנשים שמאזנים אותם מהצד השני. אף פעם לא היו לי יומרות להתחרות ברצים מקצועניים, ובעיקר קשה לי עם אנשים שהם רק טיפה יותר מהירים ממני, אבל אני לומד לפרגן.

תכירו את מיכאל. הוא הרבה יותר מהיר ממני, מחזיק בעברו כל מיני שיאים אישיים שגם אם אעזוב הכל ורק ארוץ לא אגיע לקצבים שלו, אבל מתיחס לתוצאות העבר שלו בצניעות ואומר שהוא לא בכושר ומנסה לחזור לשם עכשיו. מיכאל הצליח לגרד שמונה רצים מתוך מאה ומשהו עובדים קבועים ורשם אותנו לליגה. הוא משקיע הרבה בלוגיסטיקה מסביב ובענייני תקנון הליגה, שזה מצד אחד ראוי להערכה ומצד שני, מייצר רמת ציפיות קצת מלחיצה. כל הרצים שהסכימו להיות בקבוצה יכולים ומסוגלים לרוץ, אבל נמצאים הרחק מאחוריו ביכולת. אין שום תסריט שבו אם מישהו ירוץ קצת יותר מהר אז נדגדג את הצמרת של הליגה. המדד היחידי שאפשר להשיג בו תוצאה מכובדת הוא אחוזי השתתפות של הקבוצה במרוצים, אבל בשביל רק להשתתף לא צריך לעשות יותר מדי.

ביום שישי התקיים מרוץ פתיחת העונה של הליגה, וקצת התלבטתי אם להשתתף או לא. המרוץ הוא בסך הכל חמישה קילומטרים, אבל למחרת (שבת) תוכננה לי ריצה ממש ארוכה, ולא נכון להצמיד לה מרוץ. בזכות המרחק הקצר החלטתי להשתתף, ותכננתי לאזן בין הרצון להשיג תוצאה מכובדת לבין הצורך לשמור כוחות ולא להתפרע.

אני לא אוהב את המרחק של חמישה קילומטרים, בריצה תחרותית. בגלל המרחק הקצר, אני פותח מהר ודי מההתחלה נמצא על סף היכולת שלי, מתנשף וסובל עד הסיום. כדי שזה לא יקרה, החלטתי לא להפעיל את השעון בכלל. אם לא יהיה שעון שיגיד לי באיזה קצב אני רץ, זה ידכא את היצר התחרותי שלי.

האסטרטגיה הזו עבדה באופן חלקי. התחלתי את המרוץ בסוף דבוקת הרצים, כך שהצורך לעקוף כמה שיותר היה בלתי נמנע, אבל הצלחתי להתייצב על קצב שהרגיש לי מכובד מצד אחד אבל לא מתיש מצד שני. עם זאת, ממש הציק לי לרוץ מהר בלי לדעת מה הקצב שלי. אני לא באמת יודע, אבל נראה לי שהגברתי בהדרגה במהלך הריצה. השלט שהראה שיש עוד קילומטר אחד היה די מעודד, כי למרות שלא רצתי בשיא המהירות, זה עדיין היה מספיק מהר כדי לחוש את הקושי. את חמישים המטרים האחרונים סיימתי בניסיון מוצלח לעקוף כמה רצים מלפני. לא יתכן שהם יסתירו אותי בתמונת הסיום, נכון?

נגמר. היה נחמד, מיכאל כבר סיים מזמן, התנצל על התוצאה האיטית שלו (20:22) והבטיח שהתוצאות ישתפרו כשיוריד במשקל. אחרי כמה דקות התחילו לטפטף שאר הרצים מהקבוצה שהשתתפו. לפני הפיזור הלכתי לראות את התוצאה והופתעתי לטובה: 22:40. השיא שלי הוא באזור ה-22 העגול, והייתי בטוח שהייתי איטי בלפחות שתי דקות. אחרי תקופה ארוכה של ריצה איטית, מעודד לראות שאני גם זוכר איך רצים מהר.

זו הקבוצה, או לפחות החלק שהשתתף במרוץ. מיכאל ואני במרכז.

הארוע השני הוא הריצה של שבת. לפי התכנון, 45 ק"מ. כבר יצא לי לרוץ 42 באימונים האלו וגם לכתוב על זה פוסט, אבל מאז היתה רגיעה במרחקים בגלל החום של אוגוסט, וגם ריצה איומה שסיימתי בהליכה, אז הייתי קצת בלחץ. עוד חודשיים וקצת יש ריצת 100, אז 45 אמור לעבור רגוע. תכננתי מסלול מאוד פרקטי, שמחולק לשלוש מנות של 15 ק"מ. ריצה מהבית את בית ההורים שלי, משם סיבוב של עוד 15 ק"מ, ועוד 15 ק"מ חזרה הביתה. ההורים שלי בחו"ל אז המעבר אצלהם היה גם הזדמנות לבדוק שהכל בסדר בבית, וגם להשתמש בבית כתחנת רענון.

קמתי ממש מוקדם, ויצאתי לריצה בשלוש ועשרה. החלק הראשון עבר בסדר, הקצב היה לפי התכנון, באזור השבע וקצת, כל שלושה ק"מ אכלתי משהו קטן, תמר או רבע כריך, והגעתי לבית. שם חיכה לי בקבוק של משקה איזוטוני כחול. אני כותב את זה כי המותג של הבקבוק, גאטורייד, הוא מה שמארגני המרוץ בערבה יספקו, והם הנחו את הרצים לבדוק בעצמם אם זה מתאים להם ולהתרגל. ובכן, הבקבוק הכחול היה נחמד, ויצאתי לחלק הבא. 

כבר בסוף הסיבוב הראשון, היה לי קצת קשה לאכול את התמר של הקילומטר ה-15. בסיבוב השני, הקושי לאכול המשיך, וגם הקצבים ירדו. בהתחלה לא הרגשתי שאני מאט, או שיש סיבה להאט כמו שרירים תפוסים, אבל השעון התעקש להראות שאני מעל שבע וחצי בקצב. בקילומטר ה-24 הייתי אמור לאכול קצת מהכריך ופשוט אמרתי לעצמי שאין מצב. אפילו משהו רך כמו ג'ל אני לא יכול לאכול. הקצב המשיך להדרדר לשבע ארבעים וחמש. החלטתי שלא נורא אם אדלג על תזונה אחת, ממילא כל שלושה ק"מ להכניס משהו לפה זה די צפוף.

איפשהו אחרי עשרים ושישה ק"מ עברתי להליכה. המצב לא היה כל כך גרוע, אבל זה הרגיש הדבר הנכון לעשות. ק"מ 27, ואני עדיין הולך, ק"מ 28, עדיין הולך. בשלב הזה ברור לי שאני לא מסוגל לחזור לרוץ, ומחליט להגיע לבית בקילומטר ה-30 ולסיים שם. אני לא יכול להגיד שהרגשתי ממש רע, כי זה לא נכון. אבל פשוט לא יכולתי לחזור לרוץ. זה היה מאוד מתסכל שהריצה נדפקה. זה ממש לא היה אמור לקרות.

הגעתי, התקשרתי הביתה וביקשתי חילוץ. בקבוק צהוב של גאטורייד חיכה לי במקרר, אז החלטתי לשתות אותו, אולי ההרגשה תשתפר. הייתי קצת עייף ונשכבתי על הרצפה. טלפון מעיר אותי, זו אשתי שאומרת שהיא בדרך. ממתין לה שתגיע, ואז נוסעים הביתה. בדרך, תחושת המחנק שהיתה לי הופכת לבחילה. אני מתחיל להתנשם ומחכה שנגיע כבר. המכונית חונה ואני יוצא ממנה מהר ומנסה להסדיר נשימה, ואז מקיא את כל הגאטורייד הצהוב. ושוב, ושוב ושוב. ארבע פעמים.

את שאר השבת העברתי במיטה, עם חום, כאבי שרירים (לא שרירים שקשורים לריצה, סתם שרירים) ושלשולים. התנחמתי בזה שלפחות יש וירוסים או חיידקים שאני יכול להאשים בזה שהפסקתי את הריצה. גם רוני המאמן העריך שמדובר בצרוף מקרים אומלל.

אין הרבה זמן להתאושש. השבוע, נעמי, המאמנת הנוספת שלי, חוגגת ים הולדת בריצה של 55 ק"מ. זו ריצה חברתית, מאוד איטית, משופעת בתחנות תזונה. כבר יצא לי לרוץ את כל המסלול לפני שנתיים (אז הוא היה 53 ק"מ). זו לא ריצה קשה אבל העצירות הארוכות גורמות לשרירים להתכווץ בערך באמצע המרחק. אני בהחלט זקוק לארוכה טובה כדי לחזור לתלם. עדכונים יבואו.