יום הולדת שנה לשביל השרון

לפני כשנה נוסדה חבורת שביל השרון, עליה כתבתי מספר פעמים בעבר. חוץ ממני, היא כוללת את ויטלי, דימה ואילת. כמה חודשים לפני כן, אילת הצטרפה לקבוצת הריצה שויטלי ואני חברים בה. קשה להאמין, אבל למרות שכבר כשהצטרפה אלינו היתה רצה ותיקה וגם מהירה, הרקורד של אילת הסתכם בעיקר בריצות כביש במרחקים הנעים סביב עשרה קילומטרים. מכיוון שקבוצת הריצה מכילה רצים ברמות יכולת שונות, ולמעשה יש בה ייצוג עודף לרצים בקצבים הרבה יותר רגועים משלנו, אילת התחברה אלי לריצות משותפות.

באותו זמן השבילים של יער חורשים היו היעד הפופולרי של חברי קבוצת הריצה לריצות שטח בסופי שבוע. במרחק נסיעה של רבע שעה מהבית, על שטח לא מאוד גדול מרוכזים הרבה מאוד שבילי ריצה לבנים עם עליות ברמות קושי משתנות, ונוף משגע שלרוב צריך לנסוע קצת יותר כדי לראות אותו. היער נמצא בעמק שמוקף בגבעות שהשבילים עולים ויורדים מהן, כך שקשה מאוד ללכת לאיבוד. ריצה בשביל לא מוכר בסופו של דבר מובילה חזרה לנקודה מוכרת, בעמק או על גבי אחת מהגבעות. בעידן שבו לא היו לנו שעוני ניווט משוכללים יער חורשים היה פתרון מאוד נוח לריצות שטח. למיטב זכרוני, להוציא ארועים מאורגנים כמו ריצות של קבוצת הריצה שלנו או מרוצים רשמיים, עיקר הניסיון שלי בשטח היה בחורשים, וקצת במושבים שסביב כפר סבא.

מכירים את זה שיש סדרת טלוויזיה שאתם ממש אוהבים, ואתם רוצים לחלוק את האהבה הזו עם עוד אנשים ולשכנע אותם לצפות בה גם? ונניח שפגשתם מישהו שרק התחיל לצפות בסדרה הזו, ועוד לא הגיע לרגעים המשמעותיים בסדרה. אתם חשים שמחה מכל כך הרבה סיבות: הנה מישהו שתוכלו לחלוק איתו עניין משותף, ואיזה כיף לו שהוא עומד לצפות בפעם הראשונה בפרק הזה שבו קורה משהו מפתיע ומדהים. אתם לא רוצים לתת ספויילרים אז רק רומזים לו משהו כמו: "פרק סוף העונה... וואו!". ובכן, הריצה הראשונה של אילת בחורשים היתה בדיוק ככה, אבל בגרסה הרבה יותר אפלה: "כמו שביקשת, נרוץ רק עשרה קילומטרים", אמרתי, " וזה כולל את שביל הגישה לעמק וריצה בעמק, אז יהיו רק שתיים וחצי עליות, כולל העליה לנירית... מואה האהאהאהא!!!" (צחוק מרושע, כוסס את הציפורן של הזרת, מלטף חתול קרח).

מסביר על המסלול בחורשים. אילוסטרציה

גם היום, "העליה לנירית", שביל מתפתל שעולה מהעמק ומסתיים ביישוב נירית, קשה לי. אבל אחרי כל כך הרבה עליות קשות אחרות, חלקן צוחקות בלעג על אותה עליה לנירית, קשה להאמין היום שזה היה הסמל של עליה אימתנית. ויטלי הצטרף לריצה השבועית שלנו מעט לאחר מכן ואז נולדו "ריצות הפודקאסט", מכיוון שהוא היה היחיד שהיה מסוגל לדבר בקטעים הקשים. חלק מהזמן היה איתנו רץ נוסף, יונתן, שבהמשך עבר לרוץ לבד. פתחנו קבוצת וואצאפ לתיאומים וקראנו לה "חורשים +". הפלוס סימן את השאיפה לרוץ במקומות נוספים. בשלב זה, "מקומות נוספים" היו ריצות בתוך העיר, או מסלול שטח שטוח יחסית אך חולי למדי שנקרא "המוביל", על שם הרחוב ממנו הוא מתחיל, ומחבר את כפר סבא למושבים מצפון לה.

לפני כשנה, השתתפנו באירוע בן יומיים של הקבוצה שלנו, שנקרא, "חרמון גולן", עליו כתבתי בבלוג כאן. היינו בודדים מתוך קבוצה גדולה שבחרו לרוץ את כל המסלול, ושם גילינו את דימה. הוא היה בעבר בקבוצת הריצה שלנו, אך לקח הפסקה כדי להתמקד ברכיבה. מעט לפני כן אילת גילתה את המסלול של "שביל השרון" והציעה מספר פעמים שנרוץ קטעים ממנו. ב"חרמון גולן" נפלה ההחלטה לצאת לדרך, וסיפחנו אלינו את דימה. הניסיון של דימה ברכיבות שטח כלל גם הכרות עם תוכנות ניווט לבניית מסלולים, שדימה מכין לנו עד היום, ולאימוץ של שעוני ניווט על ידי רוב חברי הקבוצה (כולם חוץ מאילת). בהרכב החדש, הוחלפה קבוצת הוואצאפ בקבוצה חדשה בשם "שביל השרון", והשם הזה איתנו למרות שהשביל, עליו כתבתי כאן וכאן, כבר מזמן מאחורינו.

אחרי שביל השרון אני עברתי לרוץ לבד, כי ריצות ההכנה לריצת המאה ק"מ שלי לא התאימו למסלולים של חבורת "שביל השרון", שהיו קצרים יותר אבל גם קשוחים יותר, ועברו לקטעים מפרכים של "שביל ישראל" בדרך לירושלים. אחרי זה היה קיץ חם, ריצת מאה ק"מ, המרתון של איילת והקורונה. ואז, אחרי הפסקה ארוכה, ריצות השטח של חבורת "שביל השרון" חזרו, והפעם על שביל ישראל. 

את הריצות בשביל השרון סיימנו בשפך של נחל אלכסנדר, שם השביל חופף בחלקו לשביל ישראל. מנקודה זו יצאנו לפני שבוע צפונה, ורצנו עד קיסריה. הריצה לא טכנית במיוחד, כמעט ללא עליות משמעותיות, וחלקים ממנה היו ממש על כבישים. כפתיח למסורת שהופסקה וחודשה, הקטע לא היה מוצלח במיוחד. היו בו כמה קטעים יפים, כמו הריצה ביער חדרה, אבל רוב הקטע היה סתמי. בנוסף, הריצה זכתה אצלנו לכינוי "ריצת גדרות". קורה שמתכננים מסלול בבית בעזרת מפה ואז בשטח מתגלים מכשולים לא צפויים, או שסוטים מהשביל ואז מתקשים לחזור אליו, אבל מ"שביל ישראל" לא ציפיתי להפתעות כאלו. יחסית בתחילת הריצה השביל גדר ארוכה ובלתי נגמרת חסמה את הדרך. חיפוש אחרי נקודת מעבר גילה מקום בו מישהו חפר מעבר מתחת לגדר, שמאפשר לעבור בו בקושי בזחילה. בהמשך נתקלנו בשער נעול בכניסה לפארק נחל חדרה ונאלצנו למצוא מעבר חלופי, וגדר עם שער נעול נוסף בחלק האחרון של המסלול דרשו מאיתנו אלתורים נוספים.

המסלול מבית ינאי לקיסריה

היום הרחקנו צפונה וקיבלנו פיצוי. הקטע שרצנו היה בין בית חנניה לעופר, וכבר כשראינו את המסלול המתוכנן היה ברור שמדובר בקטע קשוח במיוחד, עם ארבע עליות גדולות שמצטברות יחד לארבע מאות מטר טיפוס. העליה הראשונה היתה כל כך חדה, שלא רק שלא היה ניתן לרוץ אותה, גם בהליכה היא היתה למיטיבי לכת. כפיצוי, קיבלנו תצפית מהממנת מהפסגה שעלינו אליה, כשבאופק הארובות של חדרה מציצות מבעל לערפל שכיסה את השטח מתחתינו. צירפתי תמונה בהמשך אבל היא רחוקה מלתאר את המראה האמיתי.

המסלול מבית חנניה לעופר

גרף הגבהים של המסלול

בהמשך המסלול השתפר והיה רק עוד קטע קצר אחד שבו התקשינו לרוץ. גם הנוף היה מגוון ועבר בין היתר בגני הנדיב. אישית אני לא אוהב לרוץ עם טלפון, ובכלל אנחנו לא נוהגים לעצור לפוטו-אפ, אז יש לי יחסית מעט תיעוד מהמסלול, אבל הוא היה מדהים. הוא גם היה מאוד קוצני ועורר אצלי תגובה אלרגית, כשכל העור שלי האדים במקומות שנדקרתי בהם (הכל בסדר, כשחזרתי הביתה העור נרגע. עדיין מגרד אבל זה יעבור). גם כאן היו מספר מכשולים שהורידו אותנו מהשביל המסומן, אבל הפעם השביל מקבל פטור בגלל שהיה כל כך מוצלח. במקום אחד השביל דרש מעבר במנהרה דרך נחל, ואנחנו העדפנו לחפש מעבר מסביב. במקום אחר הדרך נעלמה לנו והתחברנו חזרה לשביל רק לאחר מכן אחרי ריצה במקביל לו, ובמקום שלישי נתקלנו בשער נעול, אבל הוא היה מאוד נמוך וטיפסנו מעליו ללא קושי.

הטיפוס הראשון, מבט מלמטה

מבט פנורמי למלמעלה

הימים מתחילים להתחמם והאפשרויות לריצות שטח ארוכות מצטמצמות. בנוסף, הקטעים הבאים של שביל ישראל הולכים ומתרחקים צפונה, ודורשים נסיעות ארוכות יותר. אני לא יודע כמה נוכל להמשיך עליו, אבל בינתיים ל"שביל השרון" בהחלט יש מקומות נפלאים לרוץ בהם.