החזרה מצפון איטליה אל החום והלחות לא היתה קלה, בלשון המעטה. כל עוד מדובר בפחות מעשרים ק"מ, הכל בסדר, אבל אחר כך מתחילה שחיקה ובערך באזור ה-25 אני נכבה לחלוטין. אני תמיד מופתע כשזה קורה, כי לפני ארבע שנים, כשהתאמנתי למרתון הראשון שלי (מרתון ברלין), תקופת השיא של האימונים היתה ביולי ואוגוסט, ולמרות הקושי הצלחתי לרוץ מספר ריצות ארוכות, הרבה מעל 30 ק"מ, והרבה יותר מהר ממה שאני רץ כרגע.
אין לי הסבר וודאי שיסביר את ההבדל בין ריצה שהיא רק קשה לבין ריצה שמסתיימת בהתפרקות, אבל כאלו יש כל שנה. אני חושב שהריצה עם המנשא מים, אפילו שהוא לא שוקל הרבה, היא הקש ששובר את גב הגמל, וגם את הגב שלי. עוד דברים שמשפיעים לרעה הים ריצה בשטח לעומת ריצה בכביש, ומחסור במים. בחום ובלחות אני גומר את כל תכולת המנשא, וחשש שזה יקרה במקום שאין לי איפה למלא אותו גורם לי לשתות פחות, ולסבול מהתיבשות.
עוד סיבה היא שההאטה בקצבים, לפחות כמו שעשיתי אותה עד עכשיו, לא כל כך עוזרת. כשרצים יותר לאט אז מתאמצים פחות, אבל גם רצים יותר זמן, וגם הריצה נגררת לתוך שעות חמות יותר. ברור שאם רצים כל כך לאט עד כדי מעבר להליכה, אז ההליכה מנצחת את התשישות. אבל ההבדל בין ריצה קלה לריצה טיפה יותר קלה עשוי להיות לא מורגש.
על פי התוכנית, שני סופי השבוע האחרונים כללו, בין היתר, ריצות של 35 ק"מ. הראשונה היתה איומה. בערך 20 ק"מ היו בסדר, עד שהחום התחיל להשפיע. אחרי 27 ק"מ עצרתי בגינה ציבורית למלא מים, ואז התישבתי על ספסל מזמין. ואז נשכבתי עליו וחיכיתי שהדופק, שהתחיל להשתולל, ירגע קצת. חיכיתי עוד, ועוד, ועוד, ועוד, עד שמישהו עבר בסביבה ושאל אם הכל בסדר. השאלה הקפיצה אותי מהספסל, אבל מכאן עד הסוף שילבתי ריצה איטית עם הרבה הליכה. יותר מזה לא יכולתי לעשות.
הריצה הזו היתה די מייאשת. כבר קרו לי דברים כאלו, ואני יודע שברגע שהקיץ יגמר אז הבעיות האלו יפתרו, ובאמת היה יום חם ולח יותר מהרגיל, אבל אני אמור להגיע ל-100 ק"מ. ברור לי שמתישהו בדרך ל-100 אני כבר לא ממש אוכל לרוץ ואלך את רוב הדרך, אבל זה לא אמור להיות ברבע הדרך.
אחרי הריצה הזו היתה התכתבות עם המאמן, שאמר שדברים כאלו לא אמורים לקרות לי, כי היכולת שלי היא מעל לזה. קצת נלחצתי, אבל אחרי שיחה ארוכה, קיבלתי מספר הנחיות ותובנות:
- נושא המים שלא מספיקים חייב להיפתר. לקחת יותר מים זה לא פתרון בשבילי. כמה שאני אקח לא יספיק, ובכלל לסחוב את המים האלו עלי משפיע עלי לרעה. לא משנה מה יהיה הפתרון, הוא חייב לאפשר לי לשתות חופשי.
- נושא התזונה חייב להיפתר. בריצות הקודמות הייתי משלב בין ג'לים לכריכים, ובאיזהו שלב לא הייתי יכול לאכול יותר והייתי נשאר רק עם הג'לים. התזונה צריכה להיות לעיתים קרובות, במנות קטנות, והג'לים הם רק לגיבוי.
- הקצב צריך לרדת עוד יותר. הריצה צריכה להיות מהנה ולא סבל. לאחר הריצה יצא לי להיזכר במנטרה מהספר של הרוקי מורקאמי: "הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא מבחירה". אין ספק שבריצה הקודמת בחרתי לסבול.
- בסוף השבוע שלאחר מכן תוכננה ריצת 20, ויום לאחר מכן ריצת 35. אני מקבל הנחה והריצה השניה מקוצרת ל-30.
את ריצת ה-20 עשיתי לבד, במסלול שרובו כביש ומקיף את רוב כפר סבא ורעננה. הורדתי עוד יותר את הקצב, והפסקתי להתרגש מזה שהשעון מראה קידומת 7. להיפך, בסוף הריצה כשהקידומת 6 חזרה לפתע, זה הרגיש כאילו אני עושה משהו לא בסדר. כל שלושה קילומטרים אכלתי משהו קטן, ושתיתי כל הזמן, בלי שום בקרה על כמה מים יש לי. באמת המים נגמרו כחצי קילומטר לסיום. הרגשתי טוב כל הריצה ומבחינה אירובית, לא הרגשתי שאני מתאמץ בכלל. מצד שני, הריצה נמשכה הרבה מעל שעתיים, ועייפות של הרגליים היא בלתי נמנעת. שמחתי שהיתה ריצה טובה, אם כי מרחק של 20 הוא לא מספיק כדי להוות מדד למשהו.
למחרת יצאתי לריצת 30. הפעם מלוויה במספר חברים, שהסכימו לנסות להסתגל לקצב 7 פלוס. הם לא ממש הצליחו ואחרי כעשרה קילומטרים חצו לכיוון השש חמישים. המסלול כלל יותר קטעי שטח, אבל מזג האויר היה מעט יותר נסבל מאותה ריצת 35 טראומטית, מה שגרם לזה שמנשא המים שרד ללא מילוי נוסף את כל הריצה. המשכתי במדיניות התזונה השוטפת, והגעתי לסוף הדרך בלי סימני עייפות, חוץ מהרגליים. אני מייחס לשינוי הקטן במזג האויר יותר חשיבות מאשר לשאר השינויים שעשיתי בריצה, אבל העיקר שהיתה חוויה חיובית.
סוף השבוע הקרוב הוא די רגוע, אבל אחריו מתחילה סדרה של עליות במרחקים, למספרים שעדיין לא יצא לי להגיע אליהם במסגרת אימון. עדכונים יבואו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה